להכנס ולצאת מקודש הקדשים

הוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה, וְחָפַן מְלֹא חָפְנָיו וְנָתַן לְתוֹךְ הַכַּף, הַגָּדוֹל לְפִי גָדְלוֹ, וְהַקָּטָן לְפִי קָטְנוֹ, וְכָךְ הָיְתָה מִדָּתָהּ.
נָטַל אֶת הַמַּחְתָּה בִּימִינוֹ וְאֶת הַכַּף בִּשְׂמֹאלוֹ.הָיָה מְהַלֵּךְ בַּהֵיכָל, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵין שְׁתֵּי הַפָּרוֹכוֹת הַמַּבְדִּילוֹת בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וּבֵינֵיהֶן אַמָּה.רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיְתָה שָׁם אֶלָּא פָרֹכֶת אַחַת בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים".

הַחִיצוֹנָה הָיְתָה פְּרוּפָה מִן הַדָּרוֹם, וְהַפְּנִימִית מִן הַצָּפוֹן. מְהַלֵּךְ בֵּינֵיהֶן, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַצָּפוֹן. הִגִּיעַ לַצָּפוֹן, הוֹפֵךְ פָּנָיו לַדָּרוֹם, מְהַלֵּךְ לִשְׂמֹאלוֹ עִם הַפָּרֹכֶת עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאָרוֹן,
הִגִּיעַ לָאָרוֹן. נוֹתֵן אֶת הַמַּחְתָּה בֵּין שְׁנֵי הַבַּדִּים.
צָבַר אֶת הַקְּטֹרֶת עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, וְנִתְמַלֵּא כָל הַבַּיִת כֻּלּוֹ עָשָׁן.
יָצָא וּבָא לוֹ בְדֶרֶךְ בֵּית כְּנִיסָתוֹ וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה בַּבַּיִת הַחִיצוֹן,
וְלֹא הָיָה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁלֹּא לְהַבְעִית אֶת יִשְׂרָאֵל:

"יומא", כלומר "היום", הוא שמה של המסכת שאנו עוסקים בה. שם המסכת מדגיש את ייחודו ואת חשיבותו של יום הכיפורים. ספר יצירה (ג, ב) מחלק את ההוויה לשלושה ממדים: עולם (מקום), שנה (זמן) ונפש (אדם). התבוננות בעבודת יום הכיפורים מגלה שאותו יום הוא שיאו של כל אחד משלושת הממדים הללו. במקום הקדוש ביותר בעולם – בקודש הקדשים ובזמן הקדוש ביותר בשנה – שבת שבתון, נעשית העבודה בידי הכוהן הגדול. וכך הקדושה מתגלה בשיא תפארתה, בכל שלושת ממדיה.

משנתנו מתארת את רגע השיא של היום הגדול – כניסתו של הכוהן הגדול לפני-ולפנים. המשנה מופיעה בלב המסכת – ארבעה פרקים לפניה וארבעה אחריה. כך, גם מבחינת ספרותית משנתנו "לפני-ולפנים".

לאחר שהכוהן מניח את הקטורת על הגחלים "ונתמלא הבית עשן". המשנה נוקטת כאן לשון המרמזת לפסוק בישעיהו "והבית ימלא עשן" (ישעיהו ו, ד), שהקשרו הוא ההתגלות ונבואת ההקדשה של הקב"ה לישעיהו. מלבד העשן אפשר להצביע על נקודות דמיון נוספות בין המשנה ובין המחזה שראה ישעיהו. במשנה היה הכוהן הגדול "מהלך בהיכל", ואילו בישעיהו "ושוליו מלאים את ההיכל" (שם ו, א). במשנה הפרוכת מבדילה "בין הקודש ובין קדש קדשים" וישעיהו מתאר את הקריאה "קדוש קדוש קדוש" (שם ו, ג). נקודות דמיון אלו יוצרות זיקה בין משנתנו ובין הפרק בישעיהו. כך נוצרת השוואה בין הכניסה "לפני-ולפנים" ובין חווית ההתגלות שזכה לה ישעיהו.

הענן והענווה

בשבילי, משנתנו היא לב המסכת מסיבות אחרות, אישיות. בקיץ תשס"ב למדנו בישיבת עתניאל את הפרקים ממסכת יומא העוסקים בעבודת יום הכיפורים. כהכנה לקראת הקיץ למד אחד מתלמידיי האהובים, אבי סבאג, על ענן הקטורת. הוא הסביר לחברותא שלו שלדעתו הכוהן הגדול נזקק לענן של עשן בקודש הקדשים מכיוון ש"כרטיס כניסה למקומות קדושים היא ההבנה שאיננו מבינים", והענן נדרש לטשטש את ראייתו של הכוהן הגדול. לאחר ימים ספורים גילינו שתובנה זו של אבי הכינה אותנו לאירוע קשה ובו חווינו על בשרנו כי "איננו מבינים". יומיים לפני פסח נרצח אבי בידי מחבלים בכביש שבין בית חגי לעתניאל בדרכו חזרה לביתו, לאשתו החדשה דפנה.

זמן קצר לאחר הפסח התחיל מבצע "חומת מגן", ושוב מצאתי עצמי חוזר לעסוק במשנה זו. רוב תלמידיי התגייסו ללחימה וניסיתי לשתף אותם בלימוד באמצעות שיחות טלפון. במהלך אחת השיחות הביע אחד התלמידים צער על שהוא מחמיץ את לימוד מסכת יומא. סיפרתי לו על סיומת משנתנו "...ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון ולא היה מאריך בתפלתו שלא להבעית את ישראל". ברגע החשוב ביותר בחייו של הכוהן הגדול הוא היה עומד מול קודש הקדשים ומתפלל אל הקב"ה. הנטייה הטבעית היא למשוך את חוויית הקרבה האינטימית ככל שאפשר, אך הכוהן הגדול ידע שהעם ממתין בחוץ, דואג וקצר רוח, ולפיכך הוא בחר לוותר על מקומו בקודש ויצא החוצה. הסברתי לאותו חייל שגם הוא כמו הכוהן הגדול יצא ממקום קדוש, מבית המדרש, אל החוץ, אל מקום שבו עם ישראל מצוי בצרה וזקוק לו.