ר' לוי בן חביב

ר' לוי בן חביב[1]

שו"ת מהרלב"ח[2]

נבון וחכם ומעולה, כבוד הרב עמנואל, ישמרהו צורו ויחייהו. ראיתי שאלתך והיא שאלת חכם על פי ההקדמה האמיתית שכתבת שמדרכם ז"ל להרשיע רשע ולהכריע אותו לכף חובה, ראיה מ"ואיה וענה" (פסחים נד. על בראשית לו, כד), כמו שכתבת להוכיח גם מלבן (בראשית רבה ע, יג) ובלעם (סנהדרין קה.) ואחרים, ולהצדיק צדיק להפֵּך בזכותו תמיד, ראיה מכל אותם שאמרו זכרונם לברכה עליהם שלא חטאו (שבת נה: - נו.), אף על פי שפשט הפסוקים מורה שחטאו.

וזה לשון שאלתך: תמה אני זה ימים או זה שנים מעניין אחד לרבותינו ז"ל בעניין דוד עם אביגיל, שאמרו שאמר לה (מגילה יד:) "השמעי לי", ולא אמר הכתוב על זה דבר. ומה שאמר הכתוב (שמואל א' כה, כו) "אשר מנענך ה' מבֹּא בדמים" לשון רבים, היינו יכולין לרבות דמו ודם זרעיותיו, כמו בקין (סנהדרין לז. על בראשית ד, י), ולמה יאמרו מה שלא אמר הכתוב על צדיק כזה. שאילו היה רשע אנו דורשים עניינו לגנאי, כמו ואיה וענה אף שהיִנו יכולין אנו לומר שאחיו ענה וגם כן קרא שם בנו ענה, ומפני שהם רשעים אנו דורשים לגנאי ואומרים (פסחים נד.) "שבא צבעון על אמו" וכו'. אבל מפני שזה צדיק, אנו צריכין לדרוש עניינו לשבח, שאפילו מה שגינה הכתוב, אנו דורשים לשבח, כמו שעשו בעניין בת שבע וכן בעניין ראובן ובני עלי (שבת נה: נו.). אבל בזה וכיוצא בו, אינו מן הראוי לדרוש בגנותו של דוד, וכל שכן שזה מן הנמנע. בשלמא כשהוא בביתו אמר הכתוב (שמואל ב' יא, ג - ד) ששלח אחר בת שבע ובאה, וזה אפשר שיעשה. אבל בנדון הזה - הוא בדרך וכל אנשיו עמו, היאך אפשר לו? שאם יתייחד עמה, יחשדו אותו כל הקהל, ואין כך בביתו ואין הענין כן בעניין בת שבע שהיה בביתו, שאין מי שידע הדבר אלא אותו ששלח אליה. ועל זה אני תמה שבעניין בת שבע, אשר גינהו הכתוב, דרשו לשבח ואמרו: לא חטא, ובעניין הזה, שלא גינה הכתוב מכל וכל, דרשו לגנאי.

וכן ביוסף, שהעיד עליו הכתוב (בראשית לט, ז - י ג) שלא שמע לאדונתו אשת אדונו ושברח ונס מפניה ולא רצה לשמוע אליה, אמרו (סוטה לו:) שבקש לעשות מלאכתו – לשמש. ובקש עצמו ולא מצא[3], או שראה דמות דיוקנו של אביו ונעץ עשר אצבעותיו ויצאה שכבת זרע מבין אצבעותיו[4]. ולמה דרשו על צדיק כזה דבר זה, מה שהעיד עליו הכתוב שהוא נקי, ולא אמר הכתוב אלא "מלאכתו", וכפי הפשט רוצה לומר "מלאכתו ממש", כמו שתרגם אונקלוס "למבדק בכתבי חשבניה" לבדוק בספרי חשבונותיו. ומאין לנו שמלאכה יאמר על תשמיש, או אפילו ימצא "מלאכה" רמז לתשמיש, אין ראוי לדורשה ללשון תשמיש על צדיק כזה.

וכן דרשו בעניין אליהו (מלכים א' יז, יח) עם הצרפית שאמרה לו כי "באתָ אלי להזכיר עווני", אמרו (פרקי דרבי אליעזר לב) "בתשמיש המיטה" האיך יאמרו זה על קדוש עליון, מה שהוא גנאי להדיוט. ומה תועלת איזה מוסר השכל לנו בדרש "כי באתָ אלי" מלשון (בראשית לח, יח) "ויבא אליה ותהר לו" על אדם קדוש כזה?

הנה מה שאמרו הכתובים גנאי על הצדיקים אנו מהפכים בזכותן ונדרוש אותם את הכתובים לשבח, איך נהפך בחובתן לפעמים ונדרוש הדבר לגנאי - מה שלא גינה הכתוב? ועוד, שאם כן כל 'ביאה' שאמר הכתוב היא תשמיש, ונאמר שמה שאמרה רחב הזונה (יהושע ב, ד) "באו אלי האנשים" בתשמיש המיטה, וכמוהו רבים, ומה תועלת יש לנו בזה. בשלמא ניחא, נכון הוא מה שדרשו בעניין ראובן ואמרו (שבת נה: על בראשית לה, כב) שלא שכב, אלא בלבל יצועי אביו. וכן (שבת נו. על שמואל א' ב, כב) בני עלי לא שכבו, אלא היו מלינין אותן חוץ לבתיהן. וכן דוד לא חטא, כי אנשי המלחמה נותנין גט לנשותיהן (שבת נו.). כל זה תועלת גדולה יש בו להפך בזכות הצדיקים, אבל להפך בחובתן אינו ראוי.

יבאר לי כבוד תורתך הטעם בזה ומה תועלת בו ובכיוצא בו. וכן דברים רבים בהגדות, לכאורה אין ראוי לאמרם וכל שכן לכתבם, כמו (בבא מציעא פד.) אבריהּ דר' פלוני וכו' וכיוצא בזה, שאין ראוי לשלמים לדבֵּר אלא דברים הגונים, ומה תועלת יש בזה ובכיוצא בו.

גם כן מצאתי בירושלמי, שמביאין האחרונים "אמר רב חסדא" ותמהתי שרבי יוחנן הוא חבֵּר התלמוד הירושלמי, ורב חסדא לא היה בימיו. וכן בפירקי דרבי אליעזר הרבה חכמים: אמר רבי פלוני ולא היו בימיו, היאך יתישב זה העניין אם יהיה רב חסדא אחֵר או שהיה קטן בימיו וכתב השמועה מפיו. יבאר לי כבוד תורתך כי דעתי קצרה ורוצה אני לעמוד על אמתת הדבר, עד כאן לשונו.

תשובה: הנראה לעניות דעתי בזה הוא, שאף על פי שדרכם ז"ל בכך, כשהפסוקים מורים, שראוי להטות מהדרך ההוא, בהכרח להם ז"ל, לדרוש על פי מה שיורו הפסוקים הן לטוב הן למוטב. ובעניין דוד עם אביגיל הגם שאין להם ראיה לדרוש מה שדרשו מתיבת "בדמים" כאשר כתבת אתה, דאפשר לפרש דמו ודם זרעיותיו, עם כל זה יש להם פסוק אחר המכריח אותם לדרוש מה שדרשו, כאשר כתבו הם ז"ל והוא (שמואל א' כה, לא) "ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדני ולשפך דם חנם ולהושיע אדוני לו" וכו', כי תיבת "זאת" היא מיותרת, ומכלל דאיכא אחריתי דדמיא להא, והיא דבת שבע[5] ניתן לדייק מהמלה "זאת" המיותרת שרק במקרה זה לא יהיה לדוד מכשול, אבל יהיה מקרה דומה לזה, בו "יכשל" דוד - במעשה דוד ובת שבע, ומכאן למדו שהייתה נביאה. ועוד, שגם באותו הפסוק עצמו יש להם קצת סמך ממה שכתב "מבוא בדמים", כי על שפיכות דם לא יבא בפסוק במקרא, זה הלשון לעולם, אלא שרמז ביאה ממש בדם, נוסף על פשט הפסוק שהוא שפיכות דם וכמו שיבא וכמבואר להלן.

גם בעניין יוסף יש כמה פסוקים שהכריחו להם ז"ל לדרוש מה שדרשו, והם: (בראשית לט, יא) "לעשות מלאכתו", כי זה מיותר הוא, דמה לנו לדעת למה בא, אם פירוש הפסוק הוא כתרגומו לבדוק בספרי חשבונותיו. גם "ותתפשהו בבגדו" (בראשית לט, יב) מיותר, גם "ותשב באיתן קשתו" (בראשית מט, כד) כמבואר במקומו בסוטה פרק ואלו נאמרין (סוטה לו:).

עוד אני אומר, שדרשה כזאת איננה כנגד מעלת הצדיק, כיון שהוא רק דבר במחשבה, ולא יצא לפועל, אף על פי שתהיה לאיזו סיבה שתהיה אף שההימנעות מהעבירה נבעה מסיבה חצונית. ויש לנו מקובל עלינו דמחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה בישראל, זולתי בעבודה זרה (קדושין מ. על יחזקאל יד, ה). ולכן אין זה חסרון בצדיק, דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נב.). אדרבה, הוא לו מעלה, כיון שלבסוף ניצול מהעבירה. ואין כוונת הפסוק להודיענו מחשבת אלו הצדיקים, אבל הכוונה להודיענו שנצולו ושהקב"ה הרחיק מהם העבירה ההיא. ואף על גב דבלָבָן דרשו ז"ל (בראשית רבה ע, יג) לגנאי מחשבותיו הרעים בפסוק (בראשית כט, יג) "ויחבק לו וינשק לו" "ויחבק - כשלא ראה עמו כלום אמר שמא זהובים הביא והנם בחיקו. וינשק לו - אמר שמא מרגליות הביא והם בפיו", (רש"י), זה הוא והרי זה היה במקום שאין בו מעשה בסוף אחר המחשבה שהרי לבן רק חבק ונשק ולא גנב מאומה, (גם) הוא היה רשע[6]. אמנם בעניין אלו הצדיקים שהיה מעשה בסוף ונצולו מהמעשה הרע ההוא, אין כוונתם זכרונם לברכה לספר בגנותם, אדרבה לספר בשבחם כנזכר.

... אמנם דרשת "באת אלי" שכתבת באליהו, לא הייתי יודע מקומה לרז"ל, וכעת חפשתי עליה אותה ומצאתי מקום אותו מדרש בפרקי רבי אליעזר פרק לג, ולשם אין קושיה כלל, שעם היות שהוכרחו ז"ל לדרוש כן בפסוק מטעם שאמרה "באת אלי", כי זהו פירוש הלשון כאמרו בכמה מקומות (בראשית כט, כג) "ויבא אליה", עם כל זה לא הייתה כוונתם לומר שהיה בפועל, אלא שהיא דברה כן מתוך צרת לבה. וכן אמר בסוף המאמר וז"ל "והיה מתפלל לפני הקב"ה ואמר לפניו: רבון העולמים, לא די לי כל הרעות[7] שעברו על ראשי, אלא אף האשה הזאת, שאני יודע שמתוך צרת בנה דברה עלי דבר שלא נעשה, השב את נפש הילד" וכו'. ויש ספרים שכתוב בהם "שאני יודע שמתוך צרת בנה דברה עלי לעקשני". הרי אם כן שלא דרשו כן בפסוק לומר שהיה בפועל חס ושלום. אם תאמר, היא שהייתה אשה כשרה, אמו של יונה עליו השלום, כאשר אמרו ז"ל שם במדרש הנזכר, איך אמרה שקר, כבר המדרש תקן זה שאמרה כן לעקש לאליהו עליו השלום שיתפלל על כל פנים על בנה ויחיה אותו. גם אפשר לומר שלפי האמת גם היא לא הייתה כוונתה לומר שהיה בפועל, אלא שכיון שמת בנה ודאי כל העולם יאמרו ויחשדו שהיה בעון שבא עליה אליהו. כי לפי האמת דבר שלא כראוי היה שאשה אלמנה יתאכסן שום איש בביתה כל כך ימים. ואם עתה ימות בנה, ודאי יחשדו אותה ואותו ויאמרו שבא עליה, וכל זה להכריח לאליהו שעל כל פנים יתפלל על בנה ויחיה אותו.

ומה שקשה לך שאם כן גם אנו נאמר שמה שאמרה רחב הזונה "באו אלי האנשים" שרוצה לומר לתשמיש, אינה קושיא כלל, אדרבה זהו פירוש הפסוק כפשוטו והוא דבר צח ויפה. עיין בפירוש החכם כבוד הרב ר' יצחק אברבנאל ז"ל (יהושע ב, ה) "אמת שבאו הנה האנשים, אבל לא לבקש אכסניא, כי אם לבד לזנות עמי ... ואמרה זה כדי שיחשבו שהם אינם כבר בבית כי בהשלימם זנותם ילכו".

ומה שקשה לך זרות המאמרים שכתבו חכמים ז"ל בתלמוד, כגון איבריה דרבי פלוני וכו' כי לא ידעת למה נכתבו, אין לנו בזה דבר אחר אלא מה שכתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל שם במקומו, בבבא מציעא פרק השוכר את הפועלים (פד.), וזה לשונם "אלו הדברים נכתבו שלא להוציא לעז שם רע של ממזרות על בני אדם שהם כך" על בניהם של אנשים שמנים ביותר.

ומה שקשה לך עוד שנמצא בירושלמי רב חסדא אומר וכו'. ושלא היה בימי ר' יוחנן המחבר תלמוד ירושלמי, אינו כן, אבל היה בימיו ממש, כמבואר בספר סדר הקבלה לר' אברהם בן דוד ז"ל [8]

נאם הצעיר איש ירושלם, נאנח בשברון מתנים, כי יראה חרבות מקדשה סביב, לוי בן כבוד מורנו הרב רבי יעקב ן' חביב, זכרונו לחיי העולם הבא.

[1] מהרלב"ח - רבי לוי בן חביב, נולד בזמורה שבספרד, בערך בשנת רמ"ג - 1483, נפטר בירושלים בערך בשנת ש"ח - 1548.

[2] שו"ת מהרלב"ח, ר' לוי בן חביב, לעמברג תרכ"ה, סימן קכו.

[3] מדרש תנחומא פרשת וישב סימן ט "רבותינו חולקין בדבר, יש אומרים, לעשות צרכו נכנס ובקש עצמו ולא מצא [ולא נמצא לו כח גברא], דכתיב 'ואין איש'. ויש אומרים, 'לעשות מלאכתו' - מלאכה שעליו מן הבית. ורבי יהודה אומר: אותו היום יום זבוחו של נילוס היה, ויצאו כלם ונשתיירה היא, והוא עמה בבית. 'ותתפשהו בבגדו' ועלה עמה למטה ובקש עצמו ולא מצא, שראה דמות דיוקנו של אביו והפיל עצמו בקרקע ונעץ עשר אצבעותיו בקרקע. למה? 'מידי אביר יעקב' (בראשית מט, כד), מיד וינס ויצא החוצה".

[4] סוטה לו: "'ויבא הביתה לעשות מלאכתו' (בראשית לט, יא) - רב ושמואל [נחלקו בבאור הפסוק] חד אמר: לעשות מלאכתו ממש, וחד אמר: לעשות צרכיו נכנס. 'ואין איש מאנשי הבית' וגו' - אפשר בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בו איש? תנא דבי [שנו בבית מדרשו של] ר' ישמעאל: אותו היום יום חגם היה, והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה היא. אמרה [היא בליבה]: אין לי יום שניזקק לי יוסף כיום הזה. 'ותתפשהו בבגדו לאמר' וגו' - באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות? דכתיב: (משלי כט, ג) 'ורועה זונות יאבד הון'. מיד: (בראשית מט, כד) 'ותשב באיתן קשתו'. אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר: ששבה קשתו לאיתנו, 'ויפוזו זרועי ידיו – נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו".

[5] מגילה יד: "אמר לה: השמעי לי. - אמרה לו: (שמואל א' כה, לא) 'לא תהיה זאת לך לפוקה' – 'זאת' - מכלל דאיכא אחריתי (שיש אחרת), ומאי ניהו (ומה היא) - מעשה דבת שבע, ומסקנא הכי הואי (כך היה)".

[6] חז"ל ציינו את מחשבתו הרעה של הרשע, אף שבפועל לא עשה מעשה עבירה, כי הוא רשע. אבל מחשבה "רעה" של הצדיק נזכרת בחז"ל לשבחו, להורות שהצדיק התגבר ולא עשה מעשה שאינו ראוי.

[7] במהרלב"ח "רבון העולמים לא כל העוונות שעברו" וכו'. התיקון על פי פרקי דרבי אליעזר.

[8] סדר החכמים וקורות הימים, מהדורת נויבויר, אוקספורד תרמ"ח, עמ' 57-58.