ניסוך המים, כמי עדן

נִסּוּךְ הַמַּיִם כֵּיצַד, צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת שְׁלֹשֶׁת לֻגִּים הָיָה מְמַלֵּא מִן הַשִּׁלוֹחַ.
הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.
עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ,
שְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל סִיד הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מֻשְׁחָרִין פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיָּיִן.
וּמְנֻקָּבִין כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין דַּקִּין, אֶחָד מְעֻבֶּה וְאֶחָד דַּק, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם כָּלִין בְּבַת אֶחָת:

מתוך התבוננות בהקבלות שבין ניסוך המים לסיפור הבריאה אפשר להציע שפעולת ניסוך המים על המזבח היא שחזור של סיפור בריאת העולם לפי פרק ב בבראשית. ניסוך המים הוא למעשה הורדת גשם מיניאטורית על המזבח המייצג את האדמה.

בפסוקי הבריאה אנו קוראים:

וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע: וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.
בראשית ב, ו-י

ואד יעלה מן הארץ...

שתי פעולות עיקריות נעשות בטקס ניסוך המים – שאיבת המים מן השילוח וניסוכם על המזבח.

הכוהנים מעלים את המים מן הארץ, מתוך מעיין השילוח שמקורו במי התהום, כמו המים באד שמקורם באדמה, "ואד יעלה מן הארץ". מי השילוח עצמם רוויים קשר למי בראשית.

...והשקה את כל פני האדמה

הפעולה השנייה של הטקס היא ניסוך המים על גבי המזבח. רפאל פטאי מציע שהמזבח מייצג בטקס את האדמה הצמאה למים. חיזוק לדימוי של פטאי אפשר למצוא בדברי הכתוב על המזבח עצמו: "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ, כ), המתפרש בחז"ל כחיוב לעשותו מחובר לאדמה או מלא באדמה. מלוא משמעותה של ההצעה שהמזבח מייצג את הארץ אנו מוצאים בתפיסה הרואה במזבח מיקרוקוסמוס של הארץ, תפיסה הרמוזה בכתובים.

יתר על כן, על פי מקורות חז"ל המזבח עומד במקום שירד בו הגשם הראשון על הארץ, שהרי בריאת האדם הייתה במקום המזבח:

"מן האדמה" (בראשית ב, ז) ר' ברכיה ור' חלבו בשם ר' שמואל הזקן ממקום כפרתו נברא היך מה דאת אמר "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ, כ) אמר הקב"ה הריני בוראו ממקום כפרתו והלווי יעמוד.
בראשית רבה, פרשה יד

ומקום זה הוא המקום שירד בו האד על האדמה, כפי שנראה מן המקור הבא:

אמר ר' יוסי בן קצרתה כאישה הזו שהיא משקשקת עיסתה במים ומגבהת חלתה מבינתיים כך בתחילה ואיד יעלה מן הארץ ואחר כך וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה.
בראשית רבה, פרשה יד

לפי המדרש האדם נברא אגב שימוש באד. נמצאנו למדים שמקום ירידת המים מן האד בעת הבריאה הוא מקום המזבח. בטקס ניסוך המים באה יציקת המים על מזבח האדמה תחת האד המקורי. דיון על זמן ירידת הגשם הראשון נמצא בדברי ר' אליעזר, ולפיו גם זמנו של הטקס כזמנו המקורי של האד:

תניא, רבי אליעזר אומר, מנין שבתשרי נברא העולם שנאמר "ויאמר אלוהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי" (בראשית א, יא). איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות הוי אומר זה תשרי, ואותו הפרק זמן רביעה היתה, וירדו גשמים וצימחו, שנאמר "ואד יעלה מן הארץ".
בבלי, ראש השנה יא ע"א

לדעת ר' אליעזר עליית האד וירידת הגשם הן אירוע המשוחזר בכל שנה באותה עונה שהמטיר האד המקורי גשם על הארץ. מכאן הוא למד שהעולם נברא בתשרי. הדגש בדבריו הוא על חודש תשרי ולא על תאריך מסוים בו, ואכן תקופת הגשם מתחילה בסוכות.

וַיִּיצֶר ה' אֱלהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:
בראשית ב, ז

בתיאור של בריאת האדם שבפסוקים האלה אפשר להבחין בשני יסודות: הראשון – עפר מן האדמה; השני – נשמת חיים שהקב"ה נופח באפיו. היסוד השלישי עולה מן המדרשים המדגישים את חשיבות המים, אותו ה"אד" העולה מן האדמה בתהליך בריאת האדם.

לשלושת היסודות שבבריאת האדם – אדמה, מים ונשמת חיים – ישנן מקבילות בטקס של ניסוך המים.

אדמה: על הזיקה שבין המזבח לאדמה דובר לעיל, וראינו שמשם נלקח במקור העפר לשם בריאת האדם.

מים: כפי שראינו, מהלך ניסוך המים משחזר את הגשם הראשון בשנה שנברא בה העולם, ואת אותו האד שהוא גם מקור המים בתהליך בריאת האדם.

נשמה: בפסוקים מירמיהו משמש הביטוי מים חיים מטפורה לקב"ה. "אתי עזבו מקור מים חיים" (ירמיהו ב, יג). "כי עזבו מקור מים חיים את ה'" (ירמיהו יז, יג).

הביטוי "מים חיים" דומה ל"נשמת חיים" בפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים". הבאת מים חיים ממי השילוח אל המזבח מכניסה בו יסוד רוחני. יש לציין את הלשון שנוקטת המשנה בתיאור הספלים שניסכו בהם את המים: "ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין" (סוכה ד, ט), המזכיר את "ויפח באפיו נשמת חיים" בבריאת האדם. בדומה לנשמה, המים הם יסוד החיים שבאדם.

ויצמח ה' אלוהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל...

אחת ממצוות חג הסוכות המתוארת במשנה סוכה פרק ד היא "ערבה למזבח". במהלך הטקס היו זוקפים ערבות בצדי המזבח ומקיפים אותו. פטאי ממשיך את המבנה הרעיוני שהמזבח בטקס מסמל את האדמה, ואילו הערבות את עולם הצומח המצפה לגשם.

לדעתי, נוכחות הטבע מסמלת בטקס לא רק את הציפייה לגשם אלא גם את פירות הגשם. ההוכחה לכך היא שטקס הערבה למזבח התקיים אחרי ניסוך המים. ישנן עדויות שלא רק ערבות היו חלק מן הטקס אלא שהנוכחים היו אוחזים בידיהם את כל ארבעת המינים שעה שהקיפו את המזבח. במקורות חז"ל יש דעה המקשרת בין ארבעת המינים לערבה ולמזבח, ולפיה המקיפים את המזבח היו אוחזים את ארבעת המינים בידיהם: "בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואותו היום שבע פעמים... אתמר רבי אלעזר אומר בלולב" (בבלי, סוכה מג ע"ב). ישנן עדויות קדומות יותר לדבר. ספר יובלות מתאר טקס דומה שערך אברהם, שהקיף את המזבח עם ארבעת המינים. הימצאותם של ארבעת המינים בטקס הערבה למזבח רמוזה במשנה עצמה, אף שאינה נזכרת במפורש. לאחר התיאור של חיבוט החריות [= ענפים] נאמר: "מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן" (סוכה ד, ז). סיום הטקס של ערבה למזבח מציין גם את סוף זמן מצוות ארבעת המינים. בהמשך ניסוך המים מסופר "שפעם אחת ניסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן" (שם ד, ט). בטקס המשחזר את פעולת האד יש אפוא ייצוג מגוון ועשיר של הצומח בטבע.

ארבעת המינים הם סמל לעולם המתחדש בשל זיקתם לצמיחה בבריאה, המופיעה כבר במקורות תנאיים. בהמשך נראה מקורות מן הספרא ומקורות מדרשיים אחרים שבהם האתרוג מזוהה עם עצי גן העדן, ועץ הדעת בפרט. בספרא למשל נאמר "פרי עץ. את שטעם עצו דומה לפריו, זה אתרוג" (אמור טז, ד), בדומה לעץ הדעת (בראשית רבה, פרשה טו). נשיאת ארבעת המינים היא למעשה שחזור של מצבו המתוקן של הטבע כפי שהיה בתחילת העולם. בכך משתלבים המינים במוטיב הכללי של שחזור הבריאה, המתבטא בניסוך המים.

"ונהר יצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים"

נמצאנו למדים על תהליך הדרגתי של השפעת החיים, המצביע על תנועה הדרגתית של התפשטות. כל שנה תהליך זה חוזר על עצמו, במקביל לבריאת העולם. בכל שנה העולם נולד מחדש בתקופת הגשמים. התהליך מתחיל ממרכזו של העולם, ממקום המזבח, ושם משחזרים את האד העולה מן הארץ ויורד על פני האדמה. מן המזבח נמשך השפע מאת השם לכל העולם.

התהליך הזה דומה ליציאה ההדרגתית של המים אל העולם. בתחילה ירד הגשם בגן העדן, מעדן יצא נהר שנפרד בסופו לארבעה ראשים והביא את המים לעולם כולו. הדרגתיות התהליך היא אחד המאפיינים בנבואת אחרית הימים של יחזקאל, שמתאר את העוצמה של זרימת המים מתגברת והולכת. בתחילה – "מי אפסים" (יחזקאל מז, ג), ולבסוף – "נחל אשר לא יעבר" (שם, ה).

המשנה בראש השנה משקפת את תפיסת המשמעות הקוסמית של חג הסוכות: "בארבעה פרקים העולם נידון... ובחג נידונין על המים" (ראש השנה א, ב); העולם כולו עומד לדין על מימיו בעת החג, וראינו לעיל מקורות הרואים בניסוך המים מעשה המביא את מי הגשמים.
אף על פי שלא מצאנו אמירה מפורשת בחז"ל שניסוך המים על המזבח הוא שחזור של תהליך הבריאה, הצעה זו עולה במפורש ממקורות חז"ל שלפיהם המים הבאים על העולם כגמול על ניסוך המים הם כנגד לידת העולם ובריאתו מחדש. בכלל, הגשמים בספרות חז"ל בעלי משמעות קוסמית. כפי שראינו לעיל בשם ר' אליעזר, הגשם חוזר בכל שנה בתקופה שבה ירד הגשם הראשון. הגשם, המפריח את השממה, הוא שחזור של פעולת הגשם הראשון, בריאת הטבע מחדש.

רעיון זה בא לידי ביטוי ביתר שאת במסכת תענית: "אמר רבי חמא בר חנינא גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ..." (בבלי, תענית ז ע"ב) ו"...ללמדך שגדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ" (שם ט ע"ב). גם מההשוואות שבין ירידת גשמים לתחיית המתים עולה הרעיון הזה: "אמר רב אבהו גדול יום הגשמים מתחיית המתים..." (בבלי, תענית ז ע"א), "כשם שתחיית המתים חיים לעולם כך ירידת גשמים חיים לעולם" (ירושלמי, תענית א, א [סג ע"ג]). גשם ותחיית המתים כרוכים יחדיו בדברי רבי יוחנן: "ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן מפתח של גשמים מפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים" (בבלי, תענית ב ע"א). כאן, נוסף על תחיית המתים ועל הגשם יש "חיה". כל ג' המפתחות קשורים זה בזה. חיה, לידתו המקורית של האדם, מקבילה לתחייתו לאחר המוות. בהמשך אותו הפרק שוב מושווה הגשם ללידה:

בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד מטר דומה לאישה שמחבלת ואינה יולדת. והיינו דאמר ריש לקיש משום בר קפרא נאמרה עצירה בגשמים ונאמרה עצירה באישה... נאמר לידה באישה ונאמר לידה בגשמים... נאמר פקידה באישה, ונאמר פקידה בגשמים.
בבלי, תענית ח ע"א – ע"ב

תחיית האדם, המיקרוקוסמוס, היא שחזור של הלידה, והיא מקבילה לגשם, המשחזר את בריאת העולם, המקרוקוסמוס. הורדת גשמים לעולם נקבעת בחג הסוכות ומשמעותה לא רק מתן פרנסה לאדם הפרטי או לציבור אלא גם חידוש הבריאה כולה.

בזמן המקורי של ירידת האד על האדמה אנו מקיימים טקס המשחזר את בואו של הגשם הראשון בבריאת העולם:

[א] המים נשאבים מן הארץ.

[ב] יוצקים את המים על המזבח, המקביל לאדמה.

[ג] מופיע מגוון עשיר של הצומח מן הטבע.

[ד] ניסוך המים מביא בעקבותיו את הגשם, המפרה את העולם כולו.

לכל אחד מארבעת היסודות הללו משמעות מיתית. המים הם מי השילוח, מי בראשית. המזבח הוא מקומו של האד המקורי, מיקרוקוסמוס המייצג את האדמה. הצמחים המופיעים קשורים לעצי גן העדן ולצומח בבריאה. המים היוצאים אחר כך גורמים לבריאת העולם מחדש, בדומה לנהרות היוצאים מגן עדן.

יש הבדל יסודי בין בריאת העולם המקורית על ידי האד בגן עדן לבין הבריאה המחודשת על ידי ניסוך המים. הבריאה הראשונה נבראה כולה בידי הקב"ה, ואילו הבריאה המחודשת נעשית בשיתוף – האדם והקב"ה גם יחד.

תיאורי בניין המשכן והמקדש במקרא ובמדרשי חז"ל זרועים בהקבלות רבות לסיפור הבריאה. בתלמוד הבבלי הודגש השימוש של האדם בכוחות הבריאה כדי לבנות את המשכן:

אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא 'וימלא אתו רוח אלוהים בחכמה ובתבונה ובדעת' (שמות לה), וכתיב התם 'ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה' (משלי ג) וכתיב 'בדעתו תהומות נבקעו' (משלי ג).
בבלי, ברכות נה ע"א

מניתוח הטקס של ניסוך המים עולה שהמקדש ממשיך להיות מרכז לפעילות קוסמולוגית של האדם גם אחרי סיום בנייתו.

הגישה הרואה במועד חג הסוכות את זמן בריאת העולם משקפת את התפיסה שבכל שנה הזמן נולד מחדש. מוטיב מרכזי בספר יצירה הוא שיש לחלק את ההוויה לשלושה ממדים: עולם, שנה ונפש. שלושת הממדים מקבילים זה לזה, ומכאן שממד הזמן המקביל לעולם אינו מכלול הזמן אלא יחידת הזמן של שנה דווקא, ושכל תחילת שנה היא תחילת העולם, היינו זמן בריאת העולם, וכל סוף שנה הוא סוף העולם, היינו זמן אחרית הימים.