האליטיסטים והדמוקרטים

אָב וּבְנוֹ שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ, יֵלֵכוּ.
לֹא שֶׁמִּצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, אֶלָּא שֶׁאִם יִפָּסֵל אֶחָד מֵהֶן, יִצְטָרֵף הַשֵּׁנִי עִם אַחֵר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אָב וּבְנוֹ וְכָל הַקְּרוֹבִין, כְּשֵׁרִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֶׂה בְטוֹבִיָּה הָרוֹפֵא, שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ בִּירוּשָׁלַיִם, הוּא וּבְנוֹ וִעַבְדּוֹ מְשֻׁחְרָר, וְקִבְּלוּ הַכֹּהֲנִים אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, וּפָסְלוּ אֶת עַבְדּוֹ.
וּכְשֶבָּאוּ לִפְנֵי בֵית דִּין, קִבְּלוּ אוֹתוֹ וְאֶת עַבְדּוֹ, וּפָסְלוּ אֶת בְּנוֹ:

במשנה מופיעות שתי מחלוקות בין בית הדין ובין הכוהנים, שתיהן נוגעות לכשרות העדים שעל פי עדותם מקדשים את החודש: כשרות קרובי משפחה וכשרות עבד משוחרר.

נראה ששתי המחלוקות תלויות זו בזו ומשקפות ויכוח מהותי וערכי. הכוהנים, הקבוצה המיוחסת ביותר בעם, מדגישים את ערכם של ייחוס ומשפחה, וממילא, על פי תפיסתם, מי שהיה עבד פסול לעדות, ברם קרובי משפחה – כשרים. חכמי בית הדין מייצגים את העם ותפיסתם דמוקרטית יותר. הם בוחנים את האדם על פי מעשיו ולא על פי עברו, "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות ג, ח). העבד לשעבר כשר, שכן כיום הוא יהודי, אבל קרובי משפחה – פסולים. הדרישה שהעדים בקידוש החודש לא יהיו תלויים זה בזה נובעת מתפיסה הרואה בהם נציגים של הציבור כולו ולא של קבוצה (משפחה) מסוימת.
קריאה רגישה חושפת במשנתנו משחק לשון המבקר את עמדת הכוהנים. הלשון "וקבלו הכהנים אותו ואת בנו" מרמז לאיסור של התורה, "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כב, כח).

הוויכוח בין הכוהנים ובין בית הדין מעלה את שאלת ההיררכיה. קידוש החודש נוגע בראש ובראשונה למקדש, לכאורה ה"תחום" של הכוהנים. ולמרות זאת, בסיפור שבמשנה מתברר כי זכות "המילה האחרונה" שמורה לבית הדין דווקא, שאינו קשור לכוהנים. וכמו שראינו בתחילת מסכת יומא, גם בעבודות יום הכיפורים שבמרכזן עומד הכוהן הגדול – בית הדין וזקניו הם שניצבו בראש ההיררכיה והכוהן הגדול שימש שלוחם ובא כוחם:

מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה, וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס, וְהִשְׁבִּיעוּהוּ וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם. וְאָמְרוּ לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין, מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לָךְ. הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין.
יומא א, ה

בקידוש החודש נודע לבית הדין תפקיד מרכזי אף יותר. בעבודת יום הכיפורים בסופו של דבר הכוהן הגדול הוא שעורך את הפולחן, ואילו בקידוש החודש בית הדין ועם ישראל הם המחילים את הקדושה:

ראשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר מְקֻדָּשׁ, וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּש.
ראש השנה ב, ז

רָאוּהוּ בֵית דִּין וְכָל יִשְׂרָאֵל, נֶחְקְרוּ הָעֵדִים, וְלא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר מְקֻדָּשׁ, עַד שֶׁחָשֵׁכָה, הֲרֵי זֶה מְעֻבָּר.
ראש השנה ג, א

החודש נקבע על ידי דיבורם של אנשי בית דין ושל הקהל שעמם. הקהל הנוכח מכונה "כל העם" כדי ללמד שהם מייצגים את עם ישראל כולו, גם את אלו שאינם נוכחים במקום. הכוח לכונן קדושה אינו מוגבל לקבוצה אחת – עם ישראל כולו הוא "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו).