תלמוד בבלי

תענית ז.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: ליתי מר ליתני אמר לו רבי ירמיה לרבי זירא: יבוא הרב ללמדנו הלכה.

אמר ליה: חלש לבאי, ולא יכילנא אמר לו רבי זירא: חלש לבי - אני חלוש ואיני יכול.

- לימא מר מילתא דאגדתא הוסיף ר' ירמיה לבקש: יאמר הרב דבר אגדה[1].

אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב אמר לו, כך אמר ר' יוחנן: מה פירוש הכתוב (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה", וכי אדם עץ שדה הוא? אלא משום דכתיב (דברים כ, יט) "כי ממנו תאכֵל ואותו לא תכרות", וכתיב (דברים כ, כ) "אותו תשחית וְכָרָתָּ". הא כיצד? ניישב הסתירה? אם תלמיד חכם הגון הוא – 'ממנו תאכל ואתו לא תכרות', ואם לאו – 'אותו תשחית וכרת'".

תלמוד בבלי

חגיגה יד.

כתוב אחד אומר (דניאל ז, ט) "כָּרְסְיֵהּ כסאו – כסאו האחד שְׁבִיבין די נוּר" נצוצות אש וכתוב אחד אומר (דניאל ז, ט) "חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו ועתיק יומין יְתִב" רואה הייתי עד אשר כסאות הוטלו - הונחו ונתקנו לישב עליהן, והקב"ה ישב. אם כן יש סתירה בדבר מספר הכסאות. לא קשיא אין קושיה: אחד לו ואחד לדוד מלך ישראל. כדתניא כפי ששנינו: אחד לו ואחד לדוד, דברי רבי עקיבא.

אמר לו רבי יוסי הגלילי: עקיבא, עד מתי אתה עושה שכינה חול להושיב אדם בצידו של הקב"ה. אלא: אחד לדין ואחד לצדקה.

קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה? האם קבל ר' עקיבא את דברי ר' יוסי שפירש אחד לדין ואחד לצדקה, או לא קבלם?

- תא שמע בא ושמע הוכחה שקבלם: אחד לדין ואחד לצדקה, דברי רבי עקיבא.

אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כַּלֵך מדברותיך אצל נגעים ואהלות כלך – כלה ולך - חדל מדבריך, עד שתגיע להלכות עמוקות בנגעים ואהלות. אלא: אחד לכסא ואחד לשרפרף, כסא - לישב עליו, שרפרף - להדום רגליו, שנאמר (ישעיהו סו, א) "השמים כסאי והארץ הדֹם רגלָי".

תלמוד בבלי

חגיגה יד.

כי אתא רב דימי כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה (ישעיהו ג, ה) "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד".

שמונה עשרה קללות מאי נינהו? מה הן? דכתיב שנאמר (ישעיהו ג, א - ה) "כי הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה כל משען לחם וכל משען מים. גבור ואיש מלחמה שופט ונביא וקוסם וזקן. שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש. ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם. ונגשׂ העם איש באיש ואיש ברעהו, ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד".

משען - אלו בעלי מקרא.

משענה - אלו בעלי משנה, כגון רבי יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן נחלקו בכך רב פפא ורבנן, חד אמר אחד מהם אמר: שש מאות סדרי משנה בזמנם היו סדרים הרבה, וחד אמר והאחר אמר: שבע מאות סדרי משנה.

כל משען לחם - אלו בעלי תלמוד, שנאמר (משלי ט, ה) "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי".

וכל משען מים - אלו בעלי אגדה, שמושכין[2] לבו של אדם כמים באגדה[3].

גבור - זה בעל שמועות ...

תלמוד בבלי

סוטה מ.

ר' אבהו ור' חייא בר אבא איקלעו לההוא אתרא ר' אבהו ור' חייא בר אבא נזדמנו למקום אחד.

רבי אבהו דרש באגדתא, רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא. שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואזול לגביה דר' אבהו רבי אבהו דרש באגדה, רבי חייא בר אבא דרש בהלכה. עזבו כל הציבור את ר' חייא בר אבא והלכו אל ר' אבהו.

חלש דעתיה ר' חייא הצטער מאד.

אמר ליה אמר לו רבי אבהו: אמשל לך משל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סידקית חפצים קטנים וזולים, בעיקר חפצי תפירה, על מי קופצין, לא על זה שמוכר מיני סידקית? שיש להם קונים הרבה.

כל יומא הוה מְלַוֶּה רבי חייא בר אבא לרבי אבהו עד אושפיזיה, משום יקרא דבי קיסר, ההוא יומא אלויה רבי אבהו לרבי חייא בר אבא עד אושפיזיה, ואפילו הכי לא איתותב דעתיה מיניה. כל יום היה ר' חייא מלוה את ר' אבהו לאכסנייתו, משום כבוד בית הקיסר, משום שר' אבהו היה מקורב לקיסר, באותו היום ליוה רבי אבהו את רבי חייא בר אבא עד לאכסנייתו, ולמרות כן לא נתיישבה דעתו של ר' חייא.

תלמוד בבלי

סנהדרין לד.

תא שמע בא ושמע דברי המשנה: "שני סופרי הדיינין עומדין לפניהן, אחד מן הימין ואחד מן השמאל, וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין" … דברי המזכין - מאי טעמא? מה טעם כותבין את דברי המזכין ... כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות שלא יאמרו שני דיינים טעם אחד – הלכה אחת משני מקראות, ובמקרה זה אין למנותם כשנים אלא אחד. כדבעא מיניה כפי ששאל רבי אסי מרבי יוחנן: אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו? מה דינם? אמר ליה אמר לו: אין מונין להן אותם אלא אחד. מנהני מילי? מנין? - אמר אביי: דאמר קרא ממה שאמר הכתוב: (תהלים סב, יב) "אחת דבר אלהים שתים זוּ שמעתי כי עֹז לאלהים" - מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ניתן ללמוד מפסוק אחד דינים שונים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות לא יתכן שנכתבו מספר פסוקים ללמד דין אחד. דבי רבי ישמעאל תנא בבית מדרשו של רבי ישמעאל למדו: "וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמיהו כג, כט), מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות - אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים".

תלמוד בבלי

סנהדרין ק.

כי אתא רב דימי כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לכל צדיק וצדיק מלא עומסו מלא חופנו של הקדוש ברוך הוא טובה, שנאמר (תהלים סח, כ) "ברוך ה' יום יום יעמוס לנו האל ישועתנו סלה".

אמר ליה לו אביי: וכי אפשר לומר כן? והרי אין לאדם מקום לקלוט מלא חופנו של הקב"ה והלא כבר נאמר (ישעיהו מ, יב) "מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן".

אמר: מאי טעמא לא שכיחת באגדתא? מה טעם אינך רגיל באגדה – ללומדה דאמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי שהרי אמרו בארץ ישראל משמו של רבא בר מרי: עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות, שנאמר (משלי ח, כא) "להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא" – "יש" בגימטריא תלת מאה ועשרה הוי הוא שלש מאות ועשר.

תניא, רבי מאיר אומר: במדה שאדם מודד, מודדין לו, דכתיב (ישעיהו כז, ח) "בסאסאה בשלחה תריבנה" בשעה שאתה מעניש אותה, באותה סאה – מדה תענישם.

אמר רבי יהושע: וכי אפשר לומר כן? אדם נותן מלא עומסו לעני בעולם הזה - הקדוש ברוך הוא נותן לו מלא עומסו לעולם הבא? שיהא הקדוש ברוך הוא נותן לאדם מלא חפניו, והלא אינו יכול לסבול כל כך והכתיב (ישעיהו מ, יב) "שמים בזרת תכן".

- ואתה אי ענה רבי מאיר: ואתה אינך אומר כן? איזו היא מדה מרובה, מדת טובה מרובה או מדת פורענות?

הוי אומר מדה טובה מרובה ממדת פורענות ... אלא, כשם שנותן הקדוש ברוך הוא כח ברשעים לקבל פורענותם - כך נותן הקדוש ברוך הוא כח בצדיקים לקבל טובתן.

תלמוד בבלי

כריתות יג:

תנו רבנן שנו חכמים בבריתא: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אוהל מועד וכו' ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה" (ויקרא י, ט - יא):

את כל החוקים - אלו מדרשות שדורשין בפירקא[4], ולימוד זה אסור לשתויי יין, שיש בהן הוראה.

אשר דבר ה' - זו הלכה הלכה למשה מסיני.

ביד משה - זה תלמוד, יכול אף המשנה? תלמוד לומר: "ולהורות" אין לימוד ה'משנה' בכלל האיסור, שהרי אין מורין הלכה למעשה מתוך המשנה.

תלמוד בבלי

נדה סט: - ע:

תנו רבנן שנו חכמים: שנים עשר דברים שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניא: שלשה דברי חכמה, שלשה דברי הגדה, שלשה דברי בורות, שלשה דברי דרך ארץ . . .

שלשה דברי הגדה: כתוב אחד אומר (יחזקאל יח, לב) "כי לא אחפוץ במות המת", וכתוב אחד אומר (שמואל א' ב, כה) "כי חפץ ה' להמיתם", כאן - בעושין תשובה, כאן - בשאין עושין תשובה.

כתוב אחד אומר (דברים י, יז) "כי לא ישא פנים ולא יקח שוחד", וכתוב אחד אומר (במדבר ו, כו) "ישא ה' פניו אליך", כאן - קודם גזר דין, כאן - לאחר גזר דין.

כתוב אחד אומר (תהלים קלב, יג) "כי בחר ה' בציון", וכתוב אחד אומר (ירמיהו לב, לא) "כי על אפי ועל חמתי הייתה העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה עד היום הזה", כאן - קודם שנשא שלמה את בת פרעה, כאן - לאחר שנשא שלמה את בת פרעה.

[1] "וכשימצא גופו חלוש מהלימוד ויצטרך לטייל מעט בשווקים וברחובות, יכוין בזה כדי להרחיב לבו לשוב לתלמודו. וכמו שאמרו רז"ל (על פי תענית ז. שבת ל: וילקוט שמעוני מלכים ב' רמז רכו) כי הוו רבנן חלישי מגרסייהו, הוו אמרי מילי דבדיחותא [כאשר היו חכמים עייפים מלימודם, היו אומרים דברי "שחוק"], וזהו עניין האגדות הזרות הנמצאות בתלמוד [וזה המניע הפשטני לעריכת האגדות המוזרות בין סוגיות הלכתיות], מגן אבות על מסכת אבות ב, יז.

[2] "אגדה - משורש 'נגד' שטעמו כמו משך בעברי ... בירושלמי ובמדרש רבות [רבה], רוב פעמים – 'אגדה', ובבבלי – 'הגדה'". (ערוך השלם ערך אגדה). וכתב שם בערך "בעל אגדה" – שנקראו בעלי אגדה על שמושכין לבות בני אדם בדברים נעימים. ועוד הציע שם, לגזור המלה אגדה מפעל 'נגד' ובהפעיל הגִּיד, לנקד הַגָּדָה על משקל הצלה ולפרש שנקראו בעלי הגדה על שהגידו דבריהם בקהל עם. משמעות נוספת לשרש 'נגד' - הלקאה, על שבעל האגדה מוכיח בלשון קשה כגידין (כלי יקר, רש"א לונטשיץ, מקראות גדולות, שמות יב, כו).

[3] בכל כתבי היד הקדומים של הש"ס שבדקתי לא מצוי הביטוי "כמים באגדה" (הביטוי מופיע לראשונה בדפוס פיזארו רע"ב), בכולם כתוב [בשינויים קלים] "שמושכין לבו של אדם באגדה", וכעין זה (שבת פז.) "'ויגד משה' (שמות יט, ט) - דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה". וראה יומא עה. "'גד' (שמות טז, לא) - שדומה להגדה שמושכת לבו של אדם כמים", וספרי (דברים פיסקא שיז) "'ודם ענב תשתה חמר' (דברים לב, יד) - אלו הגדות שהם מושכות לבו של אדם כיין". ובראשית רבה סו, ג "'מטל השמים' (בראשית כז, כח) זו מקרא, 'ומשמני הארץ' זו משנה, 'דגן' זו תלמוד, 'תירוש' זה אגדה.

[4]ב"פירקא" [דרשה שדורשים ברבים] עסקו בהלכה ובאגדה, ראה למשל (סנהדרין לח:) "כי הוה דריש רבי מאיר בפירקיה, הוה דריש תילתא שמעתא, תילתא אגדתא, תילתא מתלי" [כאשר היה רבי מאיר דורש בפרקו, היה דורש שליש הלכה, שליש אגדה ושליש משלים]. מפירוש רש"י ל"מדרשות" וממנהגו של ר' מאיר בפירקא נובע ש"מדרשות" כולל גם מדרשי אגדה. וכן הוא בפירוש רבינו גרשום לכריתות יג: (נדפס בש"ס וילנא בדף טו.) "את כל החוקים - אלו המדרשות – שאם דורש בהגדה בפירוש מקראות, לא יפרש ולא יורה בהן אם הוא שתוי" (ראה גם מובאה כב ומובאה לג). במקבילה שבמכילתא דרבי ישמעאל (יתרו מסכתא דעמלק פרשה ב מהדורת הורביץ, ירושלים תש"ל, עמ' 197) "והזהרתה אתהם את החוקים (שמות יח, כ) - אלו מדרשות". אף כאן נפרש שמדרשות כוללים גם מדרשי אגדה. רבינו חננאל בפירושו לסנהדרין לח: כתב "מדרשי הפסוקין - בהגדות הן".