על מסעות ומצעות

בתרבות התכל'ס חשובה המהות ולא הקישוטים שסביבה. בהגות העת האחרונה דווקא ניתן משקל רב לסמלים ולסימנים, שמשמעותם אינה פחותה מהדבר עצמו. תורת ישראל, מבינה לנפש האדם, עצבה תרבות שלמה של סימנים. השבת היא אות, ברית המילה היא אות, התפילין הם אות וכך גם הטלת הציצית בבגד. רק סימן, ובכל זאת "שקולה כנגד כל המצוות", מכיוון שהיא מהווה להן תזכורת תמיד. בעניין זה מופיע בפרק 'התכלת' ממסכת מנחות הסיפור הנועז הבא.

אשר אתם זונים אחריהם

מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית.
שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה,
שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן.
כשהגיע זמנו, בא וישב לו על פתח ביתה.
נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר לך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח.
אמרה היא: יכנס. נכנס.
הציעה לו שבע מטות.
שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב.
עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה,
ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה.
באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע,
ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע.
אמרה לו: גפה של רומי, שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי.
אמר לה: העבודה, שלא ראיתי אשה יפה כמותך,
אלא מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה,
וכתוב בה "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים:
אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כארבעה עדים.
אמרה לו: איני מניחתך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה.
כתב ונתן בידה.
עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן מצעות,
ובאה לבית מדרשו של ר' חייא.
אמרה לו: רבי, צוה עלי ויעשוני גיורת,
אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?
הוציאה כתב מידה ונתנה לו.
אמר לה: לכי זכי במקחך.
אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר.
מסכת מנחות דף מד עמוד א

הניגוד בין משפטי הפתיחה של הסיפור מרשים. מאדם שמתואר כמהדר במצוות לא היינו מצפים למשפט הבא המלמד, בטבעיות רבה, על תחביביו האחרים. ההמשך אף הוא מפתיע. לא מדובר במי שתכף עליו יצרו לרגע ונכשל בדבר עבירה. אין לפנינו אדם אימפולסיבי, זהו איש זהיר מאד.

זהיר ומוזהר

התיאור המפורט מלמד על תכנון מדוקדק של מסע ממוקד שנעשה בקור רוח ובמחשבה תחילה. אותה גברת ששמעה יצא גרה הרחק ב"כרכי הים", שכר הביקור אצלה הוא הון עתק, ולוח השנה שלה עמוס. ליתר זהירות, האיש הזהיר מזמין מקום ומשלם מראש. רבים המכשולים בדרך, אלא שהמרחק והמחיר אינם מרתיעים אותו, וגם הזמן אינו גורם לו להרהור שני ולחרטה. נחוש הוא יוצא למסעו.

לאיש הזהיר יש זמן. הוא חיכה עד ש"קבעה לו זמן", וגם כש"הגיע זמנו" הוא ממתין בסבלנות ובנימוס על פתח ביתה, עד שיודיעו על בואו וייקרא לתוך הבית פנימה. שם הכינה עבורו הגברת את מלוא תפארת בית נאפופיה. מיטות זהב וחשוקיהן כסף, ומצעים לרוב. הבית כולו זוהר ומזהיר באור יקרות, רק האיש לא נזהר.

שבע המיטות שהציעה לפניו, וכל הסולמות שביניהן, גם הם שלבים נוספים בדרכו אל החטא. אך האיש הזהיר אינו מנצל כל מרווח זמן, הפוגה או סולם שניתן לו כדי 'לרדת מן העץ'. אדרבא, הוא מטפס בו. שבע הוא בוודאי מספר טיפולוגי. גם אלעזר בן דורדיא, בסיפור דומה עד מאד (עבודה זרה, יז ע"א), נאלץ לעבור בדיוק שבעה נהרות בדרכו לזונה שבכרכי הים. שבע הוא מספר השלמות, התמימות. הוא חייב להשלים את הדרך כולה עד תום, כדי שיוכל לשוב ממנה ולסלול אותה לבאה אחריו.

האיש שוכח את זהירותו, מטפס אחריה וצולח ללא קושי את דרך חתחתי הסולמות עד למיטה העליונה, שם יהיו ישובים זה מול זו בשוויון מלא. מה היא "עלתה וישבה כשהיא ערומה", "אף הוא עלה לישב ערום". ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו. האיש הזהיר לא עשה דבר כדי להימלט מיצרו. הגיעה עת דודים.

הנוי והנצח

ברגע הקריטי הזה מזכיר לנו הסיפור את מקור זהירותו הידועה. ציצית שנזהר עליה כל ימיו באה והעלתה בטפיחה את זכרה מלפניו. לארבעה עדים, ארבע ציציות, הוא נזקק כדי למחוק את זכרם של ארבע מאות הזהובים, ולהיזכר בייעודו. כאיקונין של יעקב אבי יוסף, שנגלה לו בשעת פיתוי היצר וצינן את דמו, כך עלתה בדמיונו ציצית המוטלת תדיר בכנף בגדו והסיגה את רגליו אחור. עכשיו באה הנפילה. לו היה עולה בידו הטיפוס למעלה כדי "לישב ערום כנגדה" על המיטה, היתה זו נפילתו הגדולה ביותר למעמקי תחתיות החטא. דווקא הנפילה למטה היא המעלה אותו ממצולות עוון.

מה הוא שמוט וישוב על גבי קרקע, והנה, מעוצמת הפליאה, "אף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע". האיש הזהיר והאשה המזהירה ביופיה שוב שווים. כשם שעלו יחדיו - עלייה לצורך ירידה, כך נפלו יחדיו - ירידה לצורך עלייה. במצבם הנוכחי, ללא חציצה, ללא כיסוי ומעטה, שורש נשמתם חשוף וגלוי.

תוך שהיא נשבעת בסמליה של רומי נגלית תפיסת עולמה. אין היא יכולה להבין טעם אחר לסיבת השתמטותו של לקוחה, אחרי שטרח ושילם הון והגיע מעבר לים, ואחרי התפאורה המסחררת שהציעה לפניו, זולת פגם ביופיה שלה. היופי החיצוני, הפאר, ההדר - הם עולמה.

תוך שהוא נשבע בשבועת המקדש, הוא מעמיד אותה על טעותה. היופי טוב הוא ואין בה מום. אלא שברית ה' עם עמו, התורה, המצוות - הוא נזכר ומזכיר - הם עולמו. הידור המצווה, "זה א-לי ואנווהו", הוא ההתנאות האמיתית, הוא הקישוט, הפאר וההדר. עכשיו מתגלה הפער העמוק ביניהם. היא - הודה, יופיה ופרסומה בעירומה, והוא - הודו ויופיו כשהוא מעוטר בטליתו המצויצת, השקולה כנגד כל המצוות כולן. היא הנוי והוא הנצח, שיוכלו להתאחד רק כשיהיו שניהם "לחי עולמים".

למען תשכרו

הסיפור מציע את ההשוואה בין תשלום שכר לתשלום שכר. הראשון הוא אתנן, זהוב, נוצץ ומופקע, המשולם כמפרעה למעשה אהבה מזויף. האחרון הוא שכר המצווה, שלכאורה אינו נראה לעין, שעתיד הקב"ה לשלם באהבה לאוהביו ולשומרי מצוותיו.

התובנה הזו, המפתיעה, מרעישה את עולמה של מציעת המיטות, ומציעה בפניה דרך הסתכלות שונה. העוצמה המוסרית, האמת שטפחה בפניהם גרמה שתפקחנה עיני שניהם. קודם לפקיחת העינים לא הניחתו עד שיתן דין וחשבון על יופיה, שמא לא מצאה חן בעיניו כי מצא בה מום ולא אבה לדעתה. לאחריה, היא לא מניחה לו ללכת כי היא צמאה לדעת. לדעת את ה'.
בחירת המילים שולחת אותנו לפסוק בספר דברים (כד, א): "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה". הסיפור שלפנינו מהפך את הפסוק. הנה לא לקח האיש את האשה ולא בעלה; והיא כן מוצאת חן בעיניו ואין הוא מוצא בה ערות דבר: "לא ראיתי אשה יפה כמותך"; וכשבקשה את פרטיו, את ביתו הפיזי וביתו הרוחני, מיד: "כתב ונתן בידה". לא גט כריתות, אלא שטר מקח שעתיד להיפרע לטובה.

לאורך כל העלילה, האיש והאשה שווים. בעלייתם, בנפילתם ובעירומם. בעומק לבם הם יודעים שמצאו נפש תאומה. הפער התרבותי שנתגלה ביניהם שואף להתאחות. עם לכתו, היא מוותרת על רוב רכושה, משלמת את חובה לרשות ומחלקת סכום שווה לצדקה לעניים. השכר העצום שאספה כל חייה, אינו נחשב עוד בעיניה לעומת השכר שאך זה נגלה לה.

עכשיו התהפך הגלגל. היא זו שיוצאת למסעותיה. היא שנותנת מהונה וגומעת מרחקים כדי להגיע למטרתה. מצעותיה על שכמה ופתק תחוב באגרופה הקמוץ היא מגיעה לעירו וניצבת בשערי בית המדרש. מבקשת לעשות את הצעד האחד הנותר כדי להשלים את מסעה, ולהשתוות. להתאחד עם התורה ועם מורהּ.

דברי הרב, "שמא נתת עיניך" נאמרים באהבה ("בתי") ולא בנזיפה. כנגד האיסור "לא תתורו אחרי עיניכם", היא נותנת עיניה באותו אחד בהיתר. הוא, האיש שלמדה כל זאת ופתח לפניה שערי תורה, יהיה שכרה שלה - "זכי במקחך". שכרו שלו, מובטח לו לעולם הבא, אך גם בעולם הזה לא נגרע ממנו.

המספֶּר הרגוע

הסיפור התלמודי הזה לא מציע תפיסה דיכוטומית, המבדילה בחומרה בין קודש לחול. בין שכר מוחשי בעולם הזה, לעומת שכר רוחני בעולם הבא. על אף התפניות העלילתיות המרובות שרקח, המספר התלמודי של סיפורנו נותר שלו ורגוע. הוא מבין ומזדהה עם דמות גיבורו שנמשך אחרי הדר ויוקרה, וגם נשבע בעבודת הקודש על יופי האשה שאין בו מתום. המספר רואה את היופי הרב הגלום בזהב ובכסף, בפאר המצעים, ביופיה של האשה, ואין הוא מבטלם כלל וכלל. המסר טמון במשפט האחרון, "אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר".
אין מספרנו מאותם המפשפשים בייחוסו ועברו של הזולת, תהיה זו גם פרוצה בעריות, אלא מישיר מבטו להווה כדי לומר "מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין". הוא אינו נמנה על יראי ספחת הגרים, ובוחר לו ראש בית מדרש רגיש וגמיש, המקבל את אותה גיורת לשם אישות ולשם שמים. הנטייה הזרה לראות בהנאות החיים דבר רע ופסול רחוקה מעולמו של המספר, האוחז בתפיסה יהודית עמוקה הרואה בכל הבריאה ויופיה את חסדו של הבורא, ודורשת להעלותה ולקדשה.

לו היה לאיש הזהיר במצוות ציצית מספר שונה, חמור סבר, היה זה מוציא את גיבורנו בשן ועין. אך בר המזל זכה במספר שאינו מקפיד על גיבורו על הרהור העבירה והמאמצים האדירים שעשה כדי לממשו, אלא דן אותו על שם סופו. מספר אחר היה אולי משלח אותו עם שכר כלשהו בעולם הבא, אך חומס ממנו את כל תענוגות העולם הזה. לא כן מספרנו, נדיב הלב וטוב העין.

האיש הזהיר, ששמירת המצווה שמרה אותו מחטא, זכה, באישורו של רבו ובעידודו של מספרו, בשכר מוחשי מאד בעולם הזה. שנים רבות לפני שהומצאה הנוסחה "ומאז חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה", זכה הגיבור באשה שאין יפה כמותה, ועמה שליש מרכושה הרב הנותר לה, לבד ממצעות מרובים שהביאה כנדוניה, שנתהפכו בטלטלות הדרך מצדם האסור לצדם המותר.

התפרסם במוסף שבת, מקור ראשון