חג האסיף תקופת השנה

בלשון חז"ל במשנה, נקרא א' בתשרי 'ראש השנה', אבל בתורה נקרא האחד בתשרי 'זכרון תרועה' 'יום תרועה', וכן תיקנו בתפילה לקרותו 'יום הזכרון'. וביארנו במקו"א בהרחבה ('בן מלך' ראש השנה מאמרים ז-ח) שהיו"ט שבו אינו מצד שהוא 'ראש השנה' אלא משום שהוא 'יום הזכרון' שהקב"ה זוכר אותנו בו לטובה.

אכן הא גופא שיום אחד בתשרי הוא 'יום הזכרון' זה נובע ממה שיום זה הוא תחילת השנה, כי לרגל בואה של שנה חדשה, עם התחדשותה של תקופת זמן, נתן לנו ה' יום זכרון שבו זוכר אותנו לטובה, ומצוות היום להריע בשופר הוא בכדי לעורר זאת שיזכרנו לטובה. שלרגל כניסתה של התקופה החדשה, שעיני כולם נשואות לבקש שהשנה החדשה הבאה עלינו תהיה שנה מוצלחת, על כן ציוותה עלינו תורה לבוא להיזכר לפני ה' לטובה, שיתן לנו תקופת זמן זו בחיים ושלום וגזירות טובות (ועיין מה שנתבאר שם בהרחבה).

וכן הטעם שאדם נידון בראש השנה (ר"ה טז.), הרי זה משום שהוא תחילת השנה, כי בתחילת השנה הוא הזמן הראוי להעמיד סדריה לקבוע מה יהא בכולה, ולחתוך בו גורל ברואי עולם על כל מה שיארע להם במשך השנה, ובהיות שהקב"ה מנהיג את עולמו לפי מעשי אנוש, הרי ביום זה מתבררים מעשי אנוש ותחבולותיהם, ועל כן הוא יום הדין. וכדאיתא בגמרא - באחד בתשרי ראש השנה לשנים, למאי הלכתא וכו' רב נחמן בר יצחק אמר לדין דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה מראשית השנה נידון מה יהא בסופה (ראש השנה ח.). ועיין מה שביארנו עוד (בן מלך ראש השנה מאמר יד) שגם עניין הכפרה ביום הכיפורים יסודו במה שהוא תחילת השנה.

אולם מה שיש לבאר דהרי בחשבון החדשים ציוותה תורה שתחילת השנה תהא בניסן, כדכתיב - החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה (שמות יב,ב). וא"כ מדוע איפוא כאשר אנו באים לחשבון השנה, אזי הסיבוב השנתי מתחיל בתשרי, וכמו שאמרו במשנה - באחד בתשרי ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות (ר"ה ב.).

אמנם יסוד הדבר שבחודש תשרי הוא תחילת וסוף הסיבוב השנתי מפורש בתורה , דכתיב – וחג האסיף בצאת השנה (שמות כג). וחג האסיף תקופת השנה (שם לד). וכן מפורש בירושלמי (ראש השנה פרק א הלכה א), שקביעת ראש השנה באחד בתשרי, נלמד מכתוב זה. ראש השנה לשנים מניין כתוב אחד אומר וחג האסיף בצאת השנה וכתוב אחד אומר וחג האסיף תקופת השנה אי זהו חודש שיש בו חג ותקופה ואסיף ושנה יוצא בו אי זה זה תשרי.

והנה מה שאחד בתשרי הוא ראש השנה, אין זה מבוסס על זה שבו נברא העולם, דהרי איכא למ"ד בניסן נברא העולם. ועיין בגמרא - כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמאן כרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם. (ר"ה כז.) ובתוס' שם (ד"ה כמאן) כתבו דלהלכה נקטינן כרבי יהושע שבניסן נברא העולם [ועיי"ש בשם ר"ת ד'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן.]

עכ"פ הגמרא מוכיח זאת רק ממה שאומרים בתפילה 'זה היום תחילת מעשיך'. ולא מעצם הדבר שהוא ראש השנה לשמיטין וליובלות. ואטו רבי יהושע פליג על מתניתין שבאחד בתשרי ראש השנה לשמיטין וליובלות וכו' ומאחר שלדידיה נברא העולם בניסן, מאי טעמא הוי ראש השנה באחד בתשרי.

ונראה פשוט שהא שבאחד בתשרי הוא 'ראש השנה' היינו מעצם המציאות של טבע הבריאה, משום שבחודש תשרי מסתיים האסיף ומתחיל החרישה והזריעה החדשה. כלומר השנה הטבעית של העולם מתחילה בתשרי, שאז מתחיל סיבוב חדש של חרישה וזריעה שאחר כך התבואה צומחת ומתבשלת עד שלבי הקציר והדיש ובסופם האסיף בסוף השנה. וחוזר חלילה.

ולכן ראש השנה למלכי אומות העולם הוא באחד בתשרי כדאיתא בגמרא (ר"ה ז:), ורק למלכי ישראל ראש השנה למניין שנותיהם הוא באחד בניסן בחודש שבו נגאלו. כי שורש יצירתם של ישראל היה בניסן, אבל השנה המציאותית הזמן הטבעי התחלתה הוא בתשרי.

ואף למ"ד בניסן נברא העולם מ"מ ראש השנה הוא בתשרי שבו מתחדשת ההתהוות בטבע הארץ לזרע וקציר, אלא דס"ל להאי מ"ד שהעולם נברא בצביון תקופת האביב, כדי שיהיה העולם בשעת בריאתו בעוצם שלימות הוייתו וכהא דאמרינן התם דכל מעשה בראשית בקומתן ובצביונן נבראו.

ובמשנה שם מבואר שבניסן הוא 'ראש השנה לרגלים', ובגמרא (ראש השנה ד.) ילפינן לה מדכתיב 'בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות' (דברים טז,טז). כלומר שזה סדר הרגלים, חג המצות תחילה, ואחר כך חג השבועות וחג הסוכות. ונראה שסדר זה נובע מצד שני המחזורים של השנה הן מצד סדר השנה המיוחד לעם ישראל, שהרי מועדי ה' והרגלים תלויים בשנה הישראלית וכולם באים על המאורעות שנעשו לעם ישראל, ולכן סדרם הוא כסדר השנה של עם ישראל שתחילתו בחודש ניסן.

אמנם סדר זה קביעותו מתאימה גם מצד סדר השנה הטבעית, שהרי כך הוא סדר השנה החקלאית תחילה האביב, ואחר כך הקציר, ובסוף השנה האסיף.

*

אולם עדיין צריך ביאור שהרי קביעות חג הסוכות גם היא תלויה באותה סיבה עצמה של קביעות ראש השנה, ששניהם קבועים בזמן זה בהיותו זמן האסיף ותקופת השנה – צאת השנה, ומדוע אם כן נקבע ראש השנה לאחד בתשרי וחג הסוכות בט"ו בתשרי.

יתירה על כך, הרי חג הסוכות עיקר עניינו הודאה ושמחה לפני ה' על כל הטוב של האסיף והיינו לרגל סיום ברכת השנה שעברה, הרי שהוא חג סוף השנה. וכפי שנקרא בתורה 'בצאת השנה'. ואילו 'ראש השנה' הרי כל עניינו מופנה כלפי השנה הבאה שהשי"ת זוכרנו לטובה להיטיב לנו ולכתבינו בספר חיים טובים לגבי המשך כל השנה, והיינו שהוא מועד תחילת השנה. וכיצד זה מקדימים את מועד תחילת השנה החדשה ורק אחר כך חוגגים את סוף השנה שעברה. ויבואר להלן בעז"ה.

*

אמנם כל עיקר הדבר צריך ביאור. דאחר שתלוי הדבר באקלים השנה, כיצד קבעו יום מסויים שבו הוא 'זמן האסיף' 'תקופת השנה'. והרי אין כל השנים שוות. כי עונות ותקופות של האקלים, קשורים בסדר שנת החמה שהיא שס"ה ימים. ואילו השנה שלנו שהיא י"ב חדשי לבנה היא שנ"ד יום. וממילא בשנה שאחר כך מתאחרת התקופה בי"א יום. ובשנה שלאחר מכן מתאחרת בי"א יום נוספים, ונמצא מתרחקת השנה מן התקופה האמיתית עד כ"ב יום. עד שנת העיבור, שמוסיפים עוד חודש בשנה, ואז חוזרת השנה ומשתווה לשנת החמה. אם כן, כל שנה שונה מחברתה, בסדרי עונותיה ותקופות האקלים שלה. וגם בשנת החמה עצמה, אין כל השנים שוות. כי יש שנים שיורדים רוב הגשמים בתחילת ימות הגשמים, ויש שמתאחרים הגשמים עד אמצע החורף.

ואם כן, היאך שייך לקבוע יום קבוע בלוח השנה, שבו ניתן לחגוג על מאורע חקלאי מסויים שמתרחש בהתאם לתקופות האקלים.

אלא ביאור הענין, דשיעורי התורה קביעותם היא לפי הרוב ולפי כללות העניין. ולא נתנה תורה דבריה לשיעורין, שיהיה בכל שנה זמן אחר לקביעות גדרי הדינים והמועדים וכו'. ולכן נבחר יום אחד לקבוע אותו, ולא פלוג בין שנה לשנה. והוא מחוקי התורה.

והרי כך הוא הדבר, גם בקרבן העומר, וכן חג השבועות, שהעומר בא מחמת התקופה של האביב וראשית הקציר, ושבועות הוא חג הקציר. ובכל זאת קבעה תורה זמן קבוע בלוח השנה, למרות שאין השנים שוות בזה. ולא קבעה תורה להעמיד יום החג במדוייק לפי צמיחת התבואה שבכל שנה, אלא גזירת הכתוב לקבוע את יום החג לפי לוח השנה.

וכך הוא בכל שיעורי התורה, שקבעה תורה לפי אדם בינוני, ואף שאין כל האנשים שוים. אך בחק התורה נקבע שיעור, שהוא יהיה הגדר והגבול . כדאמרו - שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. (עירובין ד.) כי כך היא המידה. וכן הוא גם קביעות חז"ל בכל שיעוריהם, וכדאמרו - כל מידות חכמים כן הוא (ר"ה יג.). והשיעור הוא הגבול שקבעה תורה. שפחות ממנו אינו חשוב, וממנו והלאה כבר נחשב שהגיע למידה הרצויה.

*

אמנם, למרות שאי אפשר לצמצם ולקבוע יום שבו חל שינוי האקלים, כיון שמשתנה יומו משנה לשנה. אך ניתן לדעת בזה קביעות לחודש. שלפעמים התחלפות התקופה הוא בתחילת החודש ולפעמים מתאחר עד סופו, אך במשך החודש חלה העונה החדשה ושינוי האקלים. ובגמרא (ב"מ קו:) נחלקו תנאים בששת זמני השנה שנאמרו בפרשת נח - זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף (בראשית ח,כב). דלרבי מאיר 'זרע' הוא בחצי תשרי וחשוון וחצי כסלו, ו'חורף' בחצי כסלו וטבת וחצי שבט וכו'. ולרבי יהודה מתחיל 'זרע' בתשרי וחשון ו'חורף' בכסלו וטבת וכו'. ולרבי שמעון מתחיל 'זרע' בחשוון וכסלו ו'חורף' בטבת ושבט וכו'. הרי שזמן התקופה נחלקו בו אם הם בתחילת החודש או באמצעו או בסופו. אף שאין שייך מחלוקת על המציאות, אלא כאשר נתבאר לעיל, שלענין תקופות האקלים אין לזה זמן מדוייק ביום, אלא כל החודש הוא העונה של תקופה מסויימת זו. רק שבבואינו לקבוע יום לקביעות העונה, נחלקו תנאים אם ראוי לקובעו בתחילת החודש או בסופו או באמצעיתו.
ומעתה יבואר דזה וודאי שמצד המציאות של עונת ותקופת השנה, חודש תשרי הוא הזמן שבו חל סיום האסיף. עיתים בתחילתו עיתים בסופו. אלא שקבעה תורה שהזמן הראוי לעשות בו חג האסיף, הוא באמצעו של החודש. דמאחר שכל החודש הוא זמן העונה, הרי אמצע החודש ומרכזו, הוא הזמן המתאים ביותר להיות הגבול והזמן הקובע. ועוד, שאמצע החודש הוא הקרוב ביותר בממוצע לזמן האמיתי. וכל יום אחר בחודש עלול להתרחק מהזמן האמיתי עד כדי חודש. וכן העומר הוא ממחרת חג הפסח, משום שהוא אמצעו של חודש האביב .

*

ועתה עלינו לבאר משום מה קבעה תורה את ראש השנה שיהא זמנו באחד בתשרי, דלפי מה שנתבאר הרי הזמן המתאים לציון מעבר התקופה הוא בט"ו לחודש.

והביאור בזה, דהא שקבעה תורה את ראש השנה בתחילת החודש, הטעם בזה מבואר בחז"ל שהיא מידה בהלכה ומחוקי התורה שאין קובעין ראש השנה אלא בתחילת החודש ולא באמצע חודש, והיינו בכדי שלא יהיה החודש חלוק לשתי שנים.

ויסוד זה שאין ראוי לקבוע ראש השנה אלא בתחילת החודש, למדוהו מהתורה כמבואר בגמרא - ואמר רבי אבא אמר שמואל מנין שאין מונין ימים לשנים שנאמר 'לחדשי השנה' חדשים אתה מונה לשנים ואי אתה מונה ימים לשנים (מגילה ה.) והובא ברמב"ם (הלכות קידוש החודש פ"א ה"ב) - ועושין אותה השנה שלושה עשר חודש והיא הנקראת שנה מעוברת שאי אפשר להיות השנה שנים עשר חודש וכך וכך ימים שנאמר לחדשי השנה חדשים אתה מונה לשנה ואין אתה מונה ימים.

וכן נזכר כלל זה, בירושלמי כלפי קביעת שנת היובל, דאף דהעברת שופר הוא רק ביוה"כ, אך תחילת שנת היובל הוא באחד בתשרי. - כדי שיהיו כל חדשי השנה שוין, לא יהא חודש אחד נחלק לב' שנים (ר"ה פ"א הלכה ב).

וכתב הריטב"א - ובכולה שמעתין נמי פשיטא להו שתהא ר"ה למלכים בר"ה אבל לא באמצע חודש שאין ראוי לקבוע בו ר"ה אלא למה שמוכרח כמו ט"ו בניסן שהוא ר"ה לרגלים וט"ו בשבט ר"ה לאילנות וכו' הא במילתא דליכא הכרח אין לקבוע ר"ה באמצע חודש ולחלוק חדש אחד לשני שנים (ר"ה דף ג. וע"ע ספר פני יהושע ר"ה טז. מש"כ בזה).

הרי שני כללים נאמרו בהלכות קביעת הזמנים, דכאשר באים לקבוע זמנים קבועים השייכם לתקופות ועונת השנה, זמן החילוף ראוי יותר לקבעו בט"ו לחודש. שהוא האמצעי והקרוב ביותר אל הזמן האמיתי. אכן בקביעת 'ראשי שנים', אין ראוי שיהיה חודש אחד נחלק לשתי שנים. ולכן נקבע תחילת השנה בתחילת החודש.

ואף שיש בזה דבר פלא. דעי"ז נמצא שאנו עושים את יו"ט של ראש השנה, לפני שחוגגים את סיום השנה היוצאת. שתחילה אנו קובעים את ראש השנה החדשה, באחד בתשרי. וט"ו ימים לאחר מכן, אנו חוגגים את החג שבא לרגל צאת השנה הקודמת, 'חג האסיף בצאת השנה'. הרי זה משום שלפי האמת כל חודש תשרי, הוא הזמן של צאת השנה ותחילת השנה. רק שאת התחלת מנין השנה, ראוי לקבוע בתחילת החודש, באחד בתשרי. אולם את המועד שאנו חוגגים לרגל תקופה זו של האסיף וצאת השנה, ראוי לקבוע באמצעיתה של החודש, בט"ו תשרי, וזה מחוקי התורה.

*

ובזה יש לבאר מה דנחלקו בית שמאי ובית הלל בקביעת ראש השנה לאילן - באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו. (משנה ר"ה ב.) ובגמרא (שם יד.) מאי טעמא א"ר אלעזר א"ר אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. וברש"י שם - שכבר עבר רוב ימות הגשמים וכו' ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה.
ושורש מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל צריך ביאור, וכי נחלקו במציאות אם 'יצאו רוב גשמי שנה', הוא באחד בשבט או בט"ו בשבט.

ולפי המבואר כאן נראה דבית הלל סברי דכשם שקביעות חג האסיף והאביב חק התורה הוא לעשותו בט"ו לחודש משום שהוא הזמן המתאים יותר לקבוע בו את תקופת האקלים של החודש, הכי נמי לעניין קביעות שנת המעשרות שהזמן הקובע הוא היום של 'רוב גשמי שנה', ומאחר שחודש שבט הוא החודש שבו עולה השרף באילן וירדו כבר רוב גשמי שנה, הרי ט"ו בשבט הוא המתאים ביותר לקביעות זו.

אכן ב"ש סברי דאף ר"ה לאילן, כיון שהוא 'ראש השנה', יש לקבעו באחד בשבט. שהוא תחילת החודש שבו חל הזמן של 'יצאו רוב גשמי שנה'.

ואף שבוודאי, מודים ב"ה לעיקר הסברא, דאין ראוי לקבוע ר"ה באמצע החודש. שלא יתחלק חודש אחד לשני שנים. עם זאת, סברי ב"ה, דכיון שאינו ראש השנה כללי. והוא רק ר"ה לאילן, שנוגע למינים מסויימים בלבד לכמה דינים, לא איכפת לן שיהיה חודש אחד מתחלק לשתי שנים. על כן נכון שיהיה בזמן היותר ראוי והוא ט"ו, כיון שהוא מרכזו ואמצעו של החודש שחל בו הזמן של 'יצאו רוב גשמי שנה' (ועיין בספר פני יהושע ר"ה יד. שדן בזה).

*

ועיין בירושלמי הנזכר, שהקשו על הסברא שאין חודש אחד מתחלק לשני שנים, מהא דט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילן לדברי ב"ה. ונשארו בקושיא. אמנם, כבר הבאנו דסברא זו שאין החודש מתחלק, הוא יסוד קביעת הלוח ועיבור השנים, דילפינן בגמרא, חדשים אתה מונה לשנים. ולית מאן דפליג על זה.

אלא, כך נראה בביאור הדברים. דזה ודאי דלענין כללות מנין השנים מודו כו"ע דאין החודש מתחלק לשתי שנים. רק שהירושלמי בעי התם למילף לענין קדושתה של שנת היובל, שהוא דין פרטי. ובעו למילף דאין החודש מתחלק לשתי שנים, גם לענין דינים פרטיים התלויים בשנים. ועל זה שפיר הקשו מהא דסברי ב"ה דט"ו בשבט ר"ה לאילן, דקחזינן דלדינים מסויימים, יתכן שיהיה 'ראש השנה' באמצע החודש. אם כן, גם לענין יובל מנלן שקדושתה מתחלת בר"ה ולא ביוה"כ. ואכן בש"ס דילן (ר"ה ח:), דרשו ילפותא אחרת לענין קדושת יובל שמתחיל בר"ה ולא ביוה"כ. וקדשתם את שנת החמישים מלמד שמתקדשת והולכת מתחילתה. והיינו משום שאין ללמוד זאת מהאי כללא דאין חודש אחד מתחלק. דיש לחלק בין כללות מנין השנים שהוא רק בתחילת החודש, לבין מנין פרטי של דינים מסויימים. והוא סברת בית הלל. אבל ב"ש סברי דאין לחלק, וכל 'ראש השנה' זמנו הוא בתחילת החודש. ולדידהו אכן, לא צריכינן ילפותא, להתחיל קדושת יובל מר"ה. אלא סגי להו בסברא זו, דאין החודש מתחלק לשתי שנים. וכמו דאיתא בירושלמי.