מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי

הלל, שמאי והנכרי – חלק א'

"תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתיים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך; גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל, גייריה. יומא קמא [ביום הראשון] אמר לו: א"ב ג"ד. למחר אפיך ליה [=הפך לו]. אמר לו: והא אתמול לא אמרת לי הכי? אמר לו: לאו עלי דידי קא סמכת? דעל פה נמי סמוך עלי! [אם אתה סומך עלי, סמוך עלי גם בתורה שבעל פה].

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך - לא תעביד [=מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך]; זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא - זיל גמור [=והשאר פירוש הוא, לך ולמד]". (שבת לא ע"א)

בסיפור הראשון, הלל מעדיף ללמד את הגוי נקודה עקרונית, ולא להתעמת אתו בויכוח מילולי. הוא מלמדו שכל לימוד מבוסס על מסורת. הרי לא נעלה על הדעת שסטודנט לביולוגיה ישאל את המרצה שלו "מאיפה אתה יודע את זה?" בכל שלב של הלימודים. כשלב ראשון של קבלת התורה, על הגוי ללמוד את ערכה של המסורת בעולם היהדות.

בסיפור השני, הגוי מבקש שילמדוהו את כל התורה כולה על רגל אחת. לכאורה נראה שהוא חסר סבלנות ואינו מעוניין ללמוד את התורה לעומקה. אולם פרשנים רבים הבינו את שאלתו באופן סמלי - לדבריהם, הגוי מבקש לצמצם את היהדות לרעיון אחד מרכזי, ואינו מוכן לקבל שהתורה מורכבת מהרבה אידיאלים שונים וכוללת את כל תחומי החיים. לפי המהרש"א, הסיבה לכך ששמאי דחה אותו דווקא "באמת הבנין שבידו" היא שהוא רצה ללמדו הלכות בנייה: בנאי טוב אינו מבסס את בניינו על יסוד אחד, וגם את התורה אי אפשר לבסס על כלל אחד בלבד.

עלינו ללמוד מכאן, שהתורה היא כוללת ורחבה יותר מהאופן שבו רואים אותה אלו המבקשים להעמידה על יסוד אחד - ויהי זה תלמוד תורה, חסד או יישוב ארץ ישראל.

הלל, שמאי והנכרי - חלק ב'

"שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר: 'ואלה הבגדים אשר יעשו - חושן ואפוד'. אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות! הלך וקרא, כיון שהגיע 'והזר הקרב יומת' - אמר ליה: מקרא זה, על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם 'בני בכורי ישראל', כתיב עליהם 'והזר הקרב יומת'; גר הקל שבא במקלו ובתרמילו - על אחת כמה וכמה. בא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול, והלא כתיב בתורה 'והזר הקרב יומת'?! בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך, שהקרבתני תחת כנפי השכינה.

לימים נזדווגו שלושתן [=שלושת הגרים ששמאי דחה והלל גייר] למקום אחד. אמרו: קפדנותו של שמאי ביקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה". (שבת לא ע"א)

מה פשר אמת הבניין שבידו של שמאי? המהר"ל מסביר שהמדידה מייצגת את תכונותיו האופייניות של שמאי: דייקנות וחוסר רצון להתפשר בעולם התורה. בדיוק כמו שהבנאי אינו יכול להרשות לעצמו לפספס ולו בסנטימטר אחד, כך גם עובד ה'. על פי זה, מובן מדוע שמאי דוחה את כל שלושת הגויים שבאו להתגייר אצלו.

אנו רגילים מילדות לדמיין את שמאי כרשע בסיפורים אלו, כאילו הוא אינו נחמד כהלל. אך הפרשנים - כפי שראינו בשיעור שעבר, וכפי שמשתקף מדברי המהר"ל - מצביעים על כך שכל אחד מאיתנו היה נוהג בדיוק כמו שמאי, ודוחה גרים שהגיעו מהסיבות הלא-נכונות. השאלה, אם כן, צריכה להיות מופנית כלפי הלל: כיצד יכול היה הלל לגייר אנשים המבקשים להתקרב ליהדות ממניעים לא-טהורים?

ואכן, מספר פרשנים הקשו על הלל מהאיסור ההלכתי לקבל גרים המגיעים מטעמי נישואין בלבד (כדי להינשא ליהודים). איך יכול היה הלל לקבל גוי שכל רצונו הוא ללבוש את בגדי הכהן הגדול? המהרש"א הסביר שהגיור נעשה רק בסוף התהליך, וממילא רק לאחר שהגוי רכש בסיס מוצק ביהדות, אך התוס' טענו שהגיור נעשה מייד, ולשיטתם השאלה על הלל שרירה וקיימת.

אנו רגילים מילדות לדמיין את שמאי כרשע בסיפורים אלו, כאילו הוא אינו נחמד כהלל. אך הפרשנים - כפי שראינו בשיעור שעבר, וכפי שמשתקף מדברי המהר"ל - מצביעים על כך שכל אחד מאיתנו היה נוהג בדיוק כמו שמאי, ודוחה גרים שהגיעו מהסיבות הלא-נכונות. השאלה, אם כן, צריכה להיות מופנית כלפי הלל: כיצד יכול היה הלל לגייר אנשים המבקשים להתקרב ליהדות ממניעים לא-טהורים?

ייתכן שהטענה כלפי שמאי נובעת מכיוון אחר לחלוטין. אמנם היו לשמאי סיבות מוצקות שלא לגייר את שלושת הגויים הללו, אולם לא הייתה לו שום סיבה לכעוס עליהם. והא ראיה - הגר השלישי חזר בסופו של דבר אל שמאי, והמהרש"א מסביר שהטענה שהייתה לו כלפיו היא מדוע לא הסביר לו את טעותו ברוגע, במקום לכעוס עליו.

מסתבר, אם כן, שמעשים אלו באו ללמדנו עד כמה יכול האדם להרוויח אם הוא לא מתרגז, גם כאשר הכעס לכאורה מוצדק. זוהי מעלתו הגדולה של הלל, שבאה לידי ביטוי בסיפורים אלו: היכולת לעזור לאחרים אפילו בזמן שראוי (אולי) לכעוס עליהם, וכאשר אין מסכימים עם הדרך שבה הוא נוהגים.

[תרגום: ר' יוסי גרשינסקי]

השיעור מופיע באדיבות בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון