פרישות הכהן הגדול טרם יום הכיפורים

שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין,
וּמַתְקִינִין לוֹ כֹהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בּוֹ פְסוּל.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ, שֶׁמָּא תָמוּת אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. בֵּיתוֹ, זוֹ אִשְׁתּוֹ.
אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף:


טקס מעבר

שִׁבְעַת יָמִים קדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין.
יומא א, א

פרישתו של הכוהן הגדול כהכנה לעבודת יום הכיפורים נלמדת במדרשי ההלכה מימי המילואים, שבעת הימים שנחנכו בהם המשכן והכוהנים. פירוש הדבר שמדי שנה בשנה לפני יום הכיפורים משחזרים את תהליכי החניכה של הכוהן הגדול.

כל חניכה מעניקה לאדם מעמד חדש. תקופת מעבר נפוצה בטקסי חניכה. במהלך החניכה האדם מתנתק מהווייתו הראשונה ובסיומה הוא מקבל את הסטטוס החדש. תיאור זה הולם גם את התהליך שהכוהן עובר בשבעת הימים שהוא פורש בהם מביתו. תקופת הפרישה – שבעה ימים – היא יחידת זמן שלמה, וכך תקופת המעבר מוגדרת כיחידה עצמאית. בשבעת ימי הנתק האלה הכוהן חי במקדש ועוסק בעבודת המקדש, ו"עבודתו מחנכתו" – "כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגל" (יומא א, ב).

המשנה מדגישה את ההתנתקות מהבית. יסוד זה מושרש בעיצוב הספרותי של הפרק, והפרק מתעצב כמעברו של הכוהן הגדול מביתו לבית ה'. וולפיש ציין שהמלה "בית" תוחמת את הפרק ומשמשת בו מילה מנחה – תיאורי עבודת יום הכיפורים נפתחים בפרק א בפרישת הכוהן גדול מביתו ומאשתו ("ביתו זו אשתו"), אחר כך הוא נמסר לידי זקני בית הדין, עובר ללשכת בית אבטינס ומושבע "במי ששכן שמו בבית הזה". גם השורש פר"ש חוזר הרבה בתיאור התהליך שהכוהן הגדול עובר בפרק – מפרישים את הכוהן הגדול מביתו, ובהמשך הנתק והבדידות מעמיקים כשהוא פורש מחבריו "הוא פורש ובוכה, והם פורשים ובוכים" (שם א, ה).

חכם עדיף מכוהן

מָסְרוּ לוֹ זְקֵנִים מִזִּקְנֵי בֵית דִּין וְקוֹרִין לְפָנָיו בְּסֵדֶר הַיּוֹם, וְאוֹמְרִים לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, קְרָא אַתָּה בְּפִיךָ, שֶׁמָּא שָׁכַחְתָּ אוֹ שֶׁמָּא לא לָמַדְתָּ.
יומא א, ג

גם משנה זו צריכה להיות מוסברת מתוך השוואה לחנוכת המשכן. כשם שבימי המילואים לימד משה את אהרן את כל מעשה הקרבנות כך ממשיכיו של משה, זקני בית הדין, מלמדים את ממשיכיו של אהרן. פרשנות כזו מופיעה במפורש בברייתא המובאת בבבלי:

ומה אמור בענין דמלואים – אהרן פירש שבעה ושמש יום אחד,
ומשה מסר לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה.
ואף לדורות, כהן גדול פורש שבעה ומשמש יום אחד,
ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה, לאפוקי צדוקין,
מוסרין לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה.
בבלי, יומא ד ע"א

שחזור האלמנט הזה של ימי המילואים נושא משמעות מיוחדת – כאשר אדם זוכה למעמד חדש יש להגדיר את מקומו בהיררכיה, ולכן, בד בבד עם הגדרת סמכויותיו חייבים לבטא את כפיפותו. במהלך הפרשיות העוסקות בחנוכת המשכן בולט שמשה ניצב מעל אהרן – משה מצוּוה לחנוך את אהרן, ומשה הוא המושח את אהרן ובניו, רוחץ אותם ומלביש אותם. שבע פעמים מוזכר כי פרטי חנוכת המשכן נעשו "כאשר צוה ה' את משה", והפרשה נחתמת בתיאור: "וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (ויקרא ח, לו).

מה תפקידה של הדגשת ההיררכיה בין משה לאהרן? מילגרום מציע שהיא נועדה להביע את עליונות הנביא על פני הכוהן. לי נראה שיש להבין את כפיפות אהרן למשה לאור מאמר חז"ל "חכם עדיף מנביא" (בבלי, בבא בתרא יב ע"א). בעיני חז"ל עיקר חשיבותו של משה היא היותו חכם אשר קיבל את התורה ומסרה לדורות הבאים.

וכשם שחכם עדיף מנביא הוא עדיף אף מכוהן, כפי שמובע בחריפות במשנה האחרונה של מסכת הוריות "ממזר תלמיד חכם קודם לכוהן גדול עם הארץ" (הוריות ג, ח).
במשנה ה מערכת היחסים בין כוהן לחכם מתחדדת. הכוהן הגדול מוצג כמי שהוא שליח של בית הדין, חסר סמכות לפעול על דעת עצמו ומחויב להישמע להוראות בית הדין:

מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה, וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס, וְהִשְׁבִּיעוּהוּ וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם. וְאָמְרוּ לוֹ, אִישִׁי כהֵן גָּדוֹל, אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין, מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לָךְ. הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין.
יומא א, ה

אמנם זקני כהונה הם שהשביעו את הכוהן, אבל גם הם כפופים לבית הדין. סמכותם להשביע את הכוהן נובעת מהיותם "שלוחי בית דין". כך שבה המשנה ומביעה את הרעיון שאמנם הכוהן הגדול "גדול מאחיו", אולם הטקס השנתי בא להזכיר לו שמעליו ישנה סמכות אנושית גבוהה יותר, חכמי התורה.

חזרה לגן עדן
עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים שַׁחֲרִית, מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח וּמַעֲבִירִין לְפָנָיו פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מַכִּיר וְרָגִיל בָּעֲבוֹדָה.
יומא א, ג

לאורך ימי הפרישה והלמידה מעבירים לפני הכוהן את כל הבהמות המשמשות קרבנות ומלמדים אותו לזהותן. הצורך בהוראה אינו מובן שכן ברור שהכוהן "הגדול מאחיו" אמור להיות מסוגל להבדיל בעצמו בין הבהמות. מסתבר שלטקס משמעות סימבולית. כפי שמציינים קנוהל ונאה "כביכול אין הכוהן יודע להבחין בין כבש לפר! התמונה המצטיירת היא של חינוך מבראשית. נראה איפה שלצד הלימוד והדרכה הנדרשים בפועל קיים בשבעת הימים יסוד טקסי ריטואלי של 'חינוך'".

נוסף על המשמעות החינוכית של ימי הפרישה אפשר למצוא בתיאור של המשנה משמעות סימבולית. השימוש במקדש כסמל של חזרה לגן עדן ובכוהנים כמייצגים של האדם הראשון הוא מן המפורסמות. כך למשל, תפקידי האדם בגן עדן היו "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב, טו), והפעם היחידה בתנ"ך שצמד המילים הזה חוזר בו הוא בהקשר של המקדש – תפקידי הכוהנים והלוויים. יתרה מזו, הקשר בין הכוהן הגדול לאדם בגן עדן עולה כבר בסיפור ימי המילואים שבמשכן – אהרן ובניו אינם מתלבשים בכניסתם לאוהל מועד אלא משה מלבישם (שמות כט, ויקרא ח). מהדהדת כאן ההקבלה הלשונית לסיפור הלבשת אדם וחווה בטרם היציאה מגן עדן:

"וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת... וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו..."
שמות כח, מ-מא "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם"
בראשית ג, כא

משנתנו מעמיקה הקבלה זו. העברת החיות לפני הכוהן הגדול מזכירה את האדם בגן עדן, הנותן שמות לכל החיות "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ב, יט-כ). 'שער המזרח" מזכיר את גן עדן שניטע "מקדם". בדומה לכך, במשנה ה משביעים את הכוהן הגדול בשם השם לבל ישנה מהנאמר לו, וכך אנו נזכרים בחטא האדם בגן עדן, ששינה ממה שאמר לו הקב"ה "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו..." (בראשית ב, יז). השוואה זו מדגישה את הראשוניות של יום הכיפורים, את החזרה לנקודת ההתחלה בכל יום כיפור מחדש.

אם כן, יום הכיפורים מחזיר את האדם לנקודת הראשית, לבריאה ולגן העדן. הכוהן הגדול לומד הכול מחדש, נחנך מחדש ומתקדש לכהונה גדולה לשנה נוספת. את הצורך להתחיל מחדש מדי שנה בשנה אפשר להסביר על פי תפיסת המציאות המוצגת בספר הקדום, "ספר יצירה".

בספר יצירה המציאות מחולקת לשלושה ממדים המקבילים זה לזה – עולם (מקום), שנה (זמן) ונפש (אדם). קשה להתעלם מהעובדה שבניגוד לאדם ולמקום המיוצגים באמצעות מושגים אין-סופיים כמעט, הזמן מיוצג באמצעות יחידה של שנה – כל שנה היא מיקרוקוסמוס, התחלה של עולם שלם. העולם הגדול והאדם (העולם הקטן) נולדים מחדש בכל שנה ומקבלים את ייעודם.

בתלמוד נקרא יום הכיפורים "עבודה תחילה במקום" (בבלי, יומא ג ע"ב). שם זה ניתן לו מכיוון שכל שנה היא מציאות חדשה ומנותקת מהשנה שקדמה לה. ולכן יום הכיפורים הוא תמיד תחלת עבודה ב"מקום" חדש שעד כה איש לא נכנס אליו, ובכל שנה שוב צריך לחזור על האירועים המכוננים של המשכן. יום הכיפורים מכפר על ידי שהוא מחזיר את האדם לנקודת הראשית, לבריאה ולגן העדן, לזמן שבו העולם טרם הזדהם בחטא האדם.