בין רב ענן ורב נחמן - נקיון הדעת בבית דין

"... ותגיד שאני שלחתי אותך". כל מי שנדרש אי פעם למבוכי הביורוקרטיה הישראלית לענפיה השונים שמע בודאי, או אולי אפילו השמיע, את המשפט המצוטט. לרוב, משפט מתומצת זה יכול לשמש מפתח לדלתות רבות חסומות או כאלה שציריהן העלו חלודה מכבר, ואף לפתור בעיות מיותרות.

אלא שיש מקומות שבהם מסוכן או פשוט לא ראוי להשמיע משפטים מעין אלה, אחד מהם הוא בית המשפט. חז"ל, ברגישותם הרבה לכל ניואנס של הנפש האנושית, ובעמידתם על משמר ערכי הצדק והמוסר, נדרשו לעניין זה בסוגיה תלמודית העוסקת בנושא השוחד ומעלה לדיון את קרובו - "שוחד הדברים". בנושא זה מוזהרים הדיינים שלא רק שוחד גלוי, מכוון וניתן למישוש אסור, אלא גם זה הבא בעקיפין ונדמה כפורח באוויר.

במקום שבו קשה לבטא את דרישותיה המקסימליסטיות של האתיקה בשפה חוקית ופורמלית, מציעים חז"ל את סיפור המעשה, שהאזנה קשובה לו עשויה להדריך את השומעים בדרך הרצויה.
הסיפור הקצר שלהלן מופיע במסכת כתובות מן התלמוד הבבלי, והוא מובא כאן בתרגום חופשי מארמית לעברית ומלווה בדברי הסבר קצרים בסוגריים.

דגים, יתומים וכבוד התורה

רב ענן, הביא לו אדם אחד סל של דגים קטנים.
אמר לו (רב ענן): מה מעשיך?
אמר לו: דין יש לי בפניך.
לא קיבל ממנו, ואמר לו: פסול אני לך לדין.
אמר לו: את דינו של אדוני אינני רוצה, אבל יקבל אדוני את מתנתי, שלא ימנעני אדוני מלהקריב ביכורים, דתניא: 'ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו' (מלכים ב, ד', מ"ב) - וכי אלישע אוכל ביכורים היה? אלא לומר לך: כל המביא דורון לתלמיד חכם - כאילו מקריב ביכורים.
אמר לו: לקבל אינני רוצה, עכשיו שאמרת לי טעם בדבר, אקבל ממך. שלח אותו לפני רב נחמן, ושלח לו (במכתב) - ידון אדוני את האיש הזה, שאני ענן פסול לו לדין.
אמר (רב נחמן לעצמו): מכיון ששלח לי כך מכאן שקרובו הוא.
היה עומד דין של יתומים לפניו, אמר: זו מצוות עשה וזו מצוות עשה (דין צדק מול כבוד התורה) - עשה של כבוד התורה עדיף.
סילק את דין היתומים, והורידו (את האדם מביא המכתב) לדין.
כיון שראה בעל דינו את הכבוד שהדיין עושה לו - נסתתמו טענותיו.
(תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קה ע"ב, דף קו ע"א )

רב נחמן ועמדתו של המספר התלמודי

רב ענן, מדייני העיר נהרדעא, תלמידו של ראש הישיבה המפורסם שמואל, וחברם של רב הונא ורב נחמן, נהג במקרה שלפנינו בזהירות מפליגה, הוא סירב לקבל מתנה וגם פסל עצמו מיד מלדון בעניינו של מביא המתנה. רק לאחר ההסבר הדתי שבפי אותו אדם (על-ידי הבאת המתנה לחכם הוא מקיים מצוות הבאת ביכורים לבית המקדש), נעתר רב ענן לקבל את המתנה, אך שלח אותו להתדיין בפני חכם אחר, חברו רב נחמן.

רב נחמן, פורס לפניו את האיגרת שהביא עמו בעל הדין, ומבין, בצדק, שככל הנראה אדם זה הוא קרובו של רב ענן, שכן זוהי העילה הנפוצה ביותר לפסילה בדין. הפסילה, אם כן, הופכת מיניה וביה לסוג של המלצה על הנידון.

רב נחמן שוקל בינו לבינו את צדדי הדילמה הערכית שלתוכה נזרק, ומחליט לעשות מעשה יוצא דופן - להפסיק את הדיון בעניינם של היתומים ולעבור לדון בעניינו של בעל המכתב. התוצאה, הצפויה, היא שבעל המכתב ניצח בדין. משראה בעל-דינו את הכבוד הרב שהדיין רוחש לצד שכנגד, אבד לו בטחונו העצמי כליל ו"נסתתמו טענותיו".

אין ספק שחכמים, שהביאו (או המציאו) את הסיפור, ואלו שערכו אותו לתוך סוגיה העוסקת בנושא איסור השוחד, בקשו ללמדנו שתוצאת הדין היתה בלתי רצויה בעיניהם. אמנם כבוד התורה היא סוגיה נכבדה בפני עצמה, ויש לה חשיבות רבה בעיני חכמים (שהם הם "כבוד התורה"), אך מעקב זהיר אחר דרכי העיצוב והסגנון שבו בחרו לצורך סיפור זה, מלמד על נטיית לבם בסוגיה זאת.

בחירת מילות הסיום, "נסתתמו טענותיו", מעלה באופן ברור שלדעתם נגרם כאן עוול לבעל הדין. אם לא די בבחירת מילות הסיום, הרי שהדגשת היות התיק הנדון "דין של יתומים", ותיאור מעשהו של רב נחמן כמי ש"סילק את דין היתומים" מלפניו, מחזקים את התחושה השלילית שהם מבקשים לטעת בקוראים כלפי מעשהו של רב נחמן. אגב כך, נחשף פן מעמדי נוסף בבית הדין - היתומים, החלשים, היו הראשונים לשלם את המחיר, עוד לפני בעל-הדין האלמוני של מי שנחשד כקרובו הנכבד של רב ענן. הליך הדיון בעניינם נפסק והם סולקו מעל פני הדיין לטובת תיק אחר שזה עתה צץ בפני בית הדין. רב נחמן, אם כן, נהג שלא כשורה וגרם פעמיים לעיוות הדין. אך האם חברו, רב ענן, אכן מוצג כמופת ליושרה משפטית?

בין הנביא לדיין 1

אחת המתודות הנחוצות להבנה עמוקה של סיפור חז"לי, ולחשיפת משמעויות מוסריות-רעיוניות הטמונות בו, היא בדיקה קפדנית של ההקשר הרחב שבתוכו מופיעים פסוקים מקראיים, במקרה שהם משובצים בסיפור. מתודה זו סומכת על ההנחה שחכמי בית המדרש ותלמידיהם היו בקיאים מופלגים במקרא, וכולו היה פתוח בפניהם כספר הפתוח. לפיכך, הספיק אזכורו של פסוק או חציו, כדי להעלות את האסוציאציה הדרושה בראשי השומעים.
בסיפור שלפנינו, אכן משובץ פסוק מקראי מספר מלכים. הפסוק מושם בפיו של האדם המבקש להעניק מתנה לרב ענן, והוא עוסק במתנת "ביכורים" שקיבל אלישע הנביא מאדם אנונימי.
באותו מקרה, קיבל הנביא את המתת כדי לחלקה למאה בני הנביאים הרעבים. התשורה הקטנה הפכה בדרך נס למספיקה והותר. בהמשך הדברים, מרפא הנביא את מלך ארם, נעמן, מצרעתו, אך אינו מוכן לקבל דבר בתמורה, גם לאחר הפצרות המלך. הדבר אינו מוצא-חן בעיני גיחזי, נער אלישע, והוא רודף אחרי המלך בתואנה שאדונו הנביא ביקש ממנו כסף ובגדים עבור בני הנביאים. הנביא מבין את אשר נעשה בשמו ומקלל את משרתו בצרעת תמידית בו ובזרעו לעולם.

הסיפור המקראי, הניצב כרקע דומם לסיפור חכמים, בתפקיד ממלא הפערים, מציב באופן שאינו משתמע לשתי פנים את האידיאל של "שונא מתנות", שאינו נענה להפצרות הרבות, גם כשהן באות מפי המלך, וגם כשיש להן צידוק חברתי לכאורה. אידיאל זה עומד בניגוד למעשהו של רב ענן, שנכנע לחולשה האנושית, ומגיב להפצרת האלמוני באופן אמביוולנטי המותיר טעם לפגם: "לקבל אינני רוצה, עכשיו שאמרת לי טעם בדבר, אקבל ממך".

בין הנביא לדיין 2

אף שמעשיו הראשונים של רב ענן מציגים דמות של דיין למופת, הדוחה מעל פניו אפילו חשש קל לשוחד וממהר לפסול עצמו מדין, מחברי הסיפור אינם חוסכים ממנו את ביקורתם המרומזת. מלבד ההקשר המקראי שראינו, גם ברובד הסיפורי, התוצאה הבלתי הוגנת של הסיפור - סילוק היתומים וסתימת פיו של בעל הדין - נגרמה במידה רבה בעטיו של רב ענן, ולא רק בשל שיקול דעתו והתנהגותו של רב נחמן. רב ענן בודאי יכול היה להסתפק בפסילת עצמו מן הדין, הוא גם יכול היה להסתפק בהפניית האדם בעל-פה לבית דינו של רב נחמן. מעשהו האקטיבי - שליחת האדם לרב נחמן בליווי מסר בולט - עשוי בעצמו להיתפס כפעולה לטובת אותו אדם, כפי שאכן ניכר מסופו של הסיפור. המכתב התמים לכאורה הוא בעצם סוג של תגמול לאלמוני על מנחת הדגים. לכך בדיוק קוראים חז"ל "שוחד דברים" בפתח הסוגיה. אותו אדם תמים כביכול, שלא חפץ בדינו של הרב, אלא רק לזכות בקיום מצוות הביכורים, הפעיל ברוב ערמה מערכת מתגלגלת שבסופה ציפה לו התגמול ההולם במחיר של סלסלת סרדינים.

בתוספת לסיפור בית הדין, המופיעה גם היא בסוגיה התלמודית, בחרו המספרים כעונש לרב ענן במורו של אלישע הנביא - אליהו. אליהו, כך מסופר, שהיה רגיל לבקר אצל רב ענן וללמדו את 'סדר אליהו', נסתלק ממנו בשל עיוות הדין שגרם. לאחר שישב בתענית, חזר והתגלה אלא שהפעם היה "מבעית ליה בעותי" - מפחיד אותו. משהתמיד בעקשנותו - נעתר והמשיך ללמדו את סדרו.

דומה שרב ענן, בסופו של סיפור, אכן משמש לנו כמופת. מופת לדיין בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, שהדרישה האתית חסרת הפשרות גם ממנו היא לניקיון מוסרי אבסולוטי. השוחד איננו נמדד בגודל הדגים, הוא נמדד - כפי שחז"ל ידעו היטב - בניואנסים העדינים ביותר של נימי הנפש, הנרעדים למשב הקל ביותר של הטיית הדין.

התפרסם במוסף שבת, מקור ראשון