|
|
|
| אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר |
ר' צבי הירש חיות ח"א |
|
א
ר' צבי הירש חיות1
מבוא התלמוד, פרק שבעה עשר2
ונשאר לנו לדבר עוד מענייני אגדה, אשר הם חלק גדול מן התלמוד, ומקצוע גדול בתורה, ונמצאו מפוזרים במשנה וברייתות ובשני התלמודים. והגם שאין בהם עניינים הכרחיים ונצרכים להלכה ולמעשה, הנה מעלתם גדולה עד מאוד מצד אחר, כי באו להשלים אותנו בדרכי האמונה הטהורה, ובכל העיקרים והיסודות, אשר דת משה וישראל הטבעו עליהם. ותכלית מגמתם ומבטם באו בראשית וראשונה ללמד אותנו: מדע, בינה והשכל בדיעות נכונות ובמידות ישרות, כולם אהובים וברורים, וכולם קדושים. יצְפְּנו במאמרים קצרים, חכמה רבתי, בדברים העומדים ברומו של עולם. כמו שאמרו חז"ל בספרי פרשת עקב (פיסקא מט) "רצונך להכיר מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם". ועיין מה שכתב רבינו הרמב"ם פירוש המשנה סוף ברכות (פרק ט משנה ז), בזה הלשון "ואין מקום להביא כאן דברי הפילוסופים, לולי אשר כוונתי כשיבא זכר דבר מעניין האמונה לבאר בו מעט, כי יקר בעיני ללמד עִקר מעקרי הדת, יותר מכל אשר אלַמדהו", עד כאן לשונו.
ואם הלכות קבועות בהוראה מלמדות אותנו מעשה המצוות בחובות האברים, הנה יבאו האגדות מצדם, ללמד אותנו: חכמת הדת בטהרה, ואופני עקרי האמונה, היינו: יחוד ה', גמול ועונש, מעניין בחירה חפשית אשר ביד האדם, מן מעניין המלאכים, ורזי הנבואה, מהשגחת ה' יתברך על כל הברואים, מאיכות הנפש והשארותה, מן האמונה בביאת משיח, ובתחית המתים וכדומה ועוד הרבה. ובפרט באו דברי אגדה ברוב עניין ברוב דבריהם לבאר פסוקי התורה והנביאים, הסתומים והחתומים בתחלת ההשקפה בהבנה הראשונה. וחז"ל דברו באלו הרזים, פעם בארוכה ובבאור, ופעם בקצרה בדרך רמז לבד.
ועיין מה שכתב הרב מורה נבוכים (א, ע) שכתב בזה הלשון "והסתכל איך אלו העניינים המופלאים האמתיים, אשר עליהם הגיע עיון המעולים שבפילוסופים, מפוזרים במדרשות", עד כאן לשונו. ועיין גם כן מה שאמר הרמב"ם במורה נבוכים (ג, כב) וז"ל "ואחרי זכרי מה שזכרתי, שמע נא זה המאמר שזכרו שאמרו חכמינו ז"ל, שראויים חז"ל הם הראויים להקרא 'חכמים' באמת, אשר באר מאמר חז"ל הנדון כל מסופק דבר המוטל בספק, וגִלה כל מכוסה, והראה רוב סתרי התורה, והוא אמרם בתלמוד (בבא בתרא טז.) 'אמר ר' שמעון בן לקיש: הוא שטן, הוא יצר הרע הוא מלאך המוות', וכבר באר כל מה שזכרתי ביאור שלא יסופק על בעל שכל", עיין שם.
ובפרט מצינו הרבה משניות וברייתות, וברוב דברי שני התלמודים, אשר באו ללמד ולהורות אותנו כשרון סגולות המדות היְשָרות הצְרוּפות והטהורות, איך ינהיג אדם עצמו נגד בעומדו נוכח זולתו ונגד כל אנשי החברה, ובפרט נגד אומה המושלת. ויָדְעו אלו העניינים כולם, קצתם על ידי הנסיון, וקצתם על ידי העמֵק העמקה בחכמת המוסר ובסדר הנהגת המדינה. ועיין מה שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ה) שהקדים למסכת אבות, על מאמר בן קפרא (ברכות סג.) "איזה פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה, זה שנאמר (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו", וכתב בזה הלשון "וכבר כללו חכמינו ז"ל זה העניין כולו העניין שבאר הרמב"ם שם במלות מועטות מורה על זה העניין הוראה שלימה באור מושלם, עד כשאתה תבחין תבחן תוכן המלות, איך סִפּרו הביעו זה העניין הגדול והעצום במלות מועטות, תדע שנאמר בכח אלוהי בלי ספק", עד כאן לשונו. וראשית וקודם לכל ובעיקר דע שדברי חז"ל בלי הפרש בלי יוצא מן הכלל, כולם מתוקנים ומיועדים להכשיר העם, במעלות הדיעות והמדות, למען יהיו ראויים להקרא עדת ישורון, יעקב חבל נחלתו, עם ישראל אשר ה' מתפאר בהם (עיין רמב"ם פרק ה מהלכות יסודי התורה).
ואין ספק אצלנו שכל דבריהם ביסודות האמונה ובעקרי התורה, כולם מקובלים היו אצלם מסיני בעל פה. רק לפעמים דרשו חז"ל באלו היסודות דרך המדות הנדרשות באמצעות המדות שהתורה נדרשת בהן, כדרכם בכל עת להסמיך כל העניינים למקרא, למען ישתמר אצלם היטב בכח הזוכר הזכרון. אבל הדבר אמת ונכון בלי שום ספק שהכל בא מקובל שהכל נתקבל בעל פה מאת ה' למשה רבינו עליו השלום, כי אם ראינו במעשה המצוות וחובות האברים, אשר המה כעין פרוזדור לטהרת הדת לקבלת עול מלכות שמים, היה להם הַלכות מקובלות מסיני איך יתנהגו בהם בכל מצבם ומעמדם, מכל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר בענייני האמונה ויסודי הדת, כמו השארות הנפש, וחיי עולם הבא, ורזי הנבואה וכדומה שאר פינות ראשית עניינים עקריים ביסודי הדת והאמונה, אשר לא בא מפורש מזה בתורה שבכתב, שבאה באו הדברים בקבלה נאמנת, מה שהורישו מאבות לבנים, להשלים המחסור, והשאירו (אותנו) אותם חז"ל בתלמוד ומדרשות. אלו המקובלות שבאו אלינו בקבלה, קצתם - מבוארים, וקצתם - ברמז במלות קצרות. ובמקום שאמרו לקצר, חשבו למשפט לנכון שלא להאריך.
ומפני שאין דרך חכמינו ז"ל במדרשות ואגדות ידוע עוד עדיין להמון המעיינים, ונראו בדבריהם בהשקפה ראשונה הרבה זרויות, וגוזמות עצומות, וכאן מצא הבעל דין הכופר בדברי חז"ל מקום לחלוק עלינו באלו הפינות יסודות ולהחליט בחריצת משפטן לחרוץ משפטם בהחלטיות, כי חז"ל הציגו נוכח עינינו עניינים זרים ומבהילים, ובלי שום צורך הוציאו המקראות מפשטם. לכן שמתי מבטי פה להראות לפני הקורא הנעים דרכי חז"ל באלו העניינים ולבאר הרבה סיגים וגדרים. ואבאר בהמשך המאמר גם כן כל השמות והמלות אשר השתמשו חז"ל בהם בדברי אגדה, וכל העניינים אשר נופלים תחת שם זה, והסיבות אשר הניעו לחז"ל להשתדל בדרך זה, והכל בדרך קצרה ומובנת.
ובתחילה צריך אני להקדים הערה קטנה ויקרה. כי צריכים לדעת ולהבין, כי החכמים, המדברים השונים אשר באו במשניות ובשני התלמודים וברייתות, הן מחכמי ארץ ישראל והן מחכמי בבל, לא הוּשוו כולם בדיעה אחת לא היו שווים בדיעה, ולא הוּשלמו ולא היו שלמים ושווים במעלות החכמה והיראה על מדרגה אחת באותה המדרגה, רק נפרדו זה מזה בכמות ובאיכות, כמו שהוא מונח בטבע הדברים, שאין דעתם של בני אדם דומה זה לזה, וכן בשאר המעלות היקרות המעטרות את בעליהן, נפרד איש אחד מחברו. ולא נוכל לדמות ולהשוות מעלת הלל הזקן נשיא ישראל, ומעלת האדם הגדול ר' עקיבא, ועוצם בינתו וחסידותו של רבינו הקדוש, למעלת אחד מאחרוני התנאים. עיין בבא בתרא (יב.:) "תדע, דאמר גברא רבה מילתא, ומתאמרה משמיה דר' עקיבא כוותיה" תדע שאמר אדם גדול דבר, והדבר נאמר בבית המדרש, משמו של רבי עקיבא, כמותו. ופירש"י "וליכא למימר בני חד מזלא נינהו דהרי ואין לומר שהם בני מזל אחד, שהרי רבי עקיבא חכם ממנו הרבה".
וכלל הדבר שהנשיאים מזמן שמעון הצדיק, מעת שנפסקה הנבואה, עד רבינו הקדוש, שהייתה ידם תקיפה וממשלתם פרוסה על כל ישראל, וכן ראשי ישיבות בארץ ישראל, כמו ר' יוחנן ור' אמי ור' אסי, וראשי ישיבות בבל, כמו רב ושמואל ור' נחמן ור' יהודה ורבה ורב חסדא ור' הונא ור' אשי, אשר ידענו ונגלה אלינו תוקפם ועוצם ידם בתורה ובחכמה, וכל בני הגולה היו נשמעים להם, ונרצים לפקודתם והיו חכמים במקרא ובהלכה ואגדה יחד, ובכל מקום אשר תמצא מאמריהם הן בהלכה והן באגדה, יתנו עדיהן ואותותם יהיו לעד ולאות הן על יראתם וחכמתם, והן על רוחב לבבם ועומק תבונתם, בכל עניין ופינה שיש לה יחס למצב בני עמינו ולחכמת הדת, וצריכים לקבל דבריהם באימה וביראה.
אכן תמצא איזה חכמים מובאים אשר מובאים בתלמוד, אשר לא עסקו רק אלא בהלכה לבד, ולא היו בקיאים אפילו במקרא. עיין תוספות (בבא בתרא קיג. ד"ה תרוייהו) דמצינו לפעמים שהאמוראים לא היו בקיאים במקרא, כמו שראינו (בבא קמא נה.) "מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם 'טוב', בדברות אחרונות נאמר בהם 'טוב'. אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם 'טוב', שאלני אם נאמר בהם 'טוב' אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהם 'טוב' אם לאו", ועיין גם כן (עבודה זרה ד.) אע"ג דשִבח ששִבֵּח ר' אבהו לר' ספרא דאדם גדול הוא, לא ידע להשיב למינים, ואמר להם ר' אבהו "אימר דאמרי לכו - בתנאי, בקראי מי אמרי לכו" מה שאמרתי לכם שגדול הוא - במשנת התנאים, אבל במקראות, האם אמרתי לכם?.
וכן להיפך תמצא הרבה אמוראים, דלא היו מתעסקין בהלכות כלל, רק באגדה ודרשות המקראות, ונקראו אלו החכמים בלשון חז"ל (ירושלמי מעשרות א, ב) בשם "רבנין דאגדתא" חכמי אגדה ... ומצינו גם כן ירושלמי פרק החולץ (ירושלמי יבמות ד, ב) דפליגי רבנן דהלכתא עם רבנן דאגדתא חכמי ההלכה עם חכמי האגדה ... ור' לוי, ור' שמואל בן נחמני, ור' אבין הלוי, ור' תנחומא, ור' ברכיה,אשתשר ור' שמעון החסיד, ור' פינחס בן יאיר וכדומה, כל עסקיהם היה רק במדרשות ואגדות, ואין להם זכר ושם בין בעלי הלכות ... ר' שמואל בן נחמני היה מרבנן דאגדתא, ולא בא למקום הועד של רבנן דהלכתא (מועד קטן יז.) ...
עוד מצינו בין חכמי התלמוד, חסידים וקדושים ואנשי מעשה, אשר לא נודעו אצלנו בשום מאמר הלכה ואגדה רק בעלי נסים, ועסקם היה להתפלל עבור העם ולהעתיר בעדם אל ה' בעת צרה, כמו חוני המעגל (תענית כג.), ור' חנינא בן דוסא (ברכות לג.), ואבא חלקיה (תענית כג.), וחנן הנחבא (תענית כג.). וקצתם היו מפוארים בחכמת הדיבור, והיו משתדלים בהצלת עם ישראל, כמו ר' יהושע בן חנינא (חגיגה ה:) ... וגביהא בן פסיסא (סנהדרין צא.), ור' ראובן בן אצטרובליס (בבא קמא פג.) וקצתם היו מהירים במלאכתם להשיב על טענות המינים. והרבה חכמים נזכרים בתלמוד, דלא באו לבית הועד, רק פעם אחד בשנה, ונקראו בר בי רב דחד יומא (עיין שבת מט: חגיגה ה:).
לכן העיקר בזה, אם תמצא בתלמוד איזה מאמר, צריכים להשגיח מי הוא האומר, ולחקור מקודם דרכי האיש בשאר מקומות אשר דבֵּר, ואחר מקריו וסבותיו, ועל ידי זה נוכל להבין בנקל גם דבריו במקום אחר, אשר נראה זר בהשקפה ראשונה.
ב
מהר"ץ חיות - מבוא התלמוד
פרק שמונה עשר
דע, כמו שהיו הלכות במעשה המצוות מקובלות אצלם, כן הרבה אגדות המפוזרות בברייתות ובתלמוד מקובלות אצל חז"ל מדורות ראשונים, ובפרט מה שמתיחס לקורות האומה בכלל, ומה שנוגע ומתיחס לקורות ימי חיי הגדולים המצויינים בעם, אשר שמם עומד היום לתפארת אצלינו, בצדקתם ויראתם הקודמת לחכמתם.
וכן היו יסודות הדת ועקרי האמונה מקובלים מסיני, כמו שאר תורה שבעל פה ופירושי התורה. ואולם קורות העם והאומה היה מקובל להם מאבות לבנים, מה שהורישו אותם דורות הראשונים מה שאירע בימיהם. וחנניה בן חזקיה בן גרון כתב מגילת תענית (שבת יג:) לרשום הצרות שאירעו לישראל, והניסים אשר נעשו להם. ור' יוסי חיבר "סדר עולם" - ברייתא אחת המתעסקת העוסקת רק בקורות ימי עולם. ולפעמים השתמשו חז"ל באגדות כאלו, אשר מתעסקות בספור המאורעות, בלשון "גמירי" מקובל להם ובלשון "מסורת" יש להם מסורת, כמו שאמרו (עבודה זרה ט.) "וגמירי, דאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה ..." מסורת בידינו שאברהם באותו זמן היה בן חמשים ושתים שנה. עוד אמרו (שבת נה:) "ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד. כולהו גמרא, לבר מישי אבי דוד דמפרש ביה קרא" אנו יודעים שכל אלו מתו בעטיו של נחש על פי מסורת, חוץ מישי אבי דוד שמיתתו מפורשת במקרא. עוד אמרו: "גמירי: דבנתא דההוא דרא אצטרויי אצטרו" מסורת בידינו שבנות אותו הדור – של עשרת השבטים, נבקע רחמן מלקלוט זרע ונעשו עקרות (יבמות יז.) ...
וכן הזכירו הרבה עניינים מקובלים בלשון מסורת, כמו (מגילה י:) "מסורת בידינו מאבותינו: אמוץ ואמציה אחים היו ... ואמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון אינו מן המדה". "דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מרגלים על שם מעשיהם נקראו" (סוטה לד:). ועיין ירושלמי (בבא בתרא ו, ב) "אמר רבי תנחומא: מסורת אגדה היא, שאין מקום דביר עולה מן המניין". ועל פי עדים רבים ונאמנים כאלה יקום דברם, דגם ענייני אגדה המספרים מן מאורעות הראשונים היו מסורים בידם מאבותינו.
ומזה המין המה כל האגדות אשר מספרים מִקורות הדורות, אף שלא הזכירו בהם לשון "מסורת" או "גמירי", בכל זאת על כרחך לא בדו הדברים מלבם, רק היו מקובלים אצלם בסיפורים נאמנים, כמו העניין אשר הזכירו חז"ל (פסחים נו.) כי יעקב בשעת ברכתו לבניו, אמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וכן הדברים שעשה חזקיה, בקצתם הודו לו, ובקצתם לא הודו לו (פסחים נו.) וכן בהך (ברכות נד.) תנא: "את והב בסופה - שני מצורעים היו דהוו שהיו מהלכין בסוף מחנה ישראל" ... וכל הסיפורים מחורבן בית ראשון, וחורבן בית שני, הכל היה מקובל אצלם, מסופר מאבות לבנים.
וכבר הביא הרב בעל מאור עיניים פ"ה מספרו "אמרי בינה" ראיות ברורות, כי הרבה דברים בתלמוד ומדרשות מספרים אשר מספרים מקורות האבות, נמצאו בספרי ידידיה האלכסנדורוני, אשר קדם ערך בערך שתי מאות שנה לחתימת המשנה, וחיה ערך שלשים שנה קודם חורבן בית שני, וזה האות החזק שנמשכו הדברים והסיפורים בקבלה אמיתית אצלינו. ואני אוסיף פה עוד להביא ראיות חזקות מדברי היוסיפון לרומיים, אשר היה בשעת החורבן, בזמן רבן שמעון בן גמליאל הראשון, אביו של רבן גמליאל דיבנה, והיה לפי זה ארבעה דורות קודם רבינו הקדוש שסידר המשנה, ומספר ב"קדמוניות" שלו, הרבה סיפורים מדורות ראשונים, מה שנמצאו גם כן אצלינו בתלמוד ומדרשות, ומזה אנו רואים כי העניינים היו מקובלים לחז"ל, ומן החלק אנו שופטים על הכלל, כי חז"ל במה שנוגע למעשה האבות, והנביאים והמלכים, והנשיאים והכהנים הציגו נוכח עינינו, כמו שמסופר להם מאבותיהם. ואזכיר בקצרה רק איזה עניינים:
ביוסיפון (קדמוניות ספר א' פרק יד) מספר כי הרבה מבני ישראל מתו במצרים בשלשה ימי האפלה, מסכים בזה עם דברי חז"ל במדרש ... וכן מספר יוסף הכהן ב"מלחמות היהודים", כי כל משך בנין הבית על ידי הורדוס לא ירד המטר והגשם, כי אם בלילה, למען לא יהיה נשבת הבנין אף כרגע, כמו שמסופר אצלינו בתלמוד (תענית כג.). וכן מסופר כי הסנהדרין לא רצו להחליט להרוס בית המקדש הישן על ידי הורדוס, ונתנו הסיבה שמא יתרשל בבנין הבית החדש, כמו שנזכר אצלינו גם כן (בבא בתרא ג:), וכן החידוש מבני קמחית ששמשו כולם בכהונה גדולה, ושנים מהם ביום כפור אחד, כמו שהוא אצלינו (יומא מז.) ... אכן מן זה המעט אשר הצגנו פה לנוכח עיני הקורא, ישפוט בנקל, אשר כל הסיפורים מקדמוניות ישראל והגדלת הניסים והניסים הגדולים, לא בדו זאת מלבם חלילה וחס, רק הכל בא להם מזמן קדמון, והציגו נוכח עינינו מה שאבותיהם ספרו להם דברים מאומתים מה שפעל ה' למען עמו בימי קדם.
|
|
כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן. |