ר' יהודה ליווא בן בצלאל ח"ב

ר' יהודה ליווא בן בצלאל

באר הגולה - הבאר הששי[9]

... התלונה הששית, באמרם כי היה נעלם מהם חכמה האנושית, הם החכמות אשר לפי השכל האנושי. ולא שהיה נעלם מהם, רק דברו בהם בתכלית הזרות ואף דברים שלא נעלמו מהם, דברו בהם – נמקו אותם, בדברים לא הגיוניים. ודבר זה, אם היה כך, היה מורה זה על חסרון הידיעה והרחקה מן האמת. ודבר זה הפך מה שהזהירו עליו חכמים, ואיתא בפרק חבית (שבת קמה:) "'אמור לחכמה אחותי את' (משלי ז, ד) - אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך – אמרהו, ואם לאו - אל תאמרהו", הרי שהם הזהירו שלא יאמר החכם דברים שהם בלתי ברורים, מכל שכן שלא לומר דברים זרים רחוקים שאף לעינים נראה כי הדבר הוא זר.

והפירוש "אמור לחכמה אחותי את", לשון "אחות" מלשון אִחוּי חיבור. ואמר הכתוב שתהיה החכמה מחוברת אליו לגמרי. רוצה לומר "ברור" – בודאי, ואז הדבר ההוא בשכלו ובדעתו בחיבור הגמור. אבל דברים שהם מסופקים, ומכל שכן כשהם רחוקים, דבר זה אין לו חיבור עמו. וזהו "אמור לחכמה אחותי את" שאין לך חיבור יותר כמו מאשר לאחותך, ולכך פשוט איסורה, כי עריות הם הקרובים אל האדם ולכך נאסרו כי מצוות הזיווג הוא רק דיבוק ברחוקים. ואמר אם הדבר קרוב לך כמו אחותך שעֶרְוָה זאת היא קרובה ביותר, כי אחותו היא עמו, כמו בשר אחד לגמרי, אבל האב והבן או הבת במה שזהו האב וזהו תולדה, יש להם הבדל, ואינם שוים. אבל האח והאחות הם שוים, לכך לשון אח ואחות מלשון אחוי, לכך אם ברור לך הדבר וקרוב לך כאחותך שהיא אסורה, אמור החכמה, ואם לאו, אל תאמר. הרי כי הם הזהירו שלא יאמר דברים שאינם ברורים, מכל שכן דברים זרים ורחוקים מדעת האדם. והחכמות שאמרו עליהם - שדברו בהם זרות שטענו כלפיהם שהם דברים מוזרים, היא החכמה טבעית וחכמה לימודית פיסיקה ומתמטיקה. וכבר נתבאר לך, כי כל שהביאום לדבר זה לחשוב על חכמים כך, זהו מה שמצאו בדבריהם שנתנו סבות לדברים טבעִיִם שנתהוים המתהוים בעולם, והיה נראה להם כי הסבות האלו הם רחוקים שיהיה דבר זה סבה טבעית, ובשביל זה אמרו עליהם שהיו רחוקים מהחכמות האלו.

אבל אין האמת כך כלל, כי לא באו חכמים לדבר מן הסיבה הטבעית, כי קטון ופחוּת הסיבה הטבעית, כי דבר זה יאות לחכמי הטבע או לרופאים, לא לחכמים, אבל הם ז"ל דברו מן אודות הסיבה שמחייב הגורם המניע את הטבע. והמכחיש דבר זה כלומר, האומר שאין סיבה לסיבה, מכחיש האמונה והתורה, כמו שהתבאר למעלה שאמרה תורה על אות הקשת (בראשית ט, טז) "וראיתיה לזכור ברית עולם", וחכמי הטבע נתנו סיבה טבעית לקשת, כמו שידוע מדבריהם. אבל הדבר הוא כך, שהסיבה אשר נתנה התורה הוא הסיבה דהיינו סיבת הסיבה, שלכל שהרי לכל דבר יש סיבה טבעית מחייבת אותו, ועל אותה ולאותה הסיבה הטבעית יש סיבה אלקית והוא סיבת הסיבה - ומזה דברו חכמים. כי לאדם אל צורתו כי לצורת האדם ומספר אבריו יש סיבה טבעית, שאין ספק כי יש לדבר זה פועל טבעי סיבה טבעית, ומכל מקום יש לאותה סיבה סיבה אלוקית, שעל סיבת הסיבה אמר (בראשית א, כז) "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו".

ולכך הכסילים החושבים עליהם כי רצו הם ז"ל להעדיר לשלול הסיבה הטבעית, ולכך לא רצו הכסילים בסיבה שנתנו הם ז"ל כי חשבו שחז"ל שוללים קיומן של סבות טבעיות, דבר זה הוא שוא שהרי חכמים באו לתת הסיבה לסיבה ולא שללו סבות טבעיות. אמנם גם סיבת הסיבה שנתנו הם ז"ל, לא עמדו הכסילים על דבריהם של חכמים להבין דבריהם, כי רחקו ממנה. וזה, כי לקחו דבריהם בהבנה ראשונה באופן שטחי, מבלי שנתנו לב להבין אמתת הדברים, כי דבריהם הם בנסתר ובנעלם ולכך דברו עליהם עתק בחוצפה. וכן בסבות שנתנו החכמים בחכמה הלימודית אין הדברים סיבה ראשונה רק סיבת הסיבה.

[10]... והנה בארנו מה שאפשר לפרש בדבריהם העמוקים, כי אל תחשוב כי אפשר לפרש דבריהם עד תכלית הבנתם, שדבר זה אי אפשר בדברים אלו. אבל כלל אומר לך בדברי חכמים, כי כל דבריהם הם שכליים והוא השגות המציאות על אמתתו, ולכך בארנו לך מה שאפשר לבאר. ובודאי לקצת בני אדם יהיה דברינו מסופקים או רחוקים מן המאמר עצמו. אך דע, כי אין ספק בשום צד בדבר זה שכך הוא פירוש דבריהם. ואם ואף שלא בארנו דבריהם על תכלית, הלא דברינו הם אמת ואמונה, לא יסופק בו רק מי שלא ידע דרכי חכמים. ובארנו מדבריהם ממה שנראה יותר זר ויותר קשה. ואם ימצא עוד בדבריהם מאמרים קשים, שאין ספק שימָצאו כי לדברי תלונה קשיים בהבנת דבריהם אין קץ, יחפש בדבריהם עד כי יהיה נגלה לו דרך האמת, או יניח אותו כמו שהוא, עד כי יערה עליו רוח ממרום ולא יוציא מחשבת פגול על חכמי העולם.

והיה ראוי לסיים דברינו, לולא כי הגיע לידינו ספר אחד שחבר אחד מבני עמנו "מאור עינים", עזריה מן האדומים, מונטובה של"ה והובא הספר לפני, ואמרו: רְאֵה כי זה חדושי דברים. וכאשר ראיתי שמחתי לקראתו כשמחת חתן לקראת כלה, ובקראי בו נקרע לבבי ונשפך רוחי בקרבי, ואמרתי אוי לעיני שכך ראו, ואוי לאזני שכך שומעים דברים כאלו, ארור יהיה היום אשר בו נגלו ונראים דברים אלו. איש אשר לא ידע להבין דברי חכמים, אף דבר אחד מדבריהם הקטנים, וכל שכן הגדולים, וכל שכן דבריהם העמוקים. איך לא יָרֵא לדבר בחכמים וידבר עליהם כאילו הם אנשים בדורו - חביריו, דבר זה לא היה בישראל עד הדור הזה.

ועתה זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור. דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, הנהיה כמו זה? כאשר תתבונן בהם, תמצא כי האמוראים לא היו חולקים על הראשונים הם התנאים. ואשר אחר כת האמוראים, לא היו חולקים על האמוראים, כי ידעו ערכם בעצמם שאין ערך לאחרונים עם הראשונים שידעו ערך עצמם, שאין ערכם של האחרונים שוה לראשונים שהיו קרובים אל הנביאים. ועתה בדור הזה הפחוּת והסכל מכל חכמה, יעמוד אחד וישלח לשונו בקדושים אשר היו לפנינו יותר מאלף שנה ויאמר: ראה דְרָכַי וחכם. ובקצת מקומות הביא עֶזרו וסעדו מספרים כשֹדיים ומסופרי האומות, ויתן דברי חכמים הקדושים הנאמנים כאילו היו דברי פלסתר רמאות ודברי רוח. ויותר מזה, כי נִתְּנוּ דבריו בדפוס, לפרסם דברים כאלו אשר הם ראוים להשרף כמו ספרי מינים וספרי קוסמים, והם יותר גרועים מהם, ונִתְּנוּ בדפוס כאילו היו מספרי קודש. ולכן לא עליו תלונתנו, כי ימצא לפעמים איש טינא בלבו כי נמצא איש שיש בלבו שנאה, כי הורגל בספרי האומות, כאשר יעיד עליו ספרו. אך על זה תלונתנו, כי לא נמצא איש מוחה להנתן על שנתנו דברים כמו אלו בדפוס, ויהיה דבר זה סיבה חס ושלום להרים יד בתורה, ודבר זה ידוע.

ולכך ראוי כל איש אשר יראת אלקים בקרבו, ראוי להתאונן על כבוד התורה וכבוד חכמים ולשפוך נפשו ורוחו על זה. וכדי שלא יאמרו כי יש בדבריו ממש, כי לב בני אדם הבלתי מבינים מלא הוללות ליצנות, כי הרחוקים מן החכמים אוהבים דברים כאלו, כי רחקו מהם דברי חכמים, ולכך אשים דעתי על דבריו. ואם כי דבר זה אין ראוי, כי אין קץ לדברי רוח, מכל מקום כיון שנדפסו דבריו בספר, ראוי להשיב טעותו. ולא אביט אל דבריו במה שהכניס עצמו מליץ ומפרש ומתרץ דברי האומות והעתקתם ותרגומיהם, אשר היא נגד תורת האמת - התורה שהיא מסורה לנו, והביא הוא עצמו בשם חכמיהם שהם נותנים לנו מקום אל מאשרים את קבלתנו, כי תורתינו והעתקתנו אמת ומה שנמצא בידם - העתקת שבעים ושנים זקנים שהעתיקו התורה יונית מזויפת ושקר נחלו אבותם, והוא נעשה סניגור לתרץ העתקה שלהם אשר לא יאות, כי מה לתבן את הבר אין מקום לפסולת, המוץ הגס - התבן, עם התבואה – הבר. והנמשל: מה עניין השקר - התרגום היוני, אצל האמת - התורה.

והנה אם באנו להשיב על דברים כאלו היה עלינו למשא, אך בַּמָקום אשר דרש בהגדות של דופי אבל במקום שבא ללגלג – להטיל גנאי ולקלקל בדבריהם וגלה פנים בהם שלא באמת, ונתן אותם כבלתי יודעים שום חכמה וכאילו חס ושלום הם נבערים מדעת, ואחר כך היה מתנצל בעדם לומר שאין להם אשמה אם לא ידעו שום חכמה, כי לא דברו בהם מפי הנבואה ואמרו דעתם כפי הנראה להם.

[11]... בפרק ט"ו בספר מאור עינים בחלק אמרי בינה התחיל לדרוש בהגדות של דופי, שנמצא לרז"ל בירושלמי (שבת פרק טז, א לעיל מובאה יד) "הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק, הדורשה מתחרך והשומע אינו מקבל שכר. אמר רבי יהושע בן לוי: מן יומא לא אסתכלית באגדתא, חד זמנא אשכחית כתוב: קע"ה פרשיות בתורה כנגד שנותיו של אברהם, קמ"ז מזמורים שבתהלים כנגד שנותיו של יעקב יושב תהלות ישראל, קכ"ג פעמים עונין הללויה כנגד שנותיו של אהרן קדוש ה'" וכו'. ובהפך זה בפרק הפרה (בבא קמא נה.) "ר' תנחום היה רגיל אצל רבי יהושע בן לוי באגדה", וברכות (י.) "רב שימי הוי שכיח קמיה היה מצוי לפני דר' שמעון בן פזי בשמעתא בהלכה, וקמיה דרבי יהושע בן לוי באגדה", ובמדרש תהלים (כח, ה) "'כי לא יבינו אל פעולת ה'' – אמר ר' יהושע בן לוי: אלו האגדות" ופרק קמא דבתרא (בבא בתרא ט: "'רודף צדקה וגו'' (משלי כא, כא) - אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לבנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה", הרי הסתירה מבוארת ברורה, גלויה.

ובסוף כתב "ואמנם אשר יוציא אותנו מן המצור, יהיה הגאון האמיתי רב שרירא ז"ל וגם בנו ההולך בדרכיו, כי רב שרירא גאון במגילת סתרים על דבר האגדות כתב וזה לשונו 'הני מילי דנפקא מפסוקא ומקרי מדרש ואגדה, אומדנא נינהו'" עד כאן דברי מאור עינים.

ודבר זה, מה שנמצא בשם רב שרירא "הני מילי דנפקא מפסוקי" כו' עשה בעל מאור עינים עטרה לראשו, ועל כל דבר ודבר מדבריו, אשר הם אסורים להביט אליהם כל שכן שישא האדם אותם על שפתיו, הביא דברי הגאון הנזכר למעלה לתלות באילן גדול בחבלי שוא ובעבותות חטאה. וכתב וז"ל "ולפי זה נראה שהאגדות יש מהן דומה בצד מה אל המלאכים הנבראים מנהר דינור, שדברו ז"ל בכמה דוכתין (חגיגה יד.) שאחרי אמרם שירתם, יצאו ולא שבו למו, כי קצת מהן אחר הגיע קצת מהאגדות אחר שהגיע הדרשן על ידם לתכליתו הנרצה, כאמור, לא יזכרו ולא יפקדו להביא מהן ראיה על המעשים שנהיה המתוארים באגדה ואמיתת ועל אמיתת דברים הרחוקים מן השכל" עד כאן. עוד כתב אחר זה וז"ל "וכמו כן אצל אומרנו כדברי רב שרירא שהגדות הם אומדנא וכדברי הרמב"ם ז"ל שיחס להם תמיד המשל, תוכל עוד לשפוט בקצתן שהם המצאה גרידה" וכו'.

הנה האיש הזה בסכלותו נתן לדברי חכמים כמה דמיונים לפתות ההמונים, כאשר תראה, שיאמר שהם המצאה ותחבולה לפתות ההמון, וכל אלה הם דברי לעג בלבד ודינו ידוע עירובין כא: "כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת". ועתה צא ולמד בפרק הספינה (בבא בתרא עה. לעיל מובאה פח) "יתיב ר' יוחנן וקדריש: עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות, שהם שלשים על שלשים, וחוקק בהם עשר ברום עשרים ומעמידם בשערי ירושלים. לגלג עליו אותו תלמיד: השתא כביעתא לא אשכחינן כולה האי אשכחינן. לימים הפליגה ספינתו בים חזי מלאכי שרת דמנסרי אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים חקוק עשר ברום עשרים. אמר הני למאן. אמרו עתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלם. אתא לקמיה דר' יוחנן אמר לו: דרוש, ולך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי. אמר לו: ריקה, אלמלא לא ראית לא האמנת, מלגלג על דברי חכמים אתה. נתן עיניו בו, ונעשה גל של עצמות", עד כאן.

וכמה גלים וגלי גלים היו נעשים בעצמות האיש הזה על כל דבר ודבר שאינו מאמין, כאשר יראה האדם בדבריו שכל דבר אשר הוא קצת זר בעיניו הוא אומר שהוא "המצאה" וכיוצא בו. אמנם אשר רצה לתלות באילנא רברבא קדישא באילן גדול קדוש שנמצא בשם רב שרירא גאון, הנה לא הבין דברי הגאון, שאם היה כוונת רב שרירא כמו שהבין, כי דברי אגדה אינם ברורים רק הם לפי המחשבה, למה היה לו לומר "הני מילי דנפקא מגו פסוקא", וכי לא נמצא אגדות רק אותם שיוצאים מן הכתובים, ולמה לא כלל כל אגדה לומר "אומדנא הוא"? ולכך, לא הבין את דבריו. כי הגאון ז"ל בא לומר, שאל יאמר כי כאשר כי כיון שדרשו דבר מן המקרא, והם באמת רחוקים מן לשון המקרא לפי מעוט הבנתינו, ויבוא לזלזל בדברי חז"ל, ועל זה אמר כי הם אומדנא, רוצה לומר הסברא מחייב זה[12], רק שסמכו העניין על הכתוב, ואם לא היה הדעת והסברא מחייב אותם, לא היו דורשים אותם מן המקרא, וזהו לשון "אומדנא נינהו" ופשוט הוא. וגם לא מר בריה דרבינא חתם על הא מלתא לא מר בנו של רבינא חתם על המאמר של רב שרירא, כלומר אין בטחון שרב שרירא אמר דבר זה שיעשה האיש הזה בעל מאור עינים דבר זה ראש ותכלית לדבריו לתלות באילן גדול בחבלי שוא.

וכן הראיה שהביא מהא דאמר (ירושלמי שבת טז, א) "הכותבה אין לו חלק", חס ושלום שיאמר דבר כזה על האגדות שחז"ל בקרו את כותב האגדה, בגלל זלזולם באגדות חלילה, שכל סתרי תורה וחכמה צפונים שם, למי שידע להבין. אבל דבר זה אבל כך פירוש מאמר חז"ל זה, כי היו רגילים לכתוב אגדות, כי כל הלכות היו רגילים ושכיחים בהם על פה, אבל אגדות לא היו רגילים בהן על פה, והיו צריכים לכתוב. ולפיכך תמצא גמרא בכמה דוכתי (ברכות כג.) גבי ר' יוחנן כד הוי עייל לבית הכסא "כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן, כי הוה בעי למיעל לבית הכסא, כי הוה נקיט ספרא דאגדתא - הוה יהיב לן" – כאשר היינו הולכים אחרי רב נחמן, כאשר היה חפץ להכנס לבית הכסא, והיה נושא ספר אגדה, היה נותנו לנו, ועוד (בבא מציעא קטז.) הוי מפיק ספרא דאגדתא בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר רבא היה מוציא ספר אגדה מחזקת היתומים, כאשר בעל הספר הביא עדים שהשאילו לאבא ז"ל, משום שספר אגדה הוא חפץ שרגילים להשאיל ולהשכיר, ועוד (גיטין ס.) ר' יוחנן הוי מעיין בספר אגדתא בשבתא היה מעיין בספר אגדה בשבת, ולא תמצא אבל לא תמצא באותו דור ספר הלכות, וזה מפני כי היו רגילים בעל פה בהלכה ולא היו צריכים לכתוב, אבל אגדה היו כותבים מפני שלא היו בקיאים בה על פה. ועל זה אמרו שם (ירושלמי שבת טז, א) "הכותבה אין לו חלק" מפני שאסור לעשות ספר חוץ מן כ"ד ספרים תנ"ך, ולפיכך אין לו חלק, כלומר שאין לו חלק לעולם הבא, דהוי כאילו מוסיף תורה, כך היה בימיהם. ועתה וכבר בעבר בזמן ר' יוחנן שהיה לו ספר אגדה, משום (תהלים קיט, קכו) "עת לעשות לה' הפרו תורתך", לכך כותבין תורה שבעל פה כולל אגדה. וכן "הדורשה מתחרך" היינו שדורשה מתוך הספר, וכן "השומע אינו מקבל שכר" מפני שבאה הדרשה על ידי דבר שאסור לעשות, ולפיכך אינו מקבל שכר. והרי הדבר מבואר בירושלמי בפרק כל כתבי (שבת טז, א) דאייתי ליה אהא מלתא שהביא הדבר אודות דאין כותבין תורה שבעל פה. והנה גברא דלא ידע והנה אדם שאינו יודע להבין סוגיא דגמרא ופְּשט המאמר, יקשה על דברי חכמים, עד שכתב בסוף דבריו וז"ל "ואשר יוציאנו מן המיצר הזה יהיה הגאון רב שרירא. כתב רב שרירא גאון וזה לשונו 'הני מילי דנפקא מפסוקא'" וכו'. הראה שלכך סבירא ליה לרב נראה מכאן שלכן סובר לו רב שרירא דאין ללמוד האגדות משום דאין בהם דבר, רק אומדנא. ולא הבין אבל באמת לא הבין ה'מאור עינים' לא דברי ירושלמי, ולא דברי רב שרירא, אם כתב רב שרירא גאון הדברים האלו.

ומה שכתב רבינו (ניסים) האי גאון בסוף ברכות (נט. הובא לעיל, מובאה לט) על מעשה דאובא טמיא "הא מלתא אגדתא היא, ובכל דדמיא ליה אמרו רבנן אין סומכין על דברי אגדה", עד כאן, לא כמו שהבין האיש הזה בעל מאור עינים שכתב וזה לשונו "כל אחת ואחת מהאגדות נאמרה כפי הצורך למשוך לב העם לטעם זה או לטעם זה ... ", עד כאן.

כל אדם בעל דת כאשר ישמע דברים אלו אשר הרים איש זה בדת תורת משה ובחכמים, כאילו לא היה דברי אגדה רק דברי תחבולות למשוך לב בני אדם בעבותות שקר, על זה יקרע לבבו. ודברים כאלו יהיו נִתנים בדפוס? ודברי רבינו ניסים גאון חס ושלום שיהיה כונתו כך. רק שרוצה לומר שאין לסמוך על דברי אגדה לפרש האגדה כפשוטה ויאמר שיש כך וכך שהיה כמעשה המתואר שם לפני הקב"ה כמו שנזכר במעשה דאובא טמיא (ברכות נט.), כי דבר חכמה יש כאן, והרי פירשנו למעלה הדברים באר היטב כאשר תעיין בהם, ולפיכך אין לסמוך על פשט דברי אגדה, וזהו בעצמו מה שאמרו: אין משיבין באגדה ירושלמי פאה ב, ד "אין למדין ... מן ההגדות", כי אפשר האומר אותה אמרו על דרך נעלם, ולפיכך אין משיבין ואין מקשין באגדה לפשוטה על הבנתה הראשונית. כך יראה מדברי קצת מפרשים שזהו טעם שאין סומכין על דברי אגדה (רס"ג במובאה לה) ואין מקשין(רס"ג במובאה לה)[13] ואין משיבין באגדה (רשב"א במובאה לה), מפני כי כאשר ישיב או יקשה על האגדה הוא סותר האגדה ההיא, ואפשר כי הדבר אין קשיא, ולמבין אפשר לתרץ, ולא נסתור האגדה ונבטל אותה. בשלמא נכון הדבר בדבר הלכה ודין, הרי אין ראוי לפסוק דין אלא אם כן אין עליו שום סתירה, ואם יש עליו סתירה, אין ראוי לעשות מעשה עליו מחמתו, ולפיכך יש להקשות, אבל דבר כזה שאין דין יוצא מזה, לא איסור ולא היתר, אין להקשות ולסתור המאמר, כי אולי לא ימצא תירוץ ויסתור המאמר עד שיהיה בטל ומסתמא אינו קשיא, כי לא טעה בעל המאמר המאמר לפי הבנת אומרו הוא בר קיום. חוסר הבנת המאמר על ידי הקורא אינו סיבה לסותרו. אבל בהלכה למעשה המכוונת ללומד, כל עוד מצא בה הלומד סתירה, אין הוא יכול לקבלה. ובשביל כך אמרו[14] גם כן: אין למדין הלכה מתוך ההגדה, כי לא נתברר על ידי קושיות ותשובות, שאז היה ראוי ללמוד הלכה מתוך האגדה, אבל כיון שלא נתברר בבירור, אין למדין הלכה מתוך אגדה.

וזה שאמרו בעניין העקידה (בראשית רבה נו, ו) "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת (בראשית כב, י) - רב בעא קומי רבי, והוי יתיב קומי רבי חייא רבה: מנין לשחיטה שהיא בדבר המטלטל? - מן הכא 'וישלח אברהם את ידו'. אמר לו: אין מן ההגדה אמר לך, חזר הוא ביה, ואין מן אולפן אמר לך לית הוא חזר ביה" רב שאל את רבי, והיה יושב לפני רבי חייא הגדול (כגירסת הרד"ל שם): מנין לשחיטה שהיא בדבר המטלטל? אמר לו רבי: מכאן - 'וישלח אברהם את ידו'. אמר לו רבי חייא רבה לרב: אם מן ההגדה אמר לך רבי – אם למד זאת רבי מדרכי האגדה, חזר הוא בו – יתכן שיחזור בו, ואם מן ההלכה אמר לך, אין הוא חוזר בו. פירוש, אי אמר לך ללמוד דין שחיטה מקרא אם אמר לך ללמוד את הדין מהפסוק, בודאי נתברר דין זה על ידי קושיות ותרוצים, והוא מזוקק שבעתיים, לכך אינו חוזר בו, אבל אם אמר דברי אגדה בלבד, ומתוך שלא נתברר בזיקוק על ידי קושיות ותרוצים, לפעמים הוא חוזר הוא עשוי לחזור בו, ומפני שלעניין ההלכה צריך שיתברר על ידי קושיות ותרוצים, לכך אין למידין הלכה מתוך אגדה. וכן בשביל טעם זה אמרו אין למדין הלכה מפי משנה (רי"ף עירובין יא:[15]), הטעם, כי לא נתברר במשנה על ידי קושיות ותרוצים כמו שנתבארה ההלכה שבגמרא, כי הגמרא בירור המשנה. אמנם מה שאמרו: אין למידין הלכה מתוך דברי אגדה (ירושלמי פאה ב, ד) ואין משיבין, שאגדה היא עוד דבר חכמה, כי ההלכה הוא הלכה למעשה, ודבר שהוא הלכה למעשה אינו נוטה מן האמת הגמור. אבל דבר שאינו הלכה למעשה, כמו דברי אגדה, דבר זה (אף ש)אינו לגמרי כך ההגדה אינה דומה להלכה, רק בצד מה בלבד רק בבחינה מסוימת בהיותם דבר ה', אך לא בעניין לימוד הלכה.

והנה התורה יש לה כמה פנים, מכל מקום דבר שהוא הלכה למעשה אינו רק פנים אחד, לכך אמר שאין מקשין ושואלין בדברי אגדה, ואין למדין הלכה מדברי אגדה, וזהו פירוש האמיתי אין ספק בו. אבל שלא יהיו האגדות דברי תורה, כמו שאר תורה שנאמרה מסיני, האומר כך אין לו חלק בעולם הבא, וזה מוכח מכל אשר הביא הוא לראיה שעל ידי האגדות מכיר כראוי שהם דברי חכמה אלקית, למי שמבין את דבריהם, לא למי שאין לו חכמה ודעת כלל ואינו משיג רק דברים הגשמיים אשר הם לפניו, אבל דברי חכמים הם השגה עמוקה מאוד מאוד.

ואל תתמה, אם האגדות הם השגה עמוקה, למה אמרו (חגיגה יד. הובא לעיל, מובאה ה) "מה לך אצל אגדות" וכו' למה לא נקדים למודיהם יותר על דברי הלכות. שאין הדבר הזה קשיא, שלעולם ההלכה מעוּלה מכל, וזה כי ההלכה שלימות המעשה, כמו שאמרנו, ולא כך האגדה שאינה מביאה לידי מעשה, ותכלית התורה הוא המעשה ולפיכך אמרו בירושלמי (הוריות ג, ה) "'ולא ישליטנו האלהים' (קהלת ו, ב) - זה בעל אגדה, לא אוסר ולא מתיר" וכו', כלומר שאין באגדה מעשה אשר הוא תכלית התורה, אבל כל דברי אגדה חכמת התורה היא, שעל זה אמרו (ספרי עקב פיסקא מט): אם רצונך להכיר את יוצר הכל עסוק באגדה, עד כאן. כי הם בודאי פותחין שער השמים ופותחים כל אוצר סתום וחתום. אך לאיש אשר אין לו מפתח - אוצר הכבוד הכתוב - בעיניו רואה וממנו לא יאכל ...

[9] הנ"ל כרך ב, עמוד קמ.

[10] הנ"ל כרך ב, עמ' רעא.

[11] הנ"ל כרך ב, עמוד שטז.

[12] פירוש המלה אומד, בלשון חז"ל ואף בדברי המהר"ל, הוא השערה, הערכה וכדו'. כאן המהר"ל עוסק בענינים שכליים ולכן הוא מבאר "אומד" במשמעות – אמת גמורה, מדוייקת.

[13] כן הוא גם ברמב"ם, מורה נבוכים הובא לעיל, מובאה נד ומובאה נח.

[14] בירושלמי פאה ב, ד נאמר "אין למדים לא מתוך ההלכות ולא מתוך ההגדות".

[15] "אין למדין הלכה מפי משנה ולא מפי תלמוד", אין במהר"ל התיחסות למילים "ולא מפי תלמוד", אבל עיין רש"י נדה ז: "הא קמשמע לן - מדאיצטריך למימר להו הלכה, שמע מינה דאין למידין הלכה מפי תלמוד מתוך המשנה וברייתא ששנויה בהן הלכה כפלוני, אין למידין מהן, שהאמוראים האחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה, אבל הראשונים לא דקדקו איש בדברי חבירו, אלא כל אחד מה ששמע מרבו מלמדה לתלמידו שמועה כמו שהיא. והיא הייתה נקראת משנה וברייתא והיה נותן לבו לתת טעם לשמועתו, זה נותן טעם לדבריו וזה נותן בה טעם אחר, כדאמר (שבת סג.) ליגמר איניש והדר ליסבר, ואותה סברא הייתה נקראת תלמוד בימי התנאים. ומשנה ששנויה בה פסק הלכה - מסברת תלמוד שלהן נישנית, ואין למידין הימנה".