ר' אליהו בן שלמה זלמן

ר' אליהו בן שלמה זלמן1

ספר משלי עם ביאור הגר"א2

"להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם" ... וזהו היתְרון הנפלא נמצא שיש לתורה האלהית על לעומת כל חיבור ספרי שאר החכמות ונימוסין ספרי נוהג שנעשו על דרך משל וחידה, כי מהם שיכוונו אל מה שיאמֵר בהם, ולא אל זולתו, ומהם שיכוונו אל הפנימי שבהם, והחיצוני הוא דבר ריק שאין בו ממש. וזאת התורה, החיצוני והפנימי ממנה, הכל אמת ומכוון, והוא עניין נפלא, לא יאות כלל אלא אל יכולת החכמה האלהית לבד.

וההבדל אשר בין משל ובין חידה, שהמשל הוא לקוח מהקדמות ידועות, כמו בתורה שבכתב כל הסיפורים הם כעין המתנהג מה שנוהג בינינו, אבל החידה הוא לקוח מהקדמות שאינם מפורסמות, כמו 'מעז יצא מתוק' (שופטים יד, יד) או בדברי חז"ל - רבה בר בר חנה (בבא בתרא עג:), עם שהחיצוני (הם) בוודאי היה אמת, אבל לא מפורסמות.

ביאור הגר"א, שולחן ערוך[3]

"מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו, ואפילו בשבת, ואף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא, התירו כדי שלא תטרף דעתו עליו", שולחן ערוך יורה דעה סימן קעט סעיף ו. כתב הגר"א שם אות יג:

ואף על פי שאין הדבר מועיל כלום - הרמב"ם הנו מקור דברי השולחן ערוך. כתב הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (יא, יא) "מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק לבו, אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא, התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו". וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה לפרק ד' דעבודת כוכבים (משנה ז).

אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו, שהרי משום שהרבה לחשים נאמרו בגמרא ומכאן שמביאים תועלת. והוא הרמב"ם נמשך אחר הפלוסופיא, ולכן כתב שכשפים, ושמות, ולחשים, ושדים וקמיעות, הכל הוא שקר. אבל כבר הכו אותן[4] על קדקדו, שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמרא על פי שמות וכשפים (שבת פא: חולין קה:) - "אמרה איהי מלתא ואסרתה לארבא. אמרו אינהו מילתא - שריוהא" - אמרה המכשפה מילת קסם ועצרה את הסירה. אמרו חכמים שם ה' והתירו הסירה מכבלי הכישוף.

ובסוף פרק ארבע מיתות (סנהדרין סח.) אמר ר' אלעזר: ... הרבה תורה למדתי ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים ... ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות, ויש אומרים שלשת אלפים הלכות בנטיעת קשואין – (הלכות מיני כשפים שעל ידיהם נתמלא כל השדה קשואים). ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם, חוץ מעקיבא בן יוסף. פעם אחת אני והוא מהלכין היינו בדרך, אמר לי: רבי, למדני בנטיעת קשואין. אמרתי דבר אחד נתמלאה כל השדה קשואין. אמר לי: רבי, למדתני נטיעתן - למדני עקירתן. אמרתי דבר אחד, נתקבצו כולן למקום אחד".

ובירושלמי שם עובדא דר' אליעזר ור' יהושע ובן בתירה (ירושלמי סנהדרין ז, יג) - רבי ליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבה עלו לרחוץ באלו המרחצאות של טבריה. ראה אותם מכשף אחד. אמר מה שאמר בכישופיו ותפשתם כיפת בית המרחץ מבלי יכולת לזוז. אמר ר' ליעזר לר' יהושע: ראה מה זה - ראה מה תעשה. כשהיה אותו המין יוצא מהמרחץ תפש אותו שער המרחץ ומנע ממנו לצאת והפריע לבאי המרחץ. כל מי שנכנס היה נותן לו אגרוף וכל מי שיצא היה נותן לו אגרוף. אמר להם המין: התירו את מה שעשיתם. אמרו לו: התר את שעשית ואנו נתיר את שעשינו. התירו אלו ואלו. לאחר שיצאו שאל ר' יהושע את המין: וזו כל חכמתך? אמר המין נרד לים. כשירדו לים אמר המין ההוא מה שאמר, ונקרע הים. אמר להם ולא כך עשה משה רבכם לים. אמרו לו: ואין אתה מודה שמשה הלך בתוכו? אמר להם: כן. אמרו לו לך בתוכה. הלך בתוכו, וגזר ר' יהושע על שר הים ובלע את המין.

מעשה בר' רבי ליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל שהלכו לרומי. נכנסו למקום אחד ... אמר להם בעל הבית: יש לי אבא אחד זקן וגזר על עצמו שמכל סיבה שהיא לא יצא מחדרו עד שיראה חכמי ישראל. אמרו לו: הכנס ואמור לו: צא אליהם שהם כאן. יצא אליהם. אמרו לו: מה עסק יש לך שנסתגרת? אמר להם: התפללו על בני שאינו מוליד. אמר ר' ליעזר לר' יהושע: ראה מה זה - ראה מה תעשה. אמר להם: הביאו לי זרע כותנה. והביא לו זרע כותנה. היה נראה שר' יהושע זְרַעוֹ על השולחן והיה נראה כאילו הוא משקה אותו והיה נראה כאילו צומח והיה נראה כאילו קוטף מצמר הכותנה ועם צמר הכותנה נמשכה קליעת שערות של אשה אחת - זו שכישפה אותו שלא יוכל להוליד. אמר לה: התירי מה שעשית. אמרה לו: אין אני מתירה. אמר לה: אם לא תתירי אפרסם אותך. אמרה לו: איני יכולה להתיר ש'קִשְרֵי' הכשוף נזרקו לים. גזר ר' יהושע על שר הים ופלטם. והתפללו עליו וזכה שיצא ממנו ר' יהודה בן בתירה.

וכן ר' חנינא ור' אושעיא דאיברו עיגלא תילתא (סנהדרין סה:) "רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא, ואכלי ליה" - רב חנינא ורב אושעיא היו יושבים כל ערב שבת ועוסקים בספר יצירה ובוראים להם עגל משובח ואוכלים אותו[5].

ור' יהושע דאמר שֵם ואוקמיה בין שמיא לארעא (בכורות ח:) "... בני לן ביתא באוירא דעלמא. אמר שם תלא בין רקיעא לארעא" - ... בְּנֵה לנו בית באויר העולם. אמר שֵם ה' ותלה הבית בין שמים לארץ.

וכן אבישי בן צרויה (סנהדרין צה.) "פתקיה לדוד לעילא, ודץ ליה לרומחיה, אמר: ניפול עלה ונקטל. אמר אבישי שם אוקמיה לדוד בין שמיא לארעא - יִשְבִּי (שמואל ב' כא, טז) זרק את דוד לאויר ותקע ישבי את רומחו בקרקע וכודו כלפי מעלה. אמר ישבי: יפול דוד עליו וימות. אמר אבישי שם ה' והעמידו לדוד בין שמים לארץ. והרבה כיוצא בזה.

ואמרו (סנהדרין סז: חולין ז:) "למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה", והתורה העידה (שמות ז, יב) "ויהיו לתנינים" ועיין זוהר שם (זוהר ב, כח.) "אמר רבי יוסי: אי תימא חרשיא כל מה דעבדין לאו איהו אלא בחיזו דעינא דהכי אתחזי ולא יתיר, קא משמע לן 'ויהיו' דייקא דכתיב 'ויהיו לתנינים'" - אם תאמר שהמכשפים כל מה שעושים אינו אלא באחיזת עינים - שכך הם נראים ולא יותר, השמיענו הכתוב 'ויהיו' - שהיה בהם ממש. וכן קמיעין בהרבה מקומות ולחשים רבו מלספֹר.

והפלוסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי מליצית ולעקור אותם מפשטן. וחס ושלום איני מאמין בהם בפילוסופים, ולא מהם ולא מהמונם אף לא לאחד מהם, אלא כל הדברים הם כפשטן. אלא שיש בהם פנימיות, לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא, שהם חצוניות, אלא של בעלי האמת.

[1] גר"א (גאון רבי אליהו) - ר' אליהו ב"ר שלמה זלמן, נולד בווילנא בשנת ת"פ - 1720 ונפטר שם בשנת תקנ"ח - 1797.

[2] משלי עם ביאור הגר"א, מהדורת ר"מ פיליפ, פתח תקוה תשס"א, פרק א פסוק ו, עמ' 23, סוף הערה 49.

[3] שולחן ערוך, ר' יוסף קארו, ירושלים תשי"ח, יורה דעה סימן קעט סעיף ו, ביאור הגר"א סימן קטן יג.

[4] נראה שצריך לגרוס "הכו אותו על קדקדו".

[5] בירושלמי סנהדרין ז, יג "אמר ר' חיננא בי רבי חנניה מטייל הוינא באילון גופתא דציפורין וחמית חד מיניי נסב חדא גולגלא וזרקה לרומא והיא נחתא ומתעבדא עגל. אתית ואמרת לאבא. אמר לי: אין אכלת מינה מעשה הואף ואי לאף אחיזת עינים הוא" - אמר ר' חיננא בי רבי חנניה: מטייל הייתי במקום הגפת דלתות ציפורי, וראיתי מין - מכשף אשר לקח אבן וזרקה לגובה ונעשית עגל. באתי ואמרתי לאבי שכך ראיתי. אמר לי: אם אכלת העגל תאמין, ואם לא, הרי זו אחיזת עינים.