מסעו של אור הירח

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַכּוּתִים, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ שְׁלוּחִין יוֹצְאִין:
כֵּיצַד הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת,
מְבִיאִין כְּלֻנְסָאוֹת שֶׁל אֶרֶז אֲרֻכִּין וְקָנִים וַעֲצֵי שֶׁמֶן וּנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן וְכוֹרֵךְ בִּמְשִׁיחָה,
וְעוֹלֶה לְרֹאשׁ הָהָר
וּמַצִּית בָּהֶן אֶת הָאוּר
וּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד
עַד שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֵן בְּרֹאשׁ הָהָר הַשֵּׁנִי, וְכֵן בְּרֹאשׁ הָהָר הַשְּׁלִישִׁי:

היו זמנים שהבשורה הגדולה על ראש החודש החדש הגיעה לעם באמצעות משואות. עוד לפני תקופת המשנה עבר הנוהג הזה מן העולם בגלל הכותים. אך אילו היו המשואות אמצעי יעיל להעברת אינפורמציה ותו לאו, לא הייתה המשנה רואה לנכון ללמדנו עליו. לכן, מעצם העובדה שהמשנה בחרה להתעכב על סיפור הדלקת המשואות אפשר להבין שבהדלקה, ואפילו בהכנות לה, טמון ערך רוחני.

תיאור המשואות והדלקתן רווי באסוציאציות לעבודת המקדש: משיא המשואה "עולה לראש ההר" כדי להצית את האש, ואילו על הכוהנים נאמר כי "עלו לראש המזבח" (תמיד ב, א) כדי לסדר את מערכת העצים. המשנה מפרטת את אופן הנעת האש, "מוליך ומביא ומעלה ומוריד", בדומה לכוהן המניף את הקרבנות, "מוליך ומביא, מעלה ומוריד" (מנחות ה, ו). לדעת התלמוד תנועות אלו טעונות במשמעות סימבולית: "מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו" (בבלי, מנחות סב ע"א). שרשרת המשואות מתחילה בהר המשחה הוא הר הזיתים המכוון אל מול פתח ההיכל ומקום קיומם של כמה מטקסי המקדש כגון שריפת פרה אדומה.

יצירת הקשר בין המשואות ובין בית המקדש היא חלק ממגמת המשנה להציג את התהליך של קידוש החודש כנושא בעל משמעות עצמאית. הליכת העדים להעיד, קידוש החודש בבית דין והפצת הידיעה אינם רק אמצעים לקביעת תאריכים אלא חלק מעבודת ה', ולכן נודעת להם קדושה.

עדי החודש כעולי רגל

תיאור המשנה הציורי והמפורט של מסע ההולכים לירושלים להעיד על קידוש החודש מעיד על חשיבותו של עצם המסע. בדומה לעולי הרגל הבאים לירושלים כדי לקיים את מצוות "ראייה", "...יראה כל זכורך אל פני האדון ה'" (שמות כג, יז), גם העדים עולים לירושלים כדי להעיד על ראייה. בשני המקרים יש לראייה משמעות של מפגש עם השכינה: בעלייה לרגל נאמר כי "כדרך שבא לראות כך בא ליראות" (בבלי, חגיגה ב ע"א) ורש"י פירש, "...שהאדם רואה את השכינה". ואילו בענייני קידוש החודש מופיע: "ואמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כל המברך על החדש בזמנו – כאילו מקבל פני שכינה... תנא דבי רבי ישמעאל: אילמלא (לא) זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש – דיים" (בבלי, סנהדרין מב ע"א).

עצם ההיזקקות של בית הדין לעדים כדי לקדש את החודש מוכיחה שלעדות יש גם היבט פולחני. לבית הדין נתון הכוח לקבוע את ראש החודש גם בלא עדים, על פי חישובים, כפי שעושים כיום. כלומר אי-הוודאות והקשיים המרובים שנובעים מההמתנה לעדים אינם מחויבי המציאות כלל. ולמרות זאת, בית הדין מעדיף לקדש את החודש על פי עדים, אפילו אם הדבר כרוך בחילול שבת, "על שני חודשים מחללין את השבת – על ניסן ועל תשרי" (ראש השנה א, ד)!

התלמוד מנמק התעקשות זו במילים "משום דמצווה לקדש על הראייה" (בבלי, ראש השנה כ ע"א). כלומר שקידוש החודש על פי ראייה של עדים הוא "מצווה", וההיתר לחלל שבת נובע מכך – אף שאפשר לקבוע את ראש החודש גם בלא ראייה.

התלמוד הירושלמי מביע את אותו הרעיון ומוסיף עליו:

"אמר ר' אלעזר: האיברין והפדרין שלא נתאכלו מבערב עושה אותן מדורה ושורפן בפני עצמן ודוחין עליהן... בעא קומי רבי זעירה: דבר שאינו מעכב דוחה? אמר ליה עדי החודש הרי אינן מעכבין ודוחין".
ירושלמי, יומא ד, ו (מא ע"ד)

הערך העצמי של עדות החודש בולט פה כפליים – לעדים מותר לחלל את השבת אף על פי שאפשר לקדש את החודש גם בלי עדותם, ודין זה מושווה לקרבנות שבמקדש.

קידושין וקידוש החודש

כדי להבין את המשמעות הרוחנית שהמשנה מקנה לקביעת ראש החודש ולפרסומו יש לשים לב שעצם המונח "קידוש החודש" מעיד על עיסוק שבקדושה. במשנה מודגשת חשיבות ההכרזה "מקודש" על החודש, הכרזה שבלעדיה החודש לא יכול להיקבע:

ראשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר מְקֻדָּשׁ, וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּש.
ראש השנה ב, ז

רָאוּהוּ בֵית דִּין וְכָל יִשְׂרָאֵל, נֶחְקְרוּ הָעֵדִים, וְלא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר מְקֻדָּשׁ, עַד שֶׁחָשֵׁכָה, הֲרֵי זֶה מְעֻבָּר.
שם ג, א

כשם שהאיש מקדש את אשתו באמירת "הרי את מקודשת לי", עם ישראל מקדשים את החודש באמירה "מקודש". קידוש החודש אינו רק קביעה משפטית פורמלית – אם התחיל חודש חדש או לא – אלא אירוע המחיל קדושה על הזמן החדש.

מסע של האור

וּמֵאַיִן הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת,
מֵהַר הַמִּשְׁחָה לְסַרְטְבָא,
וּמִסַּרְטְבָא לִגְרוֹפִינָא,
וּמִגְּרוֹפִינָא לְחַוְרָן,
וּמֵחַוְרָן לְבֵית בִּלְתִּין,
וּמִבֵּית בִּלְתִּין לא זָזוּ מִשָּׁם, אֶלָּא מוֹלִיךְ וּמֵבִיא וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד עַד שֶׁהָיָה רוֹאֶה כָל הַגּוֹלָה לְפָנָיו כִּמְדוּרַת הָאֵשׁ.
ראש השנה ב, ד

הסיפור על קידוש החודש מתחיל בלבנה המופיעה מחדש ומגלה את אורה. ביום הראשון היא חושפת מעצמה רק מעט, ורק לחלק קצר מהלילה. כשאדם מישראל רואה את האור הקטן הזה ומעלה את ראייתו לירושלים הוא יכול להעיד ולהחיל קדושה על מה שראה. ואז, משתנה הכיוון של תנועות האור – מירושלים החוצה, לכל מקום מושבם של ישראל.

אור המשואות מתפשט מעל הר הזיתים, המכוון כנגד ההיכל, מהר להר ומאדם לאדם, עד שלבסוף הוא מקיף את העם כולו ו"כל הגולה לפניו כמדורת אש".