ר' אברהם בן הרמב"ם ח"ב

המשך..מאמר על אודות דרשות חז"ל

וחלק המעשיות ארבע חלקים:

החלק הראשון, מעשיות שהיו ושאירעו בעולם כפי מה שתמצא אותם כתובים, והוצרכו להביאם ללמוד מהם תועלת. והתועלת אפשר שתהיה בארבעה דרכים: (א) בדינים או (ב) בדיעות או (ג) באמונות, או (ד) שיהיו המעשיות ההם מעשה נפלא חריג ומאורע קרוב לעניין הנזכר קודם.

אם כן יצא החלק לארבע דרכים:

הדרך הראשון, הוא המעשה שתלמוד שתלמד ממנו תועלת בדינים, כדאמר בסוכה (משנה פרק ב, ז) "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. אמרו להן בית הלל לבית שמאי: לא כך היה מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לקראת ר' יוחנן בן החורני ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, ולא אמרו לו דבר. אמרו להן בית שמאי: משם ראיה אף הם אמרו לו אם כן היית נוהג, לא קיימת מצוות סוכה מימיך" ... ובמעשיות - דרך זו רבו מספֹר.

הדרך השני, הוא מעשה שנלמוד שנלמד ממנו תועלת במדות ודעות, כמו שאמרו במסכת שבת (ל: לא.) "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ולא קפדן כשמאי, מעשה בשני בני אדם שהִמְרו התערבו זה את זה, אמרו: כל מי שילך ויקניט את הלל - יטול ארבע מאות זוז ... כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז - והלל לא יקפיד". למדנו מן המעשה ההוא שצריך אדם להדמות להלל במדות, כפי יכולתו, שלא יקפיד ולא ירגיז ואפילו על דברים המקניטים, שזו מדה נכבדת מאוד. וזה הדרך נמצא בתלמוד הרבה.

הדרך השלישי, הוא המעשה שנלמוד ממנו עיקר מעיקרי האמונה אדות עצמותו והנהגתו של הבורא, כמו שאמרו במסכת תענית (כג.) "מעשה שאמרו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים. אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים שלא ימוקו ימסו. התפלל ולא ירדו. עשה עוגה ועמד בתוכה ואמר: רבונו של עולם, בניך שׂמים פניהם עלי" וכו'. הנה המעשה הזה יורה על אמיתת אמונה נכונה, שהשם יתברך שומע בקול עבדיו הצדיקים, ועונה אותם בצר להם, שנאמר (דברים ד, ז) "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו" וגו'. ונאמר על ידי הנביא (ישעיהו נח, ט) "אז תקרא וה' יענה". ואומר (תהלים צא, טו) "יקראני ואענהו". ודמיון מעשה זה למעשה זה, מה שאמרו בתענית (יט:) "פעם אחת עלו ישראל לרגל ולא היה להם מים לשתות. הלך נקדימון בן גוריון אצל הגמון אחד, אמר לו: הלויני שתים עשרה מעיינות מים לעולי רגלים ואני אתן לך שתים עשרה עינות מים. ואם איני נותן לך - הריני נותן לך שתים עשרה ככר כסף. וקבע לו זמן. כיון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים ... לגלג עליו אותו הגמון, אמר: כל השנה כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים? נכנס לבית המרחץ בשמחה. עד שהאדון נכנס בשמחתו לבית המרחץ, נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצוב. נתעטף ועמד בתפלה ... מיד נתקשרו שמים בעבים, וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה מעינות מים והותירו ... לפיכך נקרא שמו נקדימון, שנקדה לו חמה בעבורו". וכמוהו הרבה בתלמוד.

הדרך הרביעי, מעשיות שנכתבו מפני שאירע בהם דבר פלא ועניין תימה. וכמוהו מה שאמר ביומא (פג:) ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי הוו קאזלי באורחא. איקלעו לההיא אושפיזא. אמר לו ר' מאיר לאושפיזא: בני, מה שמך? אמר לו: כידור. אינהו יהבו ליה כיסייהו, ור' מאיר לא יהיב ליה כיסיה. אזל אותביה בי קיבריה דאבוה ... למחר אמרו לו: הב לן כיסן. אמר להו: לא היו דברים מעולם... ושקלוהו לכיסייהו ואייתו".

ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי היו הולכים בדרך. נזדמנו לאכסניה. אמר לו ר' מאיר לבעל האכסניא: בני, מה שמך? אמר לו: כידור. הם הפקידו אצלו את ארנקיהם, ור' מאיר לא הפקיד אצלו את ארנקו. גנב בעל האכסניה – כידור, את הארנקים והחביאם בקבר אביו... למחר אמרו לו: תן לנו את ארנקינו. אמר להם: לא היו דברים מעולם... ולקחו כיסיהם והביאום לבעל האכסניה. הנה המעשה הזה לא נכתב אלא להודיעך בינת ר' מאיר והפלא שאירע שנתאמתו דברי ר' מאיר בהכרת האיש ההוא שהכיר ברשעותו על פי שמו ... תמצא מהן לרוב ובמקומות אחרים בתלמוד. ואפשר כי בהתחלק דיעות המפרשים במעשיות אלו שימצא בהם תועלות אחרות, וימצאו בשלשת הדרכים שדברנו בהם כבר יתכן שיש שיסבירו המעשים האלה כמי שמלמדים דינים, מדות ודעות, אמונות וכדו'. והאמת שזה החלק מהמעשיות יש לו דרך רביעי בפני עצמו אך ברור שיש מעשה שעיקרו לספר שאירע בהם דבר פלא ועניין תימה, ולא לתועלות הנ"ל על הדרך שבארנו.

החלק השני, המעשיות שנראו וארעו (בהם) בחלום. וזכרו אותם בלשון צח ופשוט וכתבום בלשון פשוטה מבלי לרמוז שנראו בחלום, לדעתם משום שידעו כי אי איפשר שיטעה בהם בעל שכל ובינה. וכמו שאמרו חז"ל בברכות (ז.) "תניא אמר ר' ישמעאל: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי: ישמעאל בני ברכני" וכו'. וכזה בדבריהם בהרבה מקומות, וכמו כן במעשיות שזכרו בהם מראות הנביאים ושדבר עמהם, ושהועילו עמהם להם. וכמו מעשיות שזכרו בהם שדים. והרואה, שאין לבו עמו, יחשוב כי הם דברים היו בעולם כמו שנכתבו, ויבוא לחשוב ולהאמין דבר הנמנע שאי אפשרי, אבל חייב אבל לדעתו חייב שימצא משום שכך כתבו חז"ל, וכל זה יקרה לו לרוב פתיותו ומיעוט ידיעתו בטבע העולם, ובמעשה הנסים ובדרך החכמים ז"ל שהוא דרך הנביאים, שספרו בלשון הפשוט מה שראו במראות הנבואה, ובדרך זו דרכו החכמים, כמו שבאר אבא מורי ז"ל במורה הנבוכים (ג, מו) למבין.

החלק השלישי, מעשיות שאירעו בעולם כמו שנכתבו, אלא שדברו בהם לשון הבאי, לדעתם משום שידעו כי לא יטעה בעל שכל שהם דברי הבאי. והם היו מתירים לא מצאו פגם להשתמש בחלק זה שהוא לשון הבאי. כעניין שאמרו בגמרא במסכת תמיד (כט.) "דברה תורה בלשון הבאי, דברו נביאים בלשון הבאי, דברו חכמים בלשון הבאי. דברה תורה בלשון הבאי: 'ערים גדולות ובצורות בשמים' (דברים א, כח). דברו נביאים בלשון הבאי: 'ותבקע הארץ בקולם' (מלכים א' א, מ). דברו חכמים בלשון הבאי: 'תפוח, וגפן ופרוכת' (חולין צ:) "תנן התם (תמיד ב, ב): תפוח - היה באמצע המזבח, פעמים היה עליו כשלש מאות כור - כמאה שלושים אלף ליטר אֵפֶר. אמר רבא: גוזמא ... גפן – דתנן (מידות ג, ח): גפן של זהב הייתה עומדת על פתחו של היכל, ומודלה על גבי כלונסות, וכל מי שהיה מתנדב גרגיר או אשכול מביא ותולה בה, אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה משקל הזהב בגפן היה כחמש עשרה טון. פרוכת – דתנן (שקלים ח, ה): רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון הסגן, פרוכת - עוביה טפח, ועל שבעים ושנים נירים נארגת, ועל כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטין, ארכה ארבעים באמה ורחבה עשרים באמה, ומשמונים ושתי רבוא נעשת, ושתים עושים בשנה, ושלש מאות כהנים מטבילין אותה" הגוזמא היא בכך שמשקלה היה כחמש עשרה טון או בכך שנזקקו לשלש מאות כהנים להטבילה אף על פי שהיה משקלה פחות מהנ"ל. ושלשת מקומות אלו הם במשנה, כי בתלמוד ימצאו דברי הבאי לאין מספר ... ודמיון החלק הזה מה שאמרו בגמרא דמגילה (ז:) רבה ור' זירא עבדי סעודתא בהדי הדדי עשו סעודה יחדיו: קם רבה שחטיה לר' זירא קם רבה ושחט את ר' זירא. בעי רחמים עליה ואחייה" רבה בקש רחמים על ר' זירא והחייהו. פירוש, שהכהו ופצע בו חבורה גדולה, שקרוב למיתה, ולגודל המכה הביא השתמש במלה "שחטיה", ואולי הייתה המכה ההיא בצוואר. ופירוש "ואחייה" מלשון (ישעיהו לח, ט) "ויחי מחליו", ובלשון חכמים ז"ל (נדה סד:) "עד שתחיה תירפא המכה". וכמוהו (כתובות סב:)"רבי חכינאי הוה קאזיל לבי רב בשילהי הילוליה דר' שמעון בן יוחאי וכו' ואזיל ויתיב בבי מדרשא עשר שנין בבי רב. עד דאתי אישתנו שבילי דמתא ולא ידע למיזל לביתיה ... דל עינה חזיתיה, סוי לבה פרחה רוחה. אמר לפניו: רבונו של עולם, ענייה זו לשוא שמרה? בעי רחמיה עליה ואחייה" רבי חכינאי היה הולך לבית המדרש בסוף ימי המשתה של רבי שמעון בן יוחאי. אמר לו רשב"י: המתן לי עד שאוכל לבוא עמך, ולא המתין לו רבי חכינאי. הלך וישב עשר שנים בבית המדרש. כאשר שב לעירו נשתנו שבילי העיר ולא ידע לילך לביתו. הלך וישב על שפת הנהר. שמע שקראו לנערה אחת: בת חכינאי, בת חכינאי, מלאי כדך ובואי נלך. אמר רבי חכינאי מובן מכך שנערה זו שלנו. הלך אחריה. היתה אשתו יושבת ומנפה קמח. הרימה את עיניה, ראתה אותו והבינה שהוא בעלה ופרח רוחה. אמר רבי חכינאי לפני הקב"ה: רבונו של עולם, ענייה זו המתינה לי עשר שנים לשוא, זה שכרה? התפלל עליה וחיתה. ואין פירוש "פרחה רוחה" שנפרדה ממנה נשמת רוח חיים במיתה, אלא מרוב שמחתה כשראתה אותו בפתע פתאום נפל(ה) לה – פרח לה חלק מחלקי הנפש החיה, כאשר יקרה לבני אדם פעמים רבות, ובקש רחמים וחיתה - ותחי נפשה. וכן כל כיוצא בזה.

החלק הרביעי, הם מעשיות שאירעו באמת, אלא שדברו אותם אבל חכמים ספרום בתבנית משל וחידה. באלו נתבונן, שלא נתבאר ענינם לכל אדם בכללו נתבונן במעשים אלו, כי לא כל אדם יבינם, עד אמנם כשיתבונן בצורת המעשה, החכם והנבון כאשר החכם יתבונן במהות הסיפור, יבינהו וידע כוונתו. ויראה בפשט מעשיות מהחלק הזה: (א) דברים נאים ונחמדים, (בדברים) ודברים אחרים שמניעתן ניכרת אפילו לפתי וקטן. ויקרה, לפי שמניעת דברים אלו בעניין פשוטה, להאמין הדרש ההוא על פי פשוטו, אף על פי שהוא נמנע אצלו ויתכן, שיאמין הפתי שהיה הדבר בפועל – כפשוטו, אף שהדבר בלתי אפשרי שיהיה באופן טבעי, ולמי אבל מי שידע טבע העולם ודרך מציאות(י)ו, יבין עניין המשל - החידה ויכירנו.

ודמיון דבר זה כמו שאמרו במסכת סוכה (נג.) "אמר רבי יוחנן: רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה. הנהו תרתי כושאי דהוו קיימו קמיה דשלמה, ואמרי ליה אליחורף ואחיה בני שישא ספרי דשלמה (מלכים א' ד, ג). יומא חד חזייא למלאך המות דהוו עציב אמר ליה: אמאי עציבת? - אמר ליה: דקא בעו מינאי הני תרתי כושאי דיתבי הכא. מסרינהו לשעירים, שדרינהו למחוזא דלוז. כי מטו למחוזא דלוז שכיבו. למחר חזיא מלאך המות דהוה קבדח, אמר ליה: אמאי בדיחת? - אמר ליה: באתר דבעו מינאי תמן שדרתינהו. מיד פתח שלמה ואמר: רגלוהי דבר אינש אינון ערבין ביה, לאתר דמתבעיין אינון מובלין ליה". אמר רבי יוחנן: רגלי האדם ערבים לו, למקום שנגזר עליו למות, לשם רגליו מוליכות אותו. אלו שני הכושים שהיו עומדים לפני שלמה המלך, יש אומרים שהיו אלו אלחורף ואחיה בני שישא סופרי שלמה המלך. יום אחד ראה שלמה את מלאך המות שהיה עצוב. אמר שלמה למלאך המות: מדוע אתה עצוב? אמר לו: שני כושים אלו מתבקשים ממני למעלה, שהגיע זמנם למות. מסר שלמה את שני הכושים לשדים, שהרי שלמה היה מלך גם על השדים, ואלו העבירום ללוז, עיר שאין מלאך המות שולט בתוכה. כאשר הגיעו הכושים ללוז, מתו. למחרת פגש שלמה את מלאך המות ומצאו שמח. אמר לו: מדוע אתה שמח? אמר לו: במקום שהייתי אמור לטול את נשמתם, לשם שלחתם. מיד פתח שלמה ואמר: רגלי האדם הם הערבים שלו ובערבותם הם מוליכין אותו למקום שמתבקש.

הנה פשט המעשה נמנע מניעה גמורה, לכל בעלי שכל ובינה. וענינו, לפי הנראה בעיני, הוא דבר אירע באמת. רוצה לומר, כי שני הכושים האלה נודע לשלמה כי היו הולכים בדרך כל הארץ, מפני חולי שקרה להם או עניין אחר, ורצה לקנות תחבולות להצילם מן המות, והבריחם מן הארץ ההיא אל ארץ אחרת שהייתה טובה להם, לפי מה שהיו צריכים ולפי מזגם, שהיה חושב כי ימלטו שם, ומתו במקום ההוא, אשר חשב שלמה כי שם ימלטו, ברצון ה' יתברך אשר אין מלפניו לא מנוס ולא מברח[8]. ובזה אמר שלמה "רגלוהי דאיניש" וכו'. וכל מה שנאמר בעניין המעשה ההוא מלבד מה שפירשנו, הוא לתיקון המשל ולחבר עניין החידה. ואפשר כשיתבונן אדם היטב במלות המעשה הזה ימצא עניין לכל מלה ומלה, ואין רצוני להאריך עתה בזה.

ואל תתמה מפני שזוכרים החכמים ז"ל אל תתמה שהחכמים מזכירים בדבריהם מעשיות ואגדות שכולם בכללם משלים וחידות, ואינם על פי פשוטם אף שנראים כאילו הם פשוטים, שהרי הם ז"ל מפרשים פסוקים מדברי הנביאים על דרך זה. ראה מה שאומרים בפסוק (שמואל ב' כג, כ) "והוא ירד והכה את הארי" ובפסוק (שמואל ב' כג, כ) "הוא הכה את שני אריאל" בגמרא דברכות (יח.)[9], והוציאוהו מפשוטו, עם היות הנביאים אומרים אותו בלשון פשוט כאילו אין בו עניין שני משמעות נוספת או משל. ואין רצוני לומר כי פסוקים אלו יש להם על כל פנים בהכרח פירוש אחר חוץ מפשוטם, ושָׂמים ואף על פי כן שמים אותם חידות ומשלים. כל שכן שיש לנהוג מנהג זה בדבריהם באגדה, שפשוטם נמנע בעיני כל רואה בעיניו. וכבר העיר על זה אבא מורי בפרק חלק (הפרק האחרון במסכת סנהדרין) מפירוש המשנה (הקדמה לחלק). ומצאנו להם ז"ל מאמר נכבד מורה ומודיע כי ימצאו חידות ומשלים ברוב דבריהם, כעניין שאמרו בגמרא דערובין (סג.) "ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו. אמר רבי אליעזר לאימא שלום דביתהו אשתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו. ולא הוציא שנתו. אמרה לו: וכי נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אותו תלמיד יהודה בן גוריא שמו ... שמו ושם אביו למה? אלא: שלא תאמר משל היה". הנה לך שהורונו בזה, שיש בדבריהם דברים רבים שאינם על פי פשוטם. והשב ראיה זו על לבך ושים עינך בה, כי היא פליאה נכבדת וראיה גדולה, והעיר אותי על ראיה זו אחד מנבוני תלמידי החכמים.

והחלק הזה האחרון מן המעשיות קרוב להיותו מהחלק השני מהדרשות, רוצה רצוני לומר שהשני חלקים נכבדים וכולם מחמדים וענייניהם גדולים ונפלאים, ואין לגלותם לכל אדם, ומפני זה דרכו בהם בדרכי החידות והמשלים, ואתה דע לך.

ואחד מן הדברים שיש לך להתבונן ולהתעורר בו, מפני שיש לך תועלת גדולה בידיעת המעשיות או יותר וגם דברי חז"ל אחרים, למשל דרשות, כגון שהיה חשוב שתדע בכל מעשה ובכל דרשה מה ממנו בחלום החלק השני, לעיל וממנו ומה ממנו בהקיץ בלי ספק החלק השלישי, לעיל, וממנו ומה ממנו משל וחידה החלק הרביעי, לעיל, וכשתבוא לפרש כל המעשה על דרך אחד מהחלקים ולא כחלק הנכון או שתפרש כחלק אחד בלבד, אף שהוא מורכב מכמה חלקים תגדל המבוכה, ולא יוודע אמיתת המעשה, ולהעירך בזה די לך תועלת. ודע, כי כן הדרשות נמצאים מורכבים, רוצה לומר, כי ימצא דרש מורכב משני חלקים או יותר.

ודמיון המעשה ודוגמא למעשה המורכב משני חלקים או יותר, ממה שאמרו בחגיגה (יד:) מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור ויוצא מירושלים והיה מהלך בדרך, ורבי אלעזר בן ערך אחריו ללמוד תורה מפיו. "אמר לו: רבי שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה. אמר לו: לא כך שניתי לכם: ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו? אמר לו: רבי, תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו: אמור. מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור, ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו: רבי, מפני מה ירדת מעל החמור? אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור? מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש, וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה. כך ראה במראה חלום ... עמד רבן יוחנן בן זכאי, ונשקו על ראשו, ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, אתה נאה דורש ונאה מקיים. אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך". הנה המעשה הזה קְצתו היה בהקיץ, בלי ספק, כמו שאמר, וקצתו בחלום. נמצא שהוא מורכב מן החלק הראשון ומן השני, וכן כל כיוצא בזה.

ודמיון המעשה המורכב משלשה חלקים, המעשה שאחר זה המעשה שהזכרנו, וזה שאמרו חז"ל "וכשנאמרו הדברים לפני רבי יהושע היה הוא ורבי יוסי הכהן מהלכים בדרך, אמרו: אף אנו נדרוש במעשה מרכבה. פתח רבי יהושע ודרש. ואותו היום תקופת תמוז היה, נתקשרו שמים בעבים ונראה כמין קשת בענן, והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע, כבני אדם שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי חתן וכלה - עניני שמחה, שחוק ושיר לחתן וכלה. הלך רבי יוסי הכהן וסיפר דברים לפני רבן יוחנן בן זכאי, ואמר: אשריכם ואשרי יולדתכם, אשרי עיניי שכך ראו. ואף אני ואתם בחלומי מסובין היינו על הר סיני, ונתנה עלינו בת קול מן השמים: עלו לכאן, עלו לכאן. טרקלין גדולים ומצעות נאות מוצעות לכם, אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנים לכת השלישית". הנה המעשה הזה קצת מהחלק הראשון וקצתו מהחלק השני, וקצתו מהחלק הרביעי. ודמיון החלק הראשון מהמעשה הזה הוא גוף המעשה הנזכר בראשונה שהיו גבורים אלו מתעסקים בדרש מעשה המרכבה. ודמיון החלק השני מבואר במעשה שאמר רבי יוחנן בן זכאי "ראיתי בחלומי". ודמיון החלק הרביעי מה שאמרו בעניין קבוץ המלאכים ועומדים לפניו. ואי אפשר לומר פירוש עניין זה, כי הוא גילוי סוד. וכבר דברנו גדולות ונכנסנו לפנים שלא ברשות, וביארנו מה שיש בו ספק אפילו לכל נבון וחכם.

ואומר אני, כי בְּחַלְקִי המעשיות והדרשות לחלקיהן, ובהביאי דמיון כל חלק וחלק, כי פרשתי זה בזה את כל הדרשות והמעשיות שנמצאים בתלמוד ב"כח הקרוֹב"[10] למי שמבין, כי ידעתי כי לא יקשה אחרי זאת על המבין למבין, כשיראה דרש או מעשה שישמענו שידע ויבין מאיזה חלק הוא מהחלקים שזכרנו. ובזה ימלט נפשו מלהוציא על המדברים רבותינו ז"ל דיבות שלא כראוי, כאשר יוציאו הקראים והכסילים וכיוצא בהם, או שיטבע ביוֵן הסכלות בדברים הנמנעים, ויחשוב שימצֵא דבר שאינו מצוי ושאירע דבר שלא היה ונברא ולא נברא, ויבוא לכפור בה' יתברך שמו בהגשימו אותו, וכיוצא בזה. וכן יקרהו בפרְשו אותם הדרשות על פי פשוטם והאמינוֹ אותם על דרך ההוא. כמו שאמרו חז"ל[11] תלמיד טועה, ברבו תולה. והתבונן עיקר זה, כי הוא עמוד גדול וחומה בצורה, בארתיו בסיוע אלי בספר הזה ... אברהם בן משה בן מימון הספרדי.

[8] כלשון חובות הלבבות שער ח פרק ג "אנחנו חייבים להיות נכונים למועד ולהזדמן לדרך הרחוקה אל העולם האחר, אשר אין לנו מברח ממנו ולא מנוס מפניו".

[9] ברכות יח. "הוא הכה את שני אריאל מואב [והוא ירד והכה את הארי בתוך הבֹאר ביום השלג] - שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני. והוא ירד והכה את הארי בתוך הבֹאר ביום השלג - איכא דאמרי: דתבר גזיזי דברדא ונחת וטבל, איכא דאמרי דתנא סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא" [ששבר חתיכות של קרח שכיסה את הבור, וירד וטבל לטהרתו. ויש אומרים, שלמד כל 'סיפרא דבי רב' ביום חורפי קצר].

[10] מורה הנבוכים חלק שלישי פרק נא ד"ה הערה "... שכן אין לאותו בעל השגה שלמה בזמן עיסקו שכל בפעל, אלא אותו שלם משיג אז בכח קרוב [בפוטנציאל הקרוב למימוש] והוא משול אז לסופר מומחה בשעה שאינו כותב".

[11] לא מצאתי בחז"ל, אבל בראשונים יש כעין זה ברש"י במדבר לא, כא "טעה ... תלה ההוראה ברבו", אור זרוע ח"א - הלכות ערלה סימן שכו "ותלמיד טועה הגיה ותלה באילן גדול".