תהלוכת הכהנים בשמחת בית השואבה

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת.
וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה.
וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן.

קָרָא הַגֶּבֶר, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעְלָה עֲשִׂירִית, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.
הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הָיוּ תוֹקְעִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִזְרָח.
הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח, הָפְכוּ פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב, וְאָמְרוּ, אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַמָּקוֹם הַזֶּה אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ, וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין, אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ:

המפתח להבנת הקשר בין שמחת בית השואבה לחנוכת המקדש הוא תהלוכת הכוהנים בצאתם מהמקדש בליווי תרועת החצוצרות. במרכזם של סיפור העלאת הארון על ידי דוד וסיפור חנוכת המקדש מתוארת תהלוכה. גם בתיאור שמחת בית השואבה יש תהלוכה, וכמו בהעלאת הארון היא מלווה בתרועות. אולם נראה שחשיבותה של תהלוכה זו ומשמעותה מתחדדות דווקא לנוכח זיקתה להקשר מקראי שלישי המפורש במשנה.

בתהלוכת שמחת בית השואבה מובלט הניגוד בין "אבותינו שהיו במקום הזה" והשתחוו לשמש (יחזקאל ח, טז) לבין המשתתפים המכריזים "ליה עינינו". ביחזקאל הפנו החוטאים את אחוריהם למקדש משום שהשתחוו לשמש. גם בשמחת בית השואבה פניהם של הצועדים מזרחה, אך לא כביטוי לנטישת המקדש אלא בשל החגיגה, ולכן הם מצהירים "ליה עינינו".

הנגדה זו בין תיאור חטאי העם והסתלקות השכינה ביחזקאל (יחזקאל ח, יא) לבין תיאור שמחת בית השואבה מתגלה בפרטים נוספים: תהלוכת שמחת בית השואבה מתחילה "בשער העליון" (סוכה ה, ד), וגם ביחזקאל "ששה אנשים באים מדרך שער העליון" (יחזקאל ט, ב) כדי להשחית את העיר. ייתכן שבאזכור "השער העליון" של העזרה במשנה יש רמז נוסף לנבואה ביחזקאל הפותחת בהבאת יחזקאל אל "פתח שער הפנימית הפונה צפונה" (שם ח, ג), גם הוא אחד משערי העזרה.

גם קריאת הדבקות בה' "ליה עינינו" רומזת לנבואת יחזקאל שזקני ישראל החוטאים אומרים בה "אין ה' ראה אתנו עזב ה' את הארץ" (שם ח, יב). לנוכח אמירה זו ה' מטעים לנביא פעמים רבות בפרק ח שהוא אכן רואה את החוטאים ושעינו הפקוחה לא תחוס עליהם. לעומת זאת, המשתתפים בשמחת בית השואבה מצהירים על דבקותם בה' באמצעות אותו מוטיב של העין – "ליה עינינו".

בין המשתתפים בשני האירועים נזכרים מנהיגי העם (הלל ורבן שמעון בן גמליאל מכאן, וזקני ישראל מכאן) ונשים (יחזקאל ח, יד), אלא שביחזקאל הדמויות חוטאות. עוד יש לציין כי בשמחת בית השואבה המקדש נמלא שמחה וירושלים אורה (סוכה ה, ג), ואילו בספר יחזקאל המקדש מתמלא בחללים, העיר מוכה וחמת ה' נשפכת על ירושלים (יחזקאל ט, ז-ח).

והנה, העונש על החטאים המתוארים בנבואת יחזקאל הוא סילוק השכינה, תהליך הפוך מהשראת השכינה בסיפור חנוכת המקדש. הקשר הניגודי בין נבואה זו של יחזקאל לבין חנוכת המקדש בימי שלמה מתבטא בנקודות נוספות.

חנוכת המקדש החלה בכינוס של המנהיגים:

אָז יַקְהֵל שְׁלֹמה אֶת זִקְנֵי יִשְרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמה יְרוּשָׁלָםִ לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן:
מלכים א ח, א

ובספר יחזקאל נעשות התועבות על ידי מנהיגי העם:

וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית יִשְרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן עמֵד בְּתוֹכָם...: וַיּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְרָאֵל עשִים בַּחשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְכִּיתוֹ כִּי אמְרִים אֵין ה' ראֶה אתָנוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ.
יחזקאל ח, יא-יב

"שבעים איש מזקני בית ישראל" מרמז ל"שבעים מזקני ישראל" הנזכרים בשמות כד, א-ט ול"שבעים איש מזקני ישראל" הנזכרים בבמדבר יא, טז. ברמיזה זו מציג הכתוב את הניגוד שבין זקני ישראל הכופרים בנוכחות השכינה וגורמים לסילוקה מן המקדש לבין זקני ישראל שזכו לגילויי שכינה. הווה אומר, מנהיגי ישראל גורמים כאן לסילוק השכינה, בניגוד למלך ולמנהיגים שהעלו את הארון למקדש והביאו את השכינה לתוכו.

כנגד הבטחת ה' "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מ"א ט, ג), אומרים זקני ישראל "אין ה' ראה אתנו עזב ה' את הארץ". גם תיאורי כניסת השכינה למקדש בספר מלכים ויציאתה ממנו בספר יחזקאל מלמדים על תנועה הדרגתית, והסימטריה הזו מבליטה את היחס ההפוך שבין האירועים. אף תיאור הענן בשני האירועים מביע ניגוד זה. הענן מבטא את כבוד ה', אך בחנוכת המקדש "הענן מלא את בית ה'" (מ"א ח, י), ואילו בהסתלקות השכינה נאמר "והענן מלא את החצר הפנימית" (יחזקאל י, ג), הואיל וכבוד ה' בדרכו להסתלק מן המקדש.

המסקנה המתבקשת היא שסילוק השכינה ביחזקאל מנוגד להשראתה במקדש בתיאורי חנוכת המקדש, וגם תיאורי שמחת בית השואבה מנוגדים לתיאורי יחזקאל. הווה אומר, בשמחת בית השואבה מתחזקת נוכחות השכינה במקדש בדומה לחנוכת המקדש של שלמה.

עמדתי עד כה על שני צירים עליהם מבוססת הזיקה בין שמחת בית השואבה ובין חנוכת המקדש – הדמיון בין תיאור שני האירועים לסיפור העלאת הארון בימי דוד מחד גיסא והניגוד לסיפור סילוק השכינה ביחזקאל מאידך גיסא. אציג עתה את הזמנת השכינה לשכון במקדש במהלך טקס שמחת בית השואבה.

המשתתפים בטקס שמחת בית השואבה עושים פעולות הפוכות לפעולותיהם של מטמאי המקדש המתוארים ביחזקאל ומתקנים את המעוות שגרם לסילוק השכינה. ואולם הם גם משחזרים את התנהגות האנשים לפני השראת השכינה כפי שהיא מתוארת בסיפור חנוכת המקדש.

סוכה ה, ד:

"ועמדו שני כהנים בשער העליון... הגיעו... הגיעו"- תנועה לכיוון מזרח

"והלוים... על חמש עשרה המעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת הנשים... שעליהן לוים עומדים..."- נוכחות הלוויים ומקום עמידתם

"... כהנים... חצוצרות בידיהן... תקעו והריעו ותקעו"- נוכחות הכוהנים וכלי נגינתם

"והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובכלי שיר בלא מספר"-כלי נגינתם של הלוויים

"...ואומרים תשבחות..."- שיר ושבח

דברי הימים ב ה, יב-יד:

"ויהי בצאת הכהנים מן הקודש"- תנועה לכיוון מזרח

"והלוים... עמדים מזרח למזבח"- נוכחות הלוויים ומקום עמידתם

"כהנים... מחצצרים בחצצרות"-נוכחות הכוהנים וכלי נגינתם

"והלוים... במצלתים ובנבלים וכנרות"- כלי נגינתם של הלוויים

"ויהי כאחד למחצצרים ולמשררים להשמיע קול אחד להלל ולהדות לה'... כי טוב כי לעולם חסדו"- שיר ושבח

העלאת הארון לירושלים הייתה תחילתו של תהליך של הבלטת נוכחותו של הקב"ה בעולם. תהליך שהושלם עם בניית המקדש. גילינו כי אלמנטים רבים מאירועים אלו בתיאור הספרותי של טקסי שמחת בית השואבה במשנה ובתוספתא (שהובאו בפרק הקודם), והדבר האיר את משמעותם של טקסים אלו כחגיגה על ייסוד המקדש.

בפרק הקודם ראינו את הקושי לראות בשמחת בית השואבה שמחה על המים מצד אחד ואת הקושי להתעלם מהזיקה שבין ניסוך המים לשמחת בית השואבה מצד אחר, זיקה העולה בעיקר מהקשר של שניהם לפסוקים בישעיהו יב, ב-ו. עמדנו על שיטת הירושלמי שקישרה בין הפסוקים לשמחת בית השואבה והבינה את דברי ישעיהו על שאיבת מים כמטפורה לישועת ה' ולהתגלותו בעולם. ברם קשה לנתק את הפסוק ואת המטפורה שבירושלמי משאיבה של ממש בעת ניסוך המים, ולכן נראה ששאיבת מי השילוח היא הגשמה של המטפורה הרוחנית.

ראינו שהתהלוכה של שמחת בית השואבה, הגורמת להשראת השכינה במקדש, קשורה בקשר של הנגדה לסיפור סילוק השכינה מהמקדש בספר יחזקאל. מי השילוח הם מים חיים, והביטוי "מים חיים" מובא כמטפורה לקדוש ברוך הוא בהקשר של בית המקדש: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. מקוה ישראל ה' כל עזביך יבשו יסורי [וסורי קרי] בארץ יכתבו כי עזבו מקור מים חיים את ה'" (ירמיהו יז, יב-יג). פוקס כבר עמד על הקשרים שבין שאיבת מים בניסוך המים לשאיבת רוח הקודש, ונראה לי שאפשר לראות בשאיבת מי הניסוך ובהבאתם למקדש סמל להבאת רוח הקודש עצמה.