חבורה ומכה טרייה

החבורה היא מוסד חברתי נכבד מאד בעיני חז"ל, "אין התורה נקנית אלא בחבורה" (ברכות, סג:). עוד אמרו: "אחד מבני חבורה שמת - תדאג כל החבורה כולה" (שבת, קו.). בתפיסתם, לכתו של אדם בטרם עת הוא אירוע בעל משמעות עבור סביבתו הקרובה המחויבת לפשפש במעשיה. על חבורה בבלית מלוכדת ונכבדת כזאת, שעל חבריה נמנים כמה מגדולי חכמי התלמוד - רב יוסף, אביי ורבא ותלמידיהם הגדולים, מספרת האגדה שלהלן. כדי להקל על הקריאה, הוספו הסברים קצרים בגוף הטקסט המתורגם.

מבחן הכפיפה

רב דימי מנהרדעא הביא גרוגרות [תאנים] בספינה.
אמר לו ראש הגולה לרבא: צא וראה, אם תלמיד חכם הוא, תפוס לו השוק.
אמר לו רבא לרב אדא בר אבא: צא ותהה בקנקנו.
יצא והלך ושאל אותו: פיל שבלע כפיפה מצרית [סל נצרים] והקיאה דרך בית הרעי [פי הטבעת] - מהו? [מה דינו - טמא או טהור?]
ולא היה בידו.
אמר לו: האם אדוני הוא רבא?!
טפח לו בסנדלו. אמר לו: ביני ובין רבא יש הרבה. מכל מקום על כרחך אני רבך, ורבא רבו של רבך.
לא תפסו לו את השוק והפסיד את כל גרוגרותיו.
בא רב דימי לפני רב יוסף, אמר לו: ראה מה עשה לי!
אמר לו: מי שלא השהה אונאתו [בושתו] של מלך אדום, לא ישהה אונאתך, שכתוב (עמוס, ב): "כה אמר ה' על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו על שרפו עצמות מלך אדום לסיד".
מת רב אדא בר אבא.
רב יוסף אמר: אני ענשתי אותו [בגללי נענש], שאני קללתי אותו.
רב דימי מנהרדעא אמר: אני ענשתי אותו, שהפסיד גרוגרותי.
אביי אמר: אני ענשתי אותו, שאמר להם לתלמידים: 'עד שאתם מגרמים עצמות אצל אביי, בואו אכלו בשר שמן אצל רבא'.
רבא אמר: אני ענשתי אותו, שכשהיה הולך לבית הטבח לטול בשר, אמר להם לטבחים: אני אטול בשר לפני שמשו של רבא, שאני עדיף ממנו.
רב נחמן בר יצחק אמר: אני ענשתי אותו. שרב נחמן בר יצחק 'ראש כלה' היה [דורש ברבים ומוסר את דרשת ראש הישיבה לתלמידים], בכל יום קודם שנכנס ל'כלה' היה חוזר אתו על לימודו ואחר כך נכנס ל'כלה'.
אותו היום עכבוהו רב פפא ורב הונא בן רב יהושע את רב אדא בר אבא משום שלא היו בסיום [הלימוד].
אמרו לו: אמור לנו את ההלכות הללו של מעשר בהמה, איך אמר אותן רבא?
אמר להם: כך אמר רבא וכך אמר רבא.
בינתיים התאחר לו הזמן, ולא בא רב אדא בר אבא.
אמרו לו חכמים לרב נחמן בר יצחק: קום [ולמד אותנו], שמאוחר לנו, למה יושב מר?
אמר להם: יושב אני ומחכה למיטתו של רב אדא בר אבא.
בינתיים יצא קול שמת רב אדא בר אבא.
בבא בתרא דף כב עמוד א (מתורגם לעברית)

לחבורת החכמים שבבבל יש קודים משלה. כמו מסדר סגור שחבריו נשבעו לסייע איש לרעהו, הם דואגים לפרנסת חבר שהגיע עם סחורתו לחוף. ידם החזקה שולטת לא רק בהלכה, אלא גם בחיי המסחר והכלכלה למעשה. ראש הגולה שולח "לתפוס את השוק", הכרזת בלעדיות שלאחריה לא יהין איש להעמיד את גרוגרותיו למכירה בעיר. כמובן שקודם שיזכה החבר בפריבילגיה של בני המסדר, עליו להוכיח את שייכותו לגילדה.

אבל אשמים אנחנו

רבא שולח את תלמידו המובהק רב אדא בר אבא לעמוד על טיבו של האיש. לצורך המשימה בוחר רב אדא בשאלת מבחן נדירה בדיני טהרות. לשמעה נותר רב דימי באלם - אין בידו להשיב. את התגובה לטעותו הוא מקבל באמצעות מכה בסנדלו. רב דימי מבין שהוכשל במבחן הגילדאי. התוצאה פשוטה: איש לא יעזור לו במסחר בעיר הזרה, ודינם של הגרוגרות להתקלקל.

בעלבונו פונה רב דימי אל רב יוסף. זה מרגיע אותו באמירה קשה: ה' לא ישתהה ויקום את עלבונך מיד. הדבר אך יצא מפיו, ומת רב אדא בר אבא. כאן מתחיל חלקו השני של הסיפור ומתחילה "תחרות" נטילת האשמה של חכמים. כל אחד מן החכמים נזכר במעשה הקשור בדמותו, וסבור שאולי בגלל הקפדתו על רב אדא שילם זה בחייו.

רב יוסף מאשים את עצמו. הקללה שיצאה מפיו, היא שהביאה למוות המוקדם. לא, טוען רב דימי, כעסי הוא שגרם. "אני ענשתי אותו", מציע אביי בעקבות עצה פוגענית שנתן פעם רב אדא לתלמידיו. "אני אשם" אומר רבא, ונזכר באירוע שבו נדחף רב אדא בתור אצל הקצב. לבסוף בא רב נחמן בר יצחק וסח את סיפורו. בכל יום היה עובר עמו רב אדא על הסוגיה. פעם אחת התעכב רב אדא ונמנע רב נחמן מללמד. ההמתנה הממושכת מילטה מפיו אמירה נוראה: מצפה אני למיטתו-מיתתו של רב אדא. עוד זה מדבר ויצאה השמועה: מת רב אדא בר אבא.

מבחן האחריות

הסיפור עוסק בשאלת האחריות. המשאבים מצומצמים, המאבק על חלוקתם קשה ועניי עירך קודמים. בחלק הראשון מסופר על קוד האחריות הסולידרית שעל-פיו יחלצו חכמים לעזרת חבריהם בטכניקה מונופוליסטית של סילוק מתחרים מעל דרכו של חכם-קולגה. אלא שגם למידת האחריות יש גבולות גזרה. אלו הם גבולות ההשתייכות המוכחת לאליטת החכמים. חלקו השני של הסיפור עוסק גם הוא באחריות. אחריות במקרה אסון, כבדה ונדירה. זוהי האחריות המיניסטריאלית שבה מזהה אדם את חלקו בהתרחשויות, אף שקשה למצוא בהן אשמה כלשהי לתלותה על צווארו. אחריות של מנהיגים.

חכמים רואים את מתם מוטל לפניהם, ובמקום להטיח אשמה הם נוטלים אותה על שכמם. ה'אני" החוזר ונשמע בפיהם, אינו ה'אני' המדושן של שעת הצלחה ההופך ל'אתה' בשעת כישלון. הם אינם מהנהנים בראשם בהסכמה למשמע האשמתו העצמית של רב יוסף, אלא נוטלים ממנו ומעמיסים על כתפיהם. צא ולמד התנהגות אחראית מהי.

אך בניסיון למצות מהסיפור את מאפייניה של מידת האחריות נגלה מאפיין מעניין. על ראש הגולה מונחת האחריות לקהילתו. הוא קורא אליו את ראש הישיבה, רבא, ומוסר לו את האחריות לבחינתו של רב דימי וליציאה לעזרתו. בלשון נוכחת הוא מצווה עליו אישית "צא וראה, ותפוס". רבא בתורו, קורא אליו את תלמידו המובהק, רב אדא, ומטיל לפתחו את האחריות לבחינה. זהו המאפיין המנהיגותי הידוע בשם "גלגול האחריות". זו מתגלגלת לה מראש לראש, צונחת ונוחתת בחיקו של התלמיד, שלא עשה מלאכתו נאמנה. התיקון לגלגולה של אחריות בפתח הסיפור, מצוי בנטילתה בסיומו. אך אין די בכך. הגלגול במורד ההיררכי מערכאה לערכאה מסמל דבר-מה עמוק יותר בסיפור שלפנינו.

מבחני כפיפות

פסוק המופיע בסיפור שולח אותנו לתור אחר מובנו והקשרו. בפיו של רב יוסף פסוק קשה מנבואתו של עמוס. פשע מואב המצית את אש חמתו של הא-ל מתואר במילים: "על שרפו עצמות מלך אדום לסיד". הקב"ה נוקם את עלבונו של מלך אדום. לא זו בלבד שהרגוהו אלא ששרפו את גופתו והשתמשו בעצמותיו כסיד לחומה. זו כבר לא פגיעה באויב בשעת מלחמה, זהו ביזויו והשפלתו. מלכי אדום ומואב יכולים להילחם זה בזה, אך גם לקרב כללים משלו. העלבון וההשפלה חורגים מכללים אלה. המנצח ניצב בדין מעל למפסיד, אך את עלבונו של המובס ידרוש הא-להים מידו.

חכמים פועלים בעולם היררכי. בעובדה זו כשלעצמה אין כל פסול. מעליהם מצוי המינוי הפוליטי, ובתוככי עולם האליטה הלמדני של חז"ל נקבע מיקומם באופן מובנה, הן לפי מידת ידענותם בתורה והן לפי פרמטרים אחרים כגון ייחוסם, עושרם, מעמדם ותפקידם. המיקום קובע יחסי כפיפות - ראש הגולה ניצב מעל ראש הישיבה, הניצב מעל ראש הכלה, הניצב מעל ראשי תלמידיו.

רב אדא ראה את העולם דרך פריזמה היררכית. כל אחד הוא שלב בסולם. לשמע טעות הזיהוי של רב דימי הוא מציב את המרחק שבין רבא לבינו: "ביני ובין רבא יש הרבה"; ומיד הוא חוגג את נצחונו על בורותו בתיאור ההיררכי החדש: "על כרחך אני רבך, ורבא רבו של רבך". האמירה הגאוותנית מלווה במחווה מזלזלת, והוא חובט בו בסנדלו. רב דימי מובס, מפסיד את כל כספו, אך יותר מכל הוא חש מושפל. רב יוסף מבין ללבו. א-ל נקמת עלבונות ה'.

באותה נקודה בדיוק מת רב אדא. לאחר מותו הולכים ומצטרפים סיפוריהם של החכמים לכדי קוים לדמותו. התפיסה ההיררכית המוגזמת, אולי מעוותת, של רב אדא, מביאה אותו לטעון לעדיפותו על פני עבד רבא בשוק הקצבים. לתלמידי אביי הוא קורא לחדול מליקוט עצמות על שולחנו, ולעבור ללמוד אצל רבו.

מבחן האסוציאציות

באנקדוטה האחרונה נדמה רב אדא, ובצדק, כתלמיד חכם שקדן וידען. הוא מתמיד ללמוד עם חברו, רב נחמן ראש הכלה, עד שיום אחד עכבוהו התלמידים כדי להציל תורה מפיו. מכל הסיפורים שנמנו לעיל, נדמה שדווקא כאן יש לתחושת האשם של רב נחמן על מה לסמוך. בכעסו על איחורו של רב אדא, הוא מתעלם מההדרכה "חכמים הזהרו בדבריכם", ושוכח שלחישתם לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש.

מה הביא את רב נחמן בר יצחק לזעם שכזה על איחורו התמים של רב אדא? בזמן שרב נחמן מצפה לבואו, עושה רב אדא בעצם את מלאכתו של חברו. הוא מוסר לתלמידים מתורתו של רבם: "כך אמר רבא". זהו בדיוק תפקידו הרשמי של רב נחמן, ראש הכלה. עם צירופו של הסיפור הזה לשרשרת הסיפורים הקודמים, אפשר שאנו נרמזים לתחרות ההיררכית הסמויה שהתקיימה בין שני תלמידיו של רבא. ואם כך, הרי שגם כאן נכשל רב אדא באותו כשל-אופי המלווה אותו כצל בדרכו.

התבוננות בקו החורז את המוטיבים לאורך האנקדוטות, מעוררת תחושה לא נעימה. באופן מרומז יוצר המספר התלמודי הצבֵּר של אסוציאציות סמליות שהמכנה המשותף שלהן הוא "חומרי" ואף "נמוך". החל מהשאלה העוסקת בפי הטבעת של הפיל, דרך הכפיפה לצורך הכאה על הסנדל, המשך בהשוואת כרסום העצמות לאכילת הבשר הדשן, עבוֹר במעמד המבזה בתור בשוק הבשר, וכלה בקונוטציה של הלכות מעשר בהמה.

בדרך עקיפה ועדינה, מלאת רצון טוב ומלווה בתחושות אשם, אולי בלא מודע, מציירים זכרונותיהם של חכמים מעל קברו הטרי של רב אדא תמונה כוללת ובלתי מחמיאה בעליל של התנהלותו עמם בחייו. כך נוצר מעין הספד עגום, לא מתוכנן ולא חיובי, המוסר בלחישה, הס מלומר, שבדין בא זה על עונשו.

לחישת השרף של חכמים היא עבורנו זעקה. ההנהגה נמדדת באחריותה לכלל; היא נבחנת באי-גלגולה של זו לפתחו של הזולת; והיא נשפטת בתפיסתה את עוצמתה של ההיררכיה לא בכוחה האלים אלא בכוחה המוסרי. "בני חבורה זריזין הן" (שבת, כ:), אומרים חכמים. זריזים במצוות, זריזים בעזרה הדדית, וזריזים בנטילתה של אחריות אישית.

התפרסם במוסף שבת, מקור ראשון