תלמוד ירושלמי

פאה פרק ב הלכה ד

רבי יהושע בן לוי אמר: "ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל" (דברים ט, י) – 'עליהם' "ועליהם", 'כל' "ככל", 'דברים' "הדברים"[1]: מקרא, משנה, תלמוד ואגדה, אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו, כבר נאמר למשה בסיני. מה טעם "יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא" (קהלת א, י), משיבו חבירו ואומר לו "כבר היה לעולמים אשר היה לפנינו".

רבי זעירא בשם שמואל: אין למדים הלכה לא מן ההלכות מהלכה למשה מסיני שאין לך בה אלא חידושה ולא מן ההגדות אין למדין הלכה ממדרש אגדה ולא מן התוספות משניות תנאים ב"תוספתא" - אין למידין מפסקי הלכות שבמשנה ושבתוספתא, שפעמים שאמוראים שבתלמוד חולקים, אלא מן התלמוד מדברי אמוראים שנשאו ונתנו בטעמי התנאים, דקדקו בדבריהם והעמידו הלכה על בוריה.

תלמוד ירושלמי

מעשרות פרק ג הלכה ד

רבי ירמיה בעא קומי רבי זעירא: הייתה ניטלת בדוקרני מהו?

דלמא: רבי זעירא ורבי אבא בר כהנא ורבי לוי הוון יתבין, והוה רבי זעירא מקנתר לאילין דאגדתא, וצווח להון: סיפרי קיסמי.

אמר ליה רבי בא בר כהנא: למה את מקנתר לון? שאל ואינון מגיבין לך. אמר ליה: מהו הדֵין דכתיב (תהלים עו, יא) "כי חמת אדם תודך שארית חמות תחגור".

אמר ליה: כי חמת אדם תודך - בעולם הזה, שארית חמות תחגור - לעולם הבא.

אמר ליה: או נימר כי חמת אדם תודך - בעולם הבא, שארית חמות תחגור - בעולם הזה.

אמר רבי לוי: כשתעורר חמתך על הרשעים, צדיקים רואין מה את עושה להן והן מודין לשמך.

אמר רבי זעירא: היא הפכה והיא מהפכה, לא שמעינן מינה כלום. ירמיה בני, צור דוקרניתך דהיא טבא מן כלום.

רבי ירמיה שאל לפני רבי זעירא: תחב קנה חד בתאנה להביאה אליו. האם נגררת התאנה אחר גופו, או דינה כמקום העץ? מעשה שארע בשעה שר' ירמיה שאל שאלתו: רבי זעירא ורבי אבא בר כהנא ורבי לוי היו יושבים, והיה רבי זעירא מקנטר לאלו שדורשים באגדות, וקרא להם: סופרים קוסמים.

אמר לו רבי אבא בר כהנא: למה אתה מקנטר אותם, שְאל מהם פירוש לפסוק והם ישיבו לך. אמר לו: מהו זה שנאמר (תהלים עו, יא) "כי חמת אדם תודך שארית חמות תחגור".

אמר ליה: כי חמת אדם תודך - בעולם הזה, שארית חמות תחגור - לעולם הבא.

אמר לו: אולי נֹאמר כי חמת אדם תודך - בעולם הבא, שארית חמות תחגור - בעולם הזה.

אמר רבי לוי: כשתעורר חמתך על הרשעים, צדיקים רואין מה את עושה להן והן מודין לשמך.

אמר רבי זעירא: היא הופכת והיא מהפכת, כלומר ניתן לפרש את המקרא בדרכים הפוכות, ולכן אין להסיק ממנה כלום[2]. ירמיה בני, חזור לדון בבעיה בעניין הדוקרן שהיא טובה במשהו, או שהיא טובה מכולם, שהיא ניתנת לבירור ולהכרעה.

תלמוד ירושלמי

שבת פרק טז, הלכה א[3]

אמר רבי יהושע בן לוי: הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק, הדורשה מתחרך, השומעה אינו מקבל שכר.

אמר רבי יהושע בן לוי: אנא מן יומוי לא איסתכלית בספרא דאגדתא אלא חד זמן אסתכלית, אשכחית כתוב בה: מאה ושבעים וחמש פרשיות שכתוב בתורה: דבר, אמירה, ציווי, כנגד שנותיו של אבינו אברהם, דכתיב (תהלים סח, יט) "לקחת מתנות באדם" וכתיב (יהושע יד, טו) "האדם הגדול בענקים". מאה וארבעים ושבעה מזמורות שכתוב בתילים, כנגד שנותיו של אבינו יעקב, מלמד שכל הקילוסין שישראל מקלסין להקדוש ברוך הוא כנגד שנותיו של יעקב, שנאמר (תהלים כב, ד) "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל". מאה ועשרים ושלשה פעמים שישראל עונין הללויה, כנגד שנותיו של אהרן (תהלים קנ, א) "הללויה הללו אל בקדשו" לאהרן קדושו "לאהרן קדוש ה'" (תהלים קו, טז), אפילו כן אנא מתבעית בליליא.

רבי חייה בר בא, חמא חד ספר דאגדה, אמר: אי מה כתיב טבאות, תקטע ידה דכתבתה. אמר ליה חד: אבוי דההוא גברא כתבה. אמר ליה: כן אמרת: תקטע ידה דכתבתה. והוות ליה כן, "כשגגה שיוצָא מלפני השַליט" (קהלת י, ה).

אמר רבי יהושע בן לוי: זו האגדה הכותבה אין לו חלק לעולם הבא, משום שהפר הברית שלא לכתוב תורה שבעל פה. ועוד, שמא ימשך אחר האגדה ויעזוב ההלכה[4], הדורשה מתוך ספר שנכתב באיסור כתיבת אגדה נשרף קלות, השומע אגדה מתוך ספר שנכתב באיסור[5] אינו מקבל שכר לימוד תורה.

אמר רבי יהושע בן לוי: אני מיָמַי לא הסתכלתי בספר אגדה, פרט לפעם אחת שהסתכלתי ומצאתי כתוב בה שיש מאה ושבעים וחמש פרשיות בתורה בלשון: דבר, אמירה וציווי, כמספר שנות חייו של אבינו אברהם, שנאמר (תהלים סח, יט) "לקחת מתנות באדם" ו'מתנות' נדרש על מתן תורה שניתנו בזכות אדם – אברהם אבינו ונאמר (יהושע יד, טו) "האדם הגדול בענקים" - 'האדם' נדרש על אברהם אבינו. עוד מצאתי כתוב באגדה: מאה ארבעים ושבעה מזמורים הכתובים בספר תהלים, כנגד שנותיו של אבינו יעקב, מלמד שכל הקילוסין שישראל מקלסין להקדוש ברוך הוא כנגד שנותיו של יעקב, שנאמר (תהלים כב, ד) "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל". - מאה עשרים ושלשה פעמים שישראל עונין הללויה, כנגד שנותיו של אהרן (תהלים קנ, א) "הללויה הללו אל בקדשו" לאהרן קדושו, ואהרן נקרא קדוש, שנאמר "לאהרן קדוש ה'" (תהלים קו, טז), ולמרות שעסקתי רק פעם אחת בספר אגדה, אני נבעת בלילה.

רבי חייה בר בא ראה ספר אגדה אחד, אמר: אם הכתוב בו טוב - אמת, תקטע היד שכתבה. אמר לו אדם אחד: אביו של אותו אדם כתבה, כלומר אבי כתבהּ. אמר לו: כן אני אומר, תקטע היד שכתבה. והיה לו כך, "כשגגה שיוצָא מלפני השַליט"[6] (קהלת י, ה).

תלמוד ירושלמי

פסחים פרק ה הלכה ג

רבי שמלאי אתא גבי בא אצל רבי יונתן. אמר ליה לו: אלפן למדני אגדה. אמר ליה: מסורת בידי מאבותי שלא ללמד אגדה לא לבבלי ולא לדרומי, שהן גסי רוח ומעוטי תורה, ואת נהרדעאי ואתה בא מהעיר נהרדעא שבבבל ודר בדרום.

תלמוד ירושלמי

שקלים פרק ה הלכה א

אמר רבי יונה: כתיב (ישעיהו נג, יב) "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות נפשו" זה רבי עקיבה שהתקין מדרש, הלכות והגדות. ויש אומרים: אלו, אנשי כנסת הגדולה תקנום. ומה שהתקין זה רבי עקיבה, הם כללין ופרטין.

תלמוד ירושלמי

נזיר פרק ז הלכה ב

תני רבי שמעון בן יוחי אומר: מפני מה אמרו השרץ מטמא בכעדשה? מפני שהשרץ תחילת ברייתו בכעדשה. ר' יודן בעי שאל, אם כן – לפי דברי רשב"י: המת יטמא פחות מכזית, דאמר רבי יוחנן: להביא את הנפל שאין בו כזית. ונבילה תטמא כאפון כגרגיר אפונה, דאמר ר' חנינה: אני ראיתי עגל כאפון בשפיר.

מאי כדון מעכשיו איך יקוימו דברי רשב"י? מדרשות אמינא דרוש וקבל שכר אומר אני שדברי רשב"י אינן אלא 'דרש', שהרי ה'שעורים' הם הלכה למשה מסיני, וטעמו של רשב"י אינו אלא אסמכתא בעלמא - רמז להלכה המקובלת, ואף על פי כן דרוש וקבל שכר[7].

תלמוד ירושלמי

סנהדרין פרק יא הלכה ג

כתיב (דברים יז, ח) "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבֹת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשׁר יבחר ה' אלהיך בו" מגיד שבמופלא שבבית דין הכתוב מדבר.

"ממך" - זה עצה,

"דבר" - זו אגדה[8],

"בין דם לדם" - בין דם נידה לדם בתולים, בין דם נידה לדם זיבה לדם צרעת...

תלמוד ירושלמי

הוריות פרק ג הלכה ה

דרש רבי שמואל בריה בנו דרבי יוסי בי רבי בון: "חכם בעיניו איש עשיר ודל מבין יחקרנו" (משלי כח, יא) – 'חכם בעיניו איש עשיר' זה בעל התלמוד,

'ודל מבין יחקרנו' ינצחנו זה בעל אגדה בעל אגדה "ינצח" את בעל התלמוד. משל לשנים שנכנסו לעיר, ביד זה עשתות מטילים, גושים של זהב, וביד זה פרוטרוט חפצים קטנים וזולים. זה שבידו עשתות של זהב אינו מוציא וחיה אינו מוצא קונים כדי מחייתו, וזה שבידו פרוטרוט מוציא וחיה ...

רבי אבא בר כהנא אזל לחד אתר הלך למקום אחד, אשכח רבי לוי יתיב דרש מצא את רבי לוי יושב ודורש: "איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו" (קהלת ו, ב) –

'עושר' - זה המקרא,

'נכסים' - אילו הלכות,

'וכבוד' - זה התוספת,

'ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה' - אילו משניות גדולות, כגון משנתו של רבי חונה[9], משנתו של רבי הושעיה ומשנתו של בר קפרא,

'ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו' - זה בעל אגדה, שאינו לא אוסר ולא מתיר לא מטמא ולא מטהר,

'כי איש נכרי יאכלנו' - זה בעל התלמוד.

קם רבי אבא בר כהנא ונשקיה בראשיה אמר: זכיתה מימרינה יקים, תזכי מימרינה מיתיב קם רבי אבא בר כהנא ונשקו בראשו. אמר: זכית לאמר דבריך עומד – כאמורא, המתורגמן המשמיע דברי הרב בעמידה, כן תזכה לאמר דבריך בישיבה – כראש ישיבה הדורש לרבים כשהוא מיושב.

[1] בכל אחת משלש המילים ישנה "אות יתרה", לדעת הדרשן, ומכל אחת מהן דורשים דרשה.

[2] בספר קב ונקי, ר' אריה כרמל ור' יהודה לוי, פירוש לירושלמי, ירושלים תשנ"ג, ביאורים אות מא כתב: "ודאי לא בא ר' זעירא לזלזל בחשיבות האגדות, שהרי בירושלמי (סנהדרין ב, ג) משבח אגדתיה דרבי לוי, אלא תלונתו הייתה על אלו שלא היו דבריהם ברורים". כעין זה יש לבאר במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק טז, יד "וכבר היה ר' טרפון ותלמידיו יושבין ור' אלעזר המודעי יושב ביניהן. אמר להן ר' אלעזר המודעי: ששים אמה היה גבהו של מן שהיה יורד להן לישראל. אמר לו: אלעזר אחינו עד מתי אתה מגבב ומביא עלינו. אמר להן: מקרא מן התורה אני דורש", אין בדברי ר' טרפון זלזול בהגדה, אלא טענה עניינית לדרשה מסויימת.

[3] חלק מדברי הירושלמי מצוי במסכת סופרים להלן מובאה כ.

[4] הפירוש על פי הרדב"ז להלן מובאה צ.

[5] לקט מאמרי חז"ל בענין איסור כתיבת תורה שבעל פה מצוי בהערה למובאה כא.

[6] אף שר' חייה אמר דבריו בכוונה, ולא בשגגה, לא הייתה כוונתו לענישה גופנית בפועל אלא כמליצה, לשון גוזמה וכדו', אבל כשם ששגגה היוצאה וכו' מתקיימת כך התקיימו דברי ר' חייה בפועל.

[7] בספר מעריך לר' מנחם לונזאנו (נולד באטליה בערך בשנת ש"ד - 1530 ונפטר בירושלים בשנת שפ"ב - 1608), ביאור מילות קשות שלא נתבארו בערוך, לייפציג תרי"ג, ערך שרץ כתב "בירושלמי דנזיר פרק ז... ומשני מאי כדון מדרשות אמינא דרוש קבל שכר" עד כאן. כתוב [בריא"ז אשר הובא] ב'שלטי הגבורים' (לקמן מובאה עג) 'וכי המדרשות אמנה הם? הרי לך מבואר, שלא אמרו חכמים המדרשים על דרך אמונה ועיקר, אלא להרבות טעמים למקרא', עד כאן לשונו. ולא ירד לסוף דעת הלשון הזה, וחלילה לומר כדבריו, אלא הכי פירושה [כך יש לפרש את הירושלמי לפי גירסת הריא"ז]: לפי שמן מה שאמר ר' שמעון בן יוחי בטעם טומאת השרץ, היה מתחייב להוליד תולדות [לחדש הלכה] בדין טומאת מת ונבלה - שיטמאו בפחות מכזית, וזה הפך ההלכה, לכן אמרו שאין לדקדק כל כך על הטעם ההוא, דאין משיבין על הדרש, דהיכא דאיכא למדרש דרשינן [במקום שניתן לדרוש דורשים], ואין למדין משם הלכה למקום אחר. ואם לא היה המדרש אמונה ועיקר [כפי הבנת "המעריך" את דברי הריא"ז], איך אמרו "דרוש וקבל שכר". וכל זה כתבתי לפי גרסתו, אבל יש לומר שנוסחא משובשת היא, שהרי בספרינו כתוב "אמינא" והכי קאמר [וכך אמר]: "מדרשות" קאמרת [אודות מדרשות אתה מדבר, ועליהם אין להקשות. "אמינא"] אני אומר "דרוש וקבל שכר [ערכם רב כלימוד התורה]". בעקבותיו פירשו השל"ה, פני משה, קרבן העדה ועוד.

לפי הצעת הדברים לעיל, ההבדל בין הריא"ז (ראה מובאה עח) למעריך, בהבנת דברי הירושלמי, הוא: שזה קורא את הירושלמי בניחותא וזה בתיובתא, זה נוסחתו 'מדרשות אמינא' וזה 'מדרשות אמנה', אך לשניהם מסקנה זהה: המדרש אינו הלכה, אבל הוא אחד מדרכי לימוד התורה.

[8] פירש פני משה (ר' משה מרגלית, פירוש על הירושלמי, ירושלים תש"ך) "אגדה - בעל אגדה", אבל ב"מראה הפנים", (ר' משה מרגלית, פירוש על הירושלמי, ירושלים תש"ך) פירש "ובבבלי (סנהדרין פז.) 'דבר – זה הלכה'. ואפשר דאגדה דקאמר [שאמר] לאו דברי אגדה ממש הוא, אלא מה שהוגד בעל פה עד הלכה למשה מסיני, דהא בעינן [שהרי כדי לדונו כזקן ממרא צריך] שיבא על ידי מחלוקתם דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת".

[9] כן הוא גם בכת"י ליידן, אבל בשערי תורת ארץ ישראל, ר"ז רבינוביץ, ירושלים ת"ש, הוכיח שצריך לגרוס ר' חייא.