מאי חנוכה

"מאי חנוכה, דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון [=שמונה הם], דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון [=שאין להספיד ולהתענות בהם]? שכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". (שבת כא ע"ב)

אחת השאלות המפורסמות על גמרא זו היא מדוע בחרו חז"ל להדגיש את נס פך השמן יותר מנס הניצחון. לכאורה, דווקא נס הניצחון - ששינה את פני ההיסטוריה היהודית - מתאים יותר לציון של חג. השאלה מתעצמת לאור נוסח תפילת "על הניסים", המדגיש דווקא את הניצחון על היוונים ואינו מזכיר כלל את נס פך השמן. האם אנו מציינים בחנוכה את השחרור מעול היוונים, או את נס פך השמן?

המהר"ל מסביר שאמנם הסיבה המרכזית לקיום החג היא הניצחון על היוונים, אלא שכל ניצחון במלחמה יכול להיות מוסבר בדרך הטבע. חשיבותו של נס פך השמן היא בכך שהוא מלמדנו על חלקו של הקב"ה בנס הגדול של הניצחון.

ה"משך חכמה", לעומתו, מסביר שהיהדות נמנעת בכוונה מלציין נצחונות מלחמתיים, ומציינת רק את השחרור מעול הגויים. רעיון זה בא לידי ביטוי גם בחג הפורים, המצויין דווקא ביום המנוחה מהקרב, ולא ביום הקרב עצמו. באופן דומה, בחנוכה, הגמרא מלמדת אותנו שיש להעביר את תשומת הלב משדה הקרב אל המקדש.

שני ההסברים שראינו חשובים, אך בשילוב ביניהם נוכל להסביר את המשך הגמרא:

"אמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה - פסולה, כסוכה וכמבוי. ואמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב 'והבור ריק אין בו מים'? ממשמע שנאמר 'והבור ריק', איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר 'אין בו מים'? - מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו". (שבת כב ע"א)

מדוע שילבה הגמרא בדיוק כאן, באמצע הדיון בהלכות חנוכה, את הדרשה על סיפור הצלתו של יוסף מהבור? הסבר פשוט יתבסס על שמות האמוראים: האמוראים שהביאו דרשה זו הם אותם אמוראים שאמרו את ההלכה הקודמת, על גובהו של נר החנוכה. הסבר מעמיק יותר יובן ע"י הערה מעניינת של ה"משך חכמה". המדרש מספר שיוסף בירך ברכת "שעשה לי נס במקום הזה" כשעבר ליד הבור שניצל ממנו, וה"משך חכמה" מבאר שברכתו נאמרה על עצם ההצלה מהבור מלא העקרבים, ולא על הפיכתו למשנה למלך מצרים. יוסף ודאי הודה לקב"ה בעיקר על קידומו המהיר מהבור לכסא המלכות, אך יכל לברך את ברכת הנס רק על הנס הגלוי.

לאור זאת, בשילוב דרכו של המהר"ל, נוכל להבין את הגמרא. בשני המקרים - בחנוכה ואצל יוסף - הנס שעליו מברכים איננו החלק העיקרי בסיפור. גם בחנוכה אנו מודים לקב"ה על עצם ההצלה (ולכן רק היא מופיעה בתפילת "על הניסים"), אך מברכים על החריגה מדרך הטבע - על נס פך השמן. בשני המקרים, הנס מעיד על חלקו של הקב"ה במהלכים, ולכן אנו מברכים עליו.

[תרגום: ר' יוסי גרשינסקי]

השיעור מופיע באדיבות בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון