עינויים ותשובה, כפרה וטהרה

יוֹם הַכִּפּוּרִים
אָסוּר בַּאֲכִילָה
וּבִשְׁתִיָּה
וּבִרְחִיצָה
וּבְסִיכָה
וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל
וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.
וְהַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם.
וְהֶחָיָה תִנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

כוהן וציבור

שבעת הפרקים הראשונים של מסכת יומא מתמקדים בדמות אחת – בכוהן הגדול, ובעבודתו במקום אחד – בבית המקדש. הפניית המבט אל עבר סיפור יחיד מאפשרת יצירת תמונה מפורטת ומלאת עוצמה מצד אחד, אך נעדרת התייחסות לממדים האחרים של יום הכיפורים ולמשמעותו הרוחנית מצד אחר. הפרק האחרון של המסכת מאזן את משקל היתר שניתן לכוהן ולמקדש ופונה לעסוק בכל הנושאים שאינם כלולים בסדר עבודת הכוהן הגדול. כך המסכת מציגה תמונה שלמה של יום הכיפורים, על מגוון משמעויותיו.

המשנה הראשונה בפרק מפרטת את העינויים שאנו מצווים בהם ביום הכיפורים. באמצעות עינוי הנפש העם כולו משתתף בתהליך הכפרה, שהרי אין הכפרה תלויה בכוהן הגדול בלבד.
את משמעות העינויים ומהותם ניסו להסביר בדרכים רבות. למשל על פי "פרקי דרבי אליעזר" העינויים מנתקים את האדם מעולם החומר והוא מתעלה למדרגת מלאכי השרת.

במילים אחרות, בזכות העינויים זוכה כל אחד ואחד למעמד נשגב וקדוש ביום הזה ולא רק הכוהן הגדול. ומכיוון אחר: דרך ייסורים, ובמיוחד דרך התענית, אדם הופך עצמו למעין קרבן. על פי הבנה זו, כשם שהכוהן הגדול מקריב קרבנות כך האדם בישראל מקריב עצמו על ידי עינוי הנפש.

מעשה ותשובה

במרכז עבודת הכוהן הגדול, כפי שהיא מתוארת לאורך המסכת, עומד הפולחן, המעשה. לעומת זאת, בפרק ח נאמר שהתהליך הפנימי הוא תנאי חיוני בדרך לכפרה:

חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי מְכַפְּרִין.
מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה.
הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵרוֹת קַלּוֹת עַל עֲשֵׂה וְעַל לא תַעֲשֶׂה.
וְעַל הַחֲמוּרוֹת הִיא תוֹלָה עַד שֶׁיָּבוֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר.
יומא ח, ח

הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה.
אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר...
שם ח, ט

בין דרכי הכפרה שמונה המשנה – קרבנות, תשובה, מיתה ויום הכיפורים – בולט היעדרו של השעיר המשתלח שעליו מונחים כל עוונות בני ישראל ופשעיהם, אותו השעיר שבמקרא ובמשנה דובר בו רבות. סביר להניח שהמשנה כללה את שעירי יום הכיפורים ושאר קרבנות היום תחת הכותרת "יום הכיפורים" המכפר בליווי התשובה. כלומר המשנה מלמדת שאפילו הטקסים של יום הכיפורים, כמו גם המוות, אינם מכפרים בלי תשובה.

יתרה מזו, על ראש השעיר המשתלח קשרו "לשון של זהורית" (יומא ד, ב). לדעת רבי ישמעאל, כשהיה השעיר מגיע למדבר "היה הלשון מלבין שנאמר 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'" (יומא ו, ח). פסוק זה, המתאר את הכפרה על החטאים, לקוח מישעיהו, ומהקשר הפסוקים באותו הפרק אפשר ללמוד עוד על הקשר שבין תשובה, קרבנות וכפרה:

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי... רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה:
לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ:
ישעיהו א יא, טז-יח

אין ערך לעבודת המקדש כאשר היא מנותקת מהתנהגות מוסרית. הקב"ה מכפר לעוונות רק כאשר האדם סר מדרכו הרעה.

היות התשובה תנאי הכרחי לכפרה מודגש היטב בתוספתא. התנאים מתארים שם את שלבי הכפרה וביסודם התשובה. רק על גבי תשובה הקרבנות מכפרים על האדם.

עד כה ראינו פן אחד של המשנה והתוספתא – תהליך פנימי של תשובה כתנאי לכפרה. אך המשנה מעניקה משקל גם למעשה – אין להסתפק בתשובה לבדה אלא בעניינים קלים. חטא הוא אירוע ממשי, קונקרטי, וחייבים להתמודד אתו באופן מוחשי, ברובד המציאותי שבו התרחש. האדם חייב לשלם מחיר בעבור חטאו – ייסורים או מיתה, וכמו כן להמתין לעת רצון מיוחד מאת ה', ליום הכיפורים.

נראה לי כי אחת הבשורות החשובות ביותר של היהדות היא התנועה בין העולם הפנימי למציאות הממשית ובין המופשט למוחשי; הדרישה לעשייה במסגרת המצוות מתוך הדגשה של חשיבות הלב והרוח המתבטאים במעשים, "ודבק לבנו במצוותיך, ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך".

אדם ומקום

הנושא השלישי, המשלים את פרק ח ואת המסכת כולה, הוא התשובה והכפרה שבין אדם לחברו. בניגוד למצטייר מהפרקים העוסקים בעבודת הכוהן הגדול, יום הכיפורים אינו עוסק רק בתיקון היחסים בין האדם לבוראו אלא אף ביחסים בין אדם לחברו:

...עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.
יומא ח, ט

מטרת הקרבנות לְרצות את הקב"ה. הלשון שנוקטת המשנה "עד שירצה חברו" יוצרת הקבלה בין הפיוס שבין אדם למקום לבין הפיוס שבין אדם לחברו – כשם שתיקון המעוות כרוך בריצוי של הקב"ה כך יש לרצות את האדם. המשנה מוסיפה ומלמדת כי אין לנתק בין החובה לרצות את האדם האחר לבין החובה לרצות את הקב"ה משום שגם הוא צד במערכת היחסים. כלומר גם לאחר ריצוי החבר נדרשת השלמת הכפרה מצד הקב"ה ביום הכיפורים – "אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו". עולה מכאן שחטאים שבין אדם לחברו נחשבים גם חטא לקב"ה, וממילא שתי מערכות היחסים זקוקות לתיקון.

חתימת המסכת

מסכת יומא נחתמת במימרה של רבי עקיבא:

...אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל לו) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר, (ירמיה יז) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל.
שם

בזריקת הדם ובשליחת השעיר לעזאזל טמונה סכנה שהן ייתפסו בטעות פעולות מאגיות בעלות כוח עצמאי. משום כך המשנה חותמת את המסכת שהוקדשה לעבודת כוהן גדול באמירה שמקור הטהרה מהחטא בקב"ה בלבד. לו ולו בלבד הכוח לטהר את ישראל מחטאי העבר.