עבודת יום הכיפורים – 'לפני ה’'

.לפני ה' תטהרו

בגמרא - תנו רבנן, עשר פעמים מזכיר כהן גדול את השם בו ביום, שלשה בוידוי ראשון, ושלשה בוידוי שני, ושלשה בשעיר המשתלח, ואחד בגורלות (יומא לט: וירושלמי יומא פ"ג ה"ז).

משמע שהזכרת השם הוא מעיקרי עבודת היום, ומשום כך חוזרים ושונין אותו עשר פעמים, וכעניין דמצינו בר"ה שאין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות ועשרה שופרות. משום ששלשה דברים אלו הם עיקר עבודת היום בר"ה.

והנה עבודת היום המפורשת בתורה הוא הוידוי והחטאת, ונראה דהזכרת 'שם המפורש' הוא משום דכתיב - לפני ה' תטהרו, וככל שהוא בשם המפורש הוא יותר בחינת לפני ה', ושלימות הווידוי כשהוא נאמר לפני ה', ולכן מזכיר את השם עשר פעמים בוידוי ובגורל.
ועיין במשנה ברורה - וצריך כל יחיד לומר עשר וידויים ביוה"כ לפחות, ד' בארבע תפלות, וד' בחזרת הש"ץ, ושתי פעמים אחד במנחה (ערב יוה"כ), ואחד במעריב, כנגד עשר פעמים שהיה כהן גדול מזכיר את השם ביוה"כ (סימן תרכ סק"ב). והוא מדברי הטור בסימן זה, ועיי"ש בטור שהביא מנהגים נוספים במניין העשרה וידויים.

והיינו כאמור שכל דבר שהוא מעיקרי עבודת היום שונין אותו עשרה פעמים, והווידוי הוא הרי עיקר מצוות היום שחייבים לשוב בתשובה ולהיטהר לפני ה' מכל חטאתינו, ולכן תיקנו עשרה ווידויים.

ועיין בשער הציון שם שכתב - ומה שאומר במעריב עוד פעם אחת בתוך סליחות, לא חשיב, דלא חשיב אלא מה שאומרים בתפילה. ולפי דבריו, יש בזה טעם נוסף למה שמתוודים במנחה ערב יוה"כ, כדי שיהיו עשרה וידויים. שהרי מה שמתוודים בערבית אינו נחשב כיון שאינו נאמר בתוך התפילה.

ולפי דברינו מבואר הדבר היטב, דמכיוון שכל עניינו של הזכרת השם המפורש בווידוי הוא כדי שיהיה הוידוי לפני ה', לכן גם תיקנו שיהיו עשרה הווידויים בעת התפילה, שאז נחשב גם כן כווידוי לפני ה', שהרי התפילה היא עמידה לפני ה', וכדכתיב גבי תפילת אברהם אע"ה - ואברהם עודנו עומד לפני ה'. וכדאיתא - המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו (סנהדרין כב.). וכן נפסק בשו"ע - המתפלל יחשוב כאילו שכינה כנגדו (או"ח סימן צח סעיף א).

ונראה הטעם בזה דבעינן שיהיה הוידוי לפני ה' ודווקא בשם המפורש, דהיינו כעין שמצינו שביום הכיפורים נכנסים לרצות את דמי החטאות לפני ה' בקודש הקדשים לפני ולפנים, כי כך הוא סדר בקשת ריצוי וכפרה גדולה שצריכים לבוא עד לפני ה'.
שבשעה שבאים לבקש כפרה על ריבוי חטאים, אזי סדר הבקשה הוא לבוא לפני ה' ממש, שנגשים עד אל פני המלך ומחלים את פניו בבקשת ריצוי ופיוס. ובמיוחד כפרה גדולה זו שבאים לכפר על כל חטאי עם ישראל, על הזדונות והשגגות הקלות והחמורות שעברו במשך כל השנה כולה, על כן צריך לבוא להתחנן אל פני המלך בקירוב מקום להתרצות לפניו. ורק באופן זה משיגים כפרה גדולה זו. וכדכתיב - שובה ישראל עד ה' אלוקיך (הושע יד-ב). וגם עתה נאום ה' שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד (יואל ב-יב).

.כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם

בכל הזכרת 'שם המפורש' היה גם כריעה והשתחוואה של הכהנים והעם העומדים בעזרה, ואם כן הרי היו עשר השתחוואות ביום הכיפורים. ובפשטות ההשתחוואה נובעת מטעם מצב הקירבה לפני ה', שבכל עת כאשר באים לפני ה' מתחייבים בהשתחוואה, וכמו שמצינו במצוות ראיה ברגלים שבאים לפני ה' בהשתחוואה, כפי שקבעו בתפילה – ואין אנחנו יכולים לעלות וליראות ולהשתחוות, וכן - ושם נעלה ונראה ונשתחווה. וכדכתיב - רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להדום רגליו (תהילים צט) דכבוד ה' מחייב השתחוואה לפניו שמשמעותה היא הכנעה והתמסרות גמורה, כאומר למלך שלך אני, עפר אני תחת כפות רגליך. וכן מצינו בסדר עבודת בית המקדש במסכת תמיד, שעל כל כניסה לקודש היתה השתחוואה.

אכן נראה שההשתחוואות ביום הכפורים במקדש וכן בזמן הזה, הוא גם מצד עצם עניינו של עבודת היום. דכשבאים לפניו להתכפר נופלים על פניהם בפישוט ידים ורגליים ומבקשים מחילת עוונות, וכעניין שנאמר במשה רבינו ע"ה כאשר ביקש לכפר על חטאת עם ישראל - ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי וגו' (דברים ט-כה). ועיין בטור או"ח סימן קלא דמהאי קרא הוא מקור הדין דנפילת אפיים אחר תפילה.

ועיין במה שכתב רש"י שהיו מתוודים בעת ההשתחוויה בבית המקדש שפירש על דברי הגמרא - עומדים צפופים ומשתחוים רווחים - וכשמשתחוים ונופלים נעשה להם נס, והמקום מרחיב עד שיש ביניהן ארבע אמות, שלא ישמע איש וידוי של חבירו, שלא יכלם (רש"י יומא דף כא.). הרי מפורש להדיא שבשעת השתחוואה היו מתוודים.

והטעם משום שבקשה זו על מחילת עוונות, היא בקשה הבאה מעומק הלב ומתוך ביטול גמור ומסירות נפש. כאדם הבא לפני המלך ומשתטח לפניו ומבקש בכל מאודו ובכל נפשו, כי הוא מוכרח שהמלך ימלא בקשתו ואם לא למה לו חיים, והרי הוא נכון למסור עצמו למיתה למען זה כי אין לו חפץ בחיים כי אם כשימחלו עוונותיו. וכמו שאומרים בשיר המעלות ממעמקים (תהילים קל), 'נפשי לה' משומרים לבוקר'. וכן במזמור 'אליך ה' נפשי אשא' (מזמור כה) שעל פי הזוהר הוא המזמור שצריך לאמרו בעת נפילת אפיים אחר התפילה, ותוכן המזמור הוא על מחילת חטאים - חטאות נעורי ופשעי אל תזכר, וגו'. למען שמך ה' וסלחת לעוני כי רב הוא, וגו'.

ומצינו שעניינו של נפילת אפיים אחר התפילה, הוא בקשת כפרה ומחילת עוונות, הן במזמור הנזכר 'אליך ה' נפשי אשא' . ואף למנהג שנהגו לומר 'ה' אל באפך תוכיחני' (תהילים ח) פותחים לפני כן בתחינה מעניין ווידוי מחילת עוונות - רחום וחנון חטאתי לפניך וכו' .

ולכן ביום הכיפורים שהוא יום בקשת סליחה ומחילה, משתחווים ונופלים על פניהם, ומבטאים בזה הכנעה וביטול גמור, ומסירות נפש עבור בקשת הסליחה והמחילה.
ובזה דומה עניין יום הכפורים לעניינו של נפילת אפיים, שזמנו הוא אחר התפילה. וכן אחר הסליחות בחודש אלול ובעשי"ת, ואחר ראש השנה שהוא יום התפילה הגדול ועבודת ה' מלכיות זכרונות ושופרות, ואחר כל זה, בא יום הכיפורים שהוא נפילת אפיים הגדול, השתחוואה בפישוט ידים ורגלים ומסירות נפש לפני ה', לבקש מלפניו שיתרצה לנו.

ועיין רמב"ם – מנהג פשוט בכל ישראל שאין נפילת אפים בשבתות ובמועדים ולא בראש השנה וכו', וביום הכיפורים בלבד נופלים על פניהם בכל תפלה ותפלה, מפני שהוא יום תחנה ובקשה ותענית (הלכות תפילה ונשיאת כפים פ"ה הט"ו).

[ועיין בבית יוסף (סי' קלא) שהביא דברי הזוה"ק על נפילת אפיים שעניינו מסירת נפש, ומכפר אפילו על חטאים שאין מתכפרים אלא במיתה - רבי שמעון פתח לדוד אליך ה' נפשי אשא אלקי בך בטחתי וגו'. כדין בעי ליה לבר נש לאחזאה גרמיה בתר דסיים צלותא דעמידה כאלו אתפטר מן עלמא, דהא אתפרש מן אילנא דחיי, וכו' ויחזי בר נש גרמיה כאילו פטיר מן עלמא וכו' ותקונא דא בעי בכוונא דלבא וכדין קב"ה מרחם עלוי ומכפר ליה לחוביה. זכאה הוא בר נש דידע למפתי ליה ולמפלח למאריה ברעותא ובכוונא דלבא וכו' (זוהר ח"ג דף קכ:).]

וביאור הדבר שאין בקשת כפרה ומחילה כשאר בקשות, שהאדם ניגש ועומד לפני ה' ומבקש כל רצונו. כי אחר שחטא ובגד במלכו והלך מעם פניו, אזי עתה כאשר רוצה לחזור ולהיות לפניו, אין החוטא מעיז לעמוד ולבקש מאתו באופן רגיל, שתחילה צריך לבקש על עצם העמידה לפניו, שהחוטא והמורד אינו רשאי כלל לדבר לפני המלך, וכדכתיב 'כי אם עונותיכם היו מבדילים', אלא נופל לפניו בהכנעה ובבושת פנים ומשתטח ארצה בבקשה שיאזין לדברו וישמע קולו, ומבקש באופן של כלות הנפש שמתבטל ומתמסר ומכניע עצמו לגמרי לפני ה', שכל רצונו אינו אלא לבוא ולחזור להיות לפני ה', ותולה כל חייו בבקשתו, כלומר שבקשתו זו נוגעת לו עד עצם נפשו, ורק באופן זה שייך להתפייס ולהתרצות ולבקש מחילה על החטא.

וכמו שנתבאר במקו"א שהוא גם עניינו של התענית ביום הכיפורים, שאינו אוכל ואינו שותה, כיון שאינו רוצה מאומה מלבד המחילה וריצוי פני ה'.

הרי שני ענייני עבודה מיוחדים שישנם רק ביום הכפורים נובעים מכך שבאים לבקש ריצוי וכפרה. א. שבאים לפני ה' בשם המפורש ובכניסה לפני ולפנים. ב. ההשתחוואה והנפילה לפניו בפישוט ידים ורגלים בביטול והכנעה והתמסרות גמורה.

ובזה מבואר מה שיש ביום הכפורים עשר פעמים 'הזכרת השם', ועשר 'השתחוואות'. וכן עשר 'ווידויים'. והיינו דמכיוון ששלושה עניינים אלו הם מרכז ועיקר עבודת היום, לכן שונים כל אחד מהם עשרה פעמים.