רבב"ח ד' - גדולים ושבורים

אגדות רבה בר בר חנה ד'

האגדה הרביעית של רבה בר בר חנה1:
אמר רבה לדידי חזי לי אורזילא בר יומיה דהוה כהר תבור. והר תבור כמה הוי, ארבע פרסי, ומשאכא דצואריה תלתא פרסי, ובי מרבעתא דרישיה פרסא ופלגא. רמא כופתא וסכר ליה לירדנא.
תרגום: אמר רבה: אני ראיתי ראם בן יומו, שהיה כהר תבור. והר תבור כמה הוא? ארבע פרסאות, ואורך צוארו שלוש פרסאות, ובית רביצת ראשו פרסה וחצי. הטיל גללים וסכר את הירדן.

אף באגדה זו יש להקדים את שהזכרנו בשיחה הקודמת על שיעורי חז"ל המופלגים, שעניינם הוא תיאור המציאות המופשטת, הרוחנית, ולא המציאות המעשית הנגלית לעינינו, הבנויה מתוך הגבלות שונות ומורכבויות שונות.

נקודת המפתח לעיון בעומקה של אגדה זו, היא בביטוי: "דהוה כהר תבור. והר תבור כמה הוי, ארבע פרסי". לשם מה יש להזכיר כי גודלו של הראם הוא כהר תבור, הרי בכל מקרה מציינת האגדה את הגודל המספרי? הדימוי להר תבור הוא מהותי - הראם דומה במהותו להר תבור, ודבר זה בא לידי ביטוי גם בגודלו.

מהו עניינו של הר תבור?

הרב קוק בביאורו לאגדה2 מביא את הגמרא3 האומרת שהר תבור עניינו זמניות:
תניא רבי אלעזר הקפר אומר, עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל, שנאמר 'כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא', והלא דברים קל וחומר ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה נקבעים בארץ ישראל, בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה על אחת כמה וכמה.

הר התבור והכרמל באו ללמוד תורה "לפי שעה", בעת מעמד הר סיני, ומתוך כך נקבעו בארץ ישראל. ענין זה נלמד מן הפסוק4: "כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא". כיצד נלמד הדבר מפסוק זה? מבאר רש"י: "וככרמל בים יבוא - למדנו שעבר כרמל את הים, ואימתי היה, בשעת מתן תורה".

עיון בפסוק במקורו מוסיף ביאור לענין. הפרק עוסק בנבואה על מפלתה של מצרים. בהקשר זה מובא הפסוק, וכפי שמבאר רש"י: "כי כתבור בהרים - כי כאשר דבר אמת הוא שתבור קבוע בהרים והר הכרמל על הים - כן באמת יבא הדבר הזה על מצרים".
הדימוי תמוה מעט. וכי אין סמל לקביעות מלבד התבור והכרמל?

התרגום על הפסוק כותב:
קים אנא, אמר מלכא ה' צבאות שמיה, ארי כמא דיציב פתגמא דתבור בטוריא וככרמלא בימא כן ייתי תביריה.

שברו של מלך מצרים יבוא כמו שיציב וקיים עניינו של התבור בהרים. נראה, שהתרגום רומז לכך שהמילה "תבור" דומה למילה "תביריה". אף שהתבור מסמל קביעות ויציבות, שמו רומז לשבר ולנפילה. נראה שכך הבינו חז"ל את עניינו של התבור, ועל כן דרשו שהגיע ממקום אחר. קביעותו איננה נמצאת במקום המקורי, אלא עברה לארץ ישראל כאשר בא התבור לקבל תורה. הרים רבים יש בעולם, ולא כולם הגיעו לקבל תורה, אף שגבוהים הם יותר מן התבור והכרמל. לתבור יש שייכות אל התורה וקישור אל העולם הרוחני, אך לא כהר סיני, שעליו ניתנה התורה, אלא באופן חלקי, ולכן אף שבא לקבל תורה - לא עליו ניתנה התורה. בכל זאת, נשאר רושם מהעניין, בכך שהר תבור נקבע בארץ ישראל.

התבור מסמל כח ועוצמה שאין להם קיום תמידי, והם נשברים. אור עליון המופיע בעולם ואין העולם יכול לקבלו הרי שהוא נשבר, אולם נשאר ממנו רושם - חלק קטן אותו יכול העולם לקבל. זהו התבור - שעוצמתו מלמדת על זמניות, השפעה חזקה שאיננה נשארת לתמיד.

הנביא מדמה את מצרים דוקא לתבור, שכן התבור עניינו שבירה של עוצמה גדולה. אף מצרים מבטאת עוצמה גדולה, שעתידה להישבר כיון שאין מקומה בעולם5.

זהו עניינו של הראם, האורזילא. אור - זילא. אור שהולך. הראם בשמו מסמל את הסתלקות האורות. יש אור גדול ועוצמתי שאיננו יכול להתקיים בעולם והוא נשבר ומסתלק, ונשאר ממנו חלק קטן, שאותו יכול העולם לקלוט.

באופן זה יש להבין את האגדה כולה, כעוסקת בזמניות. הראם הוא בן יומו. רשב"ם מסביר שהכוונה לכך שנולד באותו יום, אך יתכן שכוונת הביטוי "בר יומיה" היא גם שהוא קיים ליום אחד, בדומה לביטוי "בר בי רב דחד יומא" - תלמיד ליום אחד6. הראם הוא עוצמתי ביותר - אך הוא זמני ואיננו מתקיים. כך הוא הן באורותיו והן בצלליו. האור מסתלק, כפי שראינו. אף הפסולת שמוציא הראם, עוצרת את הירדן "לפי שעה", כפי שכותב הרשב"ם, וזרימת המים ממסמסת את הפסולת.

להשלמת הענין יש לבאר את האיברים השונים וגודלם כפי שמופיעים באגדה. רבה מתאר שלשה איברים: גוף, ראש וצואר. הגוף מבטא את המציאות המעשית, כפי שאנו רואים אותה. הראש מבטא את האידיאלים והרעיונות הרוחניים העומדים במקור המציאות. הצוואר מבטא את החיבור בין הגוף והראש, בין המציאות והאידיאלים.

גוף הראם הוא בגודל ארבע פרסאות, וכפי שראינו, המספר ארבע מבטא שיעור מקום. הראם הוא ענין העומד לעצמו וקובע מקום לעצמו.

הצוואר הוא בגודל שלש פרסאות, שכן שלש הוא ענין של חיבור, כפי שראינו ועל כן החיבור בין הגוף והראש הוא בגודל שלש פרסאות.

באגדה לא מתואר גודלו של הראש, אלא מקום רביצת הראש, המבטא את ירידת האידיאלים שבראש לקרקע המציאות. על כן שיעורו של מקום זה הוא פרסה וחצי, שיעור חצוי7, המבטא את השבירה שחלה באידיאלים בעת ירידתם לקרקע המציאות.

מתוך ביאור האגדה נראה היכן אנו פוגשים בתופעה המתוארת באגדה, של אורות גדולים אשר בהיפגשם עם המציאות נשברים ומשאירים חלק מן האור.

במתן תורה היתה הופעה של אור עליון בעולם. "והלוחות - מעשה אלקים המה, והמכתב - מכתב אלקים הוא, חרות על הלוחות"8. חכמים תלו בתופעה זו דברים רבים - חרות ממלאך המות, חרות משעבוד מלכויות9, ועוד.

אולם, הופעה זו לא החזיקה מעמד, והיתה שבירה - שבירת הלוחות ושבירת האורות הגדולים של מעמד הר סיני. המשבר הוא חלק בלתי נפרד ממתן תורה, שכן העולם איננו מסוגל לקלוט אור כה עליון, ועל כן הופעתו מובילה למשבר.

אולם, המשבר איננו עוקר את מתן תורה לחלוטין. "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון"10, כי גם לשברי הלוחות יש תפקיד בהעברת התורה בעם ישראל.

להופעה העליונה נשאר רושם בדמות שברי הלוחות, ובדמות הר התבור, לשון שבירה, שאף כי לא קיבל תורה - נקבע מקומו בארץ ישראל.

לוחות ראשונים שנשברו דומים לתינוק הלומד את כל התורה כולה במעי אמו ומשכחה בלידתו. אף כי אין הוא זוכר את התורה - נשאר לו רושם ממנה, וכל חייו הוא כנזכר בדברים מוכרים. ההופעה הראשונית מעלה את האדם למדרגה גבוהה, שאין הוא יכול לעמוד בה בקביעות, אך הוא יכול לשאוף אליה כל חייו. עם ישראל התעלה למדרגה גבוהה ביותר, שנפל ממנה, אך הוא שואף לשוב אליה מתוך העמל והיגיעה שלו, שאז תהיה זו מדרגה קבועה, ולא תהיה שבירה.

אף בדורות אלה היינו עדים לתהליך זה. מלחמת ששת הימים היתה הופעה של אורות גדולים ביותר - שהתבטאו בשחרור ירושלים והר הבית ומרחבי ארץ ישראל. אולם, עם ישראל איננו בשל לקלוט אורות כה גדולים, וישנה שבירה. ישנם גללים העוצרים את הזרימה ומנסים לעכב את הופעת האור.

יש פחד מהופעת האור הגדול בצורה המלאה ובכל העוצמה, כיון שהמציאות איננה יכולה לקלוט אור כה גדול, ועל כן נוצרת שבירה, והאור הגדול מסתלק. אולם העצירה היא זמנית, והפסולת שמגיעה מתוך האור הגדול מתמוססת מעט מעט.

הפגיעה של הפסולת היא בירדן - בגבולה של ארץ ישראל. לא ניתן לפגוע בַּתוך, אלא בגבול, ואף שם רק לפי שעה. זרימת המים, חזקה מן הגללים, וזרימת המהלך האלוקי של גאולתם של ישראל חזקה ממעכבים ומפריעים.

***

1 בבא בתרא ע"ג ע"ב.
2 מאמרי הראי"ה עמוד 427. הרב מבאר את האגדה על דרך המוסר, שעוסקת באדם הלומד תורה כדי להתייהר, ומתוך כך לומד רק לפי שעה, וזהו עניינו של הר תבור, כמבואר.
3 מגילה כ"ט ע"א.
4 ירמיה מ"ו, י"ח.
5 נראה שזהו גם עניינו של הכרמל, ואין כאן המקום להרחיב בעניין זה, הקשור גם לגדר "כרמלית" ברשויות שבת.
6 עי' חגיגה ה' ע"ב.
7 אף פרסה שהוא השיעור הגדול שבמידות חכמים, היא לשון פרוסה, שכן דבר מדוד וקצוב מופיע תמיד בגבולות ובצורה חלקית, בחינת דין.
8 שמות ל"ב, ט"ז.
9 עי' שמות רבה פרשה ל"ב, א'.
10 מנחות צ"ט ע"א.

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.

השיעור מופיע באדיבות ישיבת מעלות