מה יביא אליהו הנביא?

דמותו של אליהו הנביא כמבשר הגאולה צרובה בתודעתו של העם היהודי. ראשיתו של זיהוי זה בפסוק הידוע מספר מלאכי: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". האדם המאמין חי במתח שבין ציפייה תמידית לגאולה לבין קיום שגרת חיים מעשית, חכמים, שעמדו על כך, נדרשו לעתים לדמותו של אליהו לצורך מסרים מפתיעים. הסיפור הראשון שלפנינו, משובץ במרכזה של סוגיית "המשיח" בפרק 'חלק' במסכת סנהדרין.

היובל האחרון

אמר ליה אליהו לרב יהודה אחיו של רב סלא חסידא:
אין העולם פחות משמונים וחמשה יובלות,
וביובל האחרון בן דוד בא.
אמר לו: בתחילתו או בסופו?
אמר לו: איני יודע.
כלה או אינו כלה?
אמר לו: איני יודע.
רב אשי אמר: כך אמר לו: עד כאן - לא תצפה לו, מכאן ואילך - צפה לו.
מסכת סנהדרין, דף צז עמוד ב (מתורגם מארמית)

בחצי הלילה, במבצע חשאי, נגלה אליהו לרב יהודה (אחיו של רב סלא החסיד) כדי למסור לו את סודות השמים הכמוסים ביותר - סוד חישובי הקץ ומועד הגאולה. אם עד אותו הלילה תואר אותו "יום ה' הגדול והנורא" רק על-פי אופיו והאווירה האופפת אותו, הרי שכעת נמסר לבן-תמותה המידע הסודי הכולל חישוב קיצין מדוד ומדויק. האמנם?

איני יודע

אליהו מוסר לרב יהודה את מספר שנות ימי חיי העולם - ביחידות של יובל - שמונים וחמישה יובלות, ומבטיח שסוף העולם הוא בעצם התחלה חדשה. הבטחת הגאולה העתיקה עתידה להתקיים ומשיח "בן דוד" מגיע ב"יובל האחרון" של העולם.

רב יהודה לא נאלם דום מעצמת הגילוי המיסטי של ידיעת הקץ והוא מרשה לעצמו לשאול שאלות. רב יהודה מבקש לדעת דברים מדויקים - מתי יבוא משיח, בתחילה או בסוף היובל? ומכיוון אחר הוא מוסיף ושואל, האם יושלם היובל האחרון הזה עד תומו, או שמא עשוי בן דוד להפתיע ולהופיע באמצעו? לשתי השאלות הללו מקבל רב יהודה מענה משונה, מאכזב ובלתי צפוי ביותר: "איני יודע".

מה ראה רב יהודה להקשות קושיותיו? אין זאת אלא שהעמימות בדבריו של אליהו הטרידה אותו. התבוננות מדוקדקת תגלה ששני חלקי המשפט שאמר אליהו עמומים: "אין העולם פחות מ...", כלומר, ייתכן שהוא גם הרבה יותר; "וביובל האחרון", יכול אכן להיות - כפי שחשד רב יהודה - כל נקודת זמן על-פני חמישים שנות היובל האחרון. האינפורמציה הסודית, אם כן, מתחילה להיחשד כדיס-אינפורמציה.

איך לא לחשב קיצין

תשובותיו החוזרות והסתומות של אליהו: "איני יודע" הן המפתח להבנת פשרו של הסיפור. למעשה, שאלותיו של רב יהודה מופרכות מעיקרן מיניה וביה לאור דו-משמעותה של הקביעה הראשונה של אליהו. מכיוון שהעולם הוא "לא פחות" משמונים וחמישה יובלות, הוא גם עשוי להיות בן תשעים וחמישה או מאתיים יובלות, ואז אין כל ערך, לא למספר שמונים וחמש, ולא לשאלות לגבי תחילתו או סיומו של היובל האחרון. המידע שבפי אליהו הוא אם כן חסר ערך ביחס לחישוב בואו של משיח, והתשובות-לא-תשובות שבפיו נדמות כמיותרות לחלוטין, לולא מצא אותן המספר התלמודי חיוניות עד מאד לסיפורו.

הדיאלוג המוזר, המפריך את עצמו, שעוצב כאן על-ידי חכמים, מחייב להתבונן, לחקור ולהעמיק במשמעות המסר שמבקש התלמוד להעביר באמצעותו. אליהו, מבשר הגאולה, הנתפס כאן במבט ראשון - אולי יותר מבכל הופעה אחרת שלו - כמגלה את הקץ בזכות חישובים מספריים מדוקדקים, מתגלה למעשה כמי שזורה חול בעיניו של רב יהודה. כל החישוב שמסר לו הרי הוא מופרך מעיקרו, ותשובותיו מביכות ויוצרות מיסוך כבד אף יותר.

כך מתגלה היפוכה של האפוקליפסה המחושבת לכאורה. בקריאה ראשונה, הסיפור הקצר הוא לכאורה משיחי, לכאורה מחשב קיצין, אך כשמעמת רב יהודה את אליהו עם העמימות שבדבריו ועם דיוקים בחישוב הקץ, הוא נתקל בתשובה ההופכת את משמעות המסר על פניו. הוא מבין כעת שהעמימות עצמה היא המחושבת והמתוכננת. למעשה, אין אליהו אומר דבר על חישוב אמיתי כלשהו של הקץ, ואם כך - הרי שהוא אומר משהו כנגד חישובי הקץ!

תפקידו הסודי של אליהו

רב אשי, המבין את מצוקתו של רב יהודה, מנסה להסביר את אי-ההבנה. במהלך תלמודי ידוע, המבקש להציג הבנה אחרת לדברים, טוען רב אשי "הכי אמר ליה" ("כך אמר לו"). כלומר, יש להבין אחרת את כוונתו של אליהו. לא את מועד בואו של הגואל ביקש אליהו למסור לבני האדם, אלא על ציפייתם שלהם לבואו הוא מבקש ללמד.

אליהו שופך מים צוננים על להבת המתח המשיחי ועל להט מחשבי הקיצין. עד שייתמו עשרות שנות היובל הללו (למעלה מארבעת אלפים שנה) - מסביר רב אשי את דברי אליהו - אל תתחיל כלל לחשוב על ביאת המשיח ו"אל תצפה לו", רק מאותו מועד עתידני ואילך - אתה רשאי לצפות לו. הדגש הוא על הציפייה. גם בתום אותן שנים רחוקות שבהן אין אתה רשאי לצפות לו - לא יופיע בן דוד ובכנפיו הגאולה, אלא רק אז רשאי אתה להתחיל לצפות לבואו. והוא אכן בוא יבוא - מבטיח אליהו - מתי? אי אז ביובלו האחרון של העולם. מועד שנותר עלום בדיוק כפי שהיה לפני גילוי אליהו לרב יהודה אחיו של רב סלא חסידא.
את הסוגיה, המביאה חישובים שונים למועד סוף העולם וביאתו של משיח, מסכם רבי שמואל בר נחמני במילים נוקבות: "תיפח עצמן של מחשבי קיצין". בעוד מחשב הקיצין דוחק את הקץ, בא אליהו ודוחה את הקץ. תחת מסווה תפקידו המסורתי כמבשר הגאולה ותוך "ניצול" יוקרתו המשיחית, מביאה אם כן הסוגיה התלמודית את הסיפור על אליהו דווקא כדי להורות על דחיית הקץ למועד בלתי ידוע ועל התמתנות כללית ביחס לציפייה הקונקרטית לגאולה.

הסיפור הבא ממסכת יומא, המספר על אודות גילוי אליהו לאותו רב יהודה, הוא כבר ישיר ובוטה יותר ובעל משמעות מוסרית ברורה.

אתם אומרים מדוע לא בא המשיח?!
מיקירי ירושלים לא היו ישנים כל הלילה,
כדי שישמע כהן גדול קול הברה, ולא תהא שינה חוטפתו.
תניא, אבא שאול אמר: אף בגבולין היו עושין כן זכר למקדש, אלא שהיו חוטאין.
אמר אביי ויש אומרים רב נחמן בר יצחק: תרגם - נהרדעא [אמור מקום מדויק: נהרדעא]
שאמר לו אליהו לרב יהודה אחיו של רב סלא חסידא: אתם אומרים "מדוע לא בא משיח"?
הנה היום, יום כיפורים הוא, ונבעלו כמה בתולות בעיר נהרדעא!
מסכת יומא דף יט עמוד ב (מתורגם מארמית)

סיפור הדברים הזה מופיע במסגרת הדיון בסוגיה התלמודית על המשנה המתארת כיצד היו מונעים מכהן גדול להתנמנם בלילה קודם עבודת יום הכיפורים שלו. הגמרא מספרת בשבחם של "יקירי ירושלים" שהתגייסו למניעת שינה מהכהן, עד שהיו ערים כל הלילה (וככל הנראה עוסקים בתורה) כדי שישמע הכהן את קול הרעש מהעיר ולא יירדם.

קול מצהלות

המקור התנאי ("תניא") מובא בדרך כלל כדי לאושש ולהביא עדות קדומה למעשה כזה. אלא שכאן מופיעה ברייתא הפותחת ב"אף" הדמיון ומסתיימת ב"אלא" השוני! אבא שאול מעיד שאף חוץ לירושלים היו עושים "כן" - כלומר, אותו דבר (נשארים ערים כל הלילה), ומתוך מוטיבציה קדושה: "זכר למקדש", אבל ממשיך בקביעה הסותרת את הדמיון שבין חשובי ירושלים לבין אנשי נהרדעא: "אלא שהיו חוטאין". רש"י במקום נחלץ לעזרתנו ומפרש עבורנו את חטאם (כפי שיתבאר מסופו של סיפור): "משחקין אנשים ונשים יחד, ובאין לעבירה". במקום קול תורה הפך "קול הברה" של אנשי העיר לקול עבירה, שלא לומר לקול ערווה.

מה שנדמה היה כעדות תומכת למנהג טוב, מסתבר כסיפור גנאי לאנשי המקום החוטאים במסווה של מנהג קודש. כל מה שנדמה כחיובי, כמסירות-נפש למען אידיאל דתי, מתברר כמסירות מדומה, שמטרתה הצינית היא חטא במסווה של חסידות. אביי, ואולי רב נחמן בר יצחק, מכירים לצערם היטב את המציאות הזאת והם מתרגמים אותה על מקומם ועל זמנם.
זוהי ההקדמה האירונית שביקשו עורכי הסיפור להציב לקראת גילוי אליהו בנושא בואו של משיח. שוב נזקקת הגמרא לדמותו של אליהו, מבשר המשיח, ומנצלת את מנהגו להתגלות לרב יהודה, אחיו של החסיד רב סלא. האם הפעם יבוא אליהו ויגאל את ישראל הגולה מייסוריו?

כלו כל הקיצין

אליהו אינו יכול לסבול עוד, מוסרית, את צביעותם של ישראל, והוא משתמש בלשון קשה. בנהרדעא, עיר התורה הבבלית, יושבים יהודים ותוהים מדוע לא בא כבר המשיח. "אתם אומרים מדוע לא בא משיח"? שואל אליהו בציניות ומטיח בהם: "הרי עכשיו יום הכיפורים הוא ונבעלו כמה בתולות בנהרדעא!" אין עוד אפשרות למשחקי "גם וגם", אין להסכין עם כריכת התועבה בקדושה. בעולמו של אליהו, אי אפשר גם לקיים מסגרת של ליל שימורים "זכר למקדש", וגם למלא אותה בתוכן של חטא וזנות. כך גם אי אפשר שזכר המקדש יומר במעטפת חיצונית של ציפייה מלאכותית למשיח ולבניין בית המקדש, כשבה בעת יתקיימו מעשים מכוערים המרחיקים את בואו. בפעם הזאת, ובצורה מפורשת, אליהו לא רק דוחה ומשיב תשובות מתחכמות ומתחמקות, אלא מנמק את תפקידו כמבשר דווקא את דחיית בואו של המשיח, בתשובה מוסרית מתריסה וכואבת.

באותו דף שבו מופיע הסיפור הראשון (סנהדרין, צ"ז ע"ב) מופיעה מחלוקת אמוראים, שהיא חזרה על מחלוקת תנאים ידועה. במחלוקות אלה מופיעה דעתו של האמורא רב: "כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים", שהיא כדעתו של התנא רבי אליעזר: "רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין". גם בסיפור השני מובאת דמותו של אליהו כדי לתמוך בדעה הזו - גאולה תלויה בתשובה ואין לה קץ גזור ובלתי תלוי.

הגאולה, שלה מייחלים הגולים בבבל, כמו שאר אחיהם היהודים, נאלצת אם כן להמתין עד שאורח חייהם יתנקה מסיגים שדבקו בו, ויהפוך לנעלה, מוסרי, וראוי לה שתבוא. אליהו המבשר, שמאז דברי מלאכי מעביר עצם אזכורו רטט משיחי שאולי הנה-הנה מאחרי כתפו מציץ המשיח עצמו, מובא על ידי חז"ל כדי לצנן את המתח; כדי למתן את הציפייה ליום קונקרטי ולהפריך את חישובי הקיצין למיניהם, וכדי להשיב לב אבות ובנים לפרופורציות - תשובה ומעשים טובים הם מבשרי גאולת האדם.

התפרסם במוסף שבת, מקור ראשון