רינונים הם דבר בעייתי. הראיות אינן מוצקות אך השמועות מציקות. שמועות הנקשרות במי שנושא בתואר הנכבד "תלמיד חכם" הופכות את העניין למסובך עוד יותר. ערכים שונים מסתכסכים ונאבקים זה בזה. כבוד האדם וכבוד המשרה, כבוד הבריות וכבוד התורה, כבוד חכמים וכבוד שם שמים. בדילמות מסוג זה ובהכרעתן עוסק הסיפור הבא.

תורה יבקשו מפיהו

תלמיד חכם אחד היו עליו שמועות רעות.

אמר רב יהודה: כיצד נעשה? ננדהו - צריכים לו חכמים, לא ננדהו - יתחלל שם שמים.

אמר לו לרבה בר בר חנה: האם שמעת ב(עניין) זה?

אמר לו: כך אמר רבי יוחנן: מהו שכתוב "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז)? אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו.

נידהו רב יהודה.

לסוף חלה רב יהודה. באו חכמים לשאול בו (לשלומו), ובא גם הוא אתם. כאשר ראהו רב יהודה חייך.

אמר לו: לא דייך שנידית את האיש ההוא (אותי), אלא אתה גם צוחק עלי?

אמר לו: לא עליך אני צוחק, אלא שכאשר אני הולך לעולם ההוא, שמח אני שאפילו לאדם כמוך לא החנפתי לו.

נחה נפשו (נפטר) של רב יהודה.

בא לבית המדרש, אמר להם: התירו לי!

אמרו לו חכמים: אדם חשוב כרב יהודה אין כאן שיתיר לך, אלא לך אל רבי יהודה נשיאה שיתיר לך.

הלך לפניו. אמר לו (ר' יהודה נשיאה) לרבי אמי: צא עיין בדינו, אם צריך להתיר לו - התר לו. עיין רבי אמי בדינו, סבר להתיר לו.

עמד רבי שמואל בר נחמני על רגליו ואמר: ומה שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים - יהודה חברינו על אחת כמה וכמה!

אמר רבי זירא: מהו לפנינו שבא עכשיו זקן זה (ר' שמואל) לבית המדרש, שהרי כמה שנים לא בא?! למד מכאן שאין צריך להתיר לו!

לא התיר לו.

יצא כשהוא בוכה והולך, באה צרעה ועקצה אותו באמתו (אבר מינו) ומת.

הכניסוהו למערה של חסידים - ולא קיבלוהו, הכניסוהו למערה של דיינים - וקיבלוהו.

(מסכת מועד קטן דף יז עמוד א )

תלמיד חכם אחד, עלום שם, יצא לו שם רע. שם רע לתלמיד חכם הוא ככתם דיו על ספר תורה. הדבר אולי לא ברור, לא מוכח, אלא שדי בשמועות כדי להרהר אחר מעשיו של האיש ולערער את מעמדו. כשהנחשד הוא תלמיד חכם, אין מדובר עוד במעמדו האישי אלא במעמד הר סיני שהוא נושא על כתפיו. הדילמה הסבוכה מתגלגלת לפתחו של רב יהודה. ארבעת חלקיו של הסיפור מציגים, כל אחד בסגנונו, את צדדי הדילמה ומשמעותה.

תורה ומקורה

בחלקו הראשון של הסיפור מציג רב יהודה את צדדי הדילמה באופן מפורש. אולי עבר זה עבירה, אבל תורתו היא תורה וחכמים צריכים להציל ידיעות מפיו. מצד שני, הרי זה חילול השם! רבה בר בר חנה, יועצו של רב יהודה, מצטט מפי רבי יוחנן: תורה יש לבקש מפיו של אדם טהור במעשיו ולא מפי מי שדבק רבב בבגדו. רב יהודה מתחזק בדעתו ומכריע: נידוי.

לימוד התורה איננו לימוד טכני. אין מדובר בידע גרידא המועבר מדור לדור וממומחה לשולייתו. אסור להערכה לידע התורני ולמשקל הניתן להיררכית הידע, לסמא את העיניים ולהשכיח את המהות. התורה, המסורה לחכמים, היא ביטוי ארצי למקורה האלוהי והנצחי - לשם שמים. חכם הפוגע במהות זו, אומרים חכמים, אין חולקין לו כבוד. עליו הכתוב אומר: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כ"א).

כבוד האדם ומהותו

חלקו השני של הסיפור מתרחש לצד ערשו של רב יהודה הגוסס. בין הבאים לדרוש בשלומו של רב יהודה נמצא גם החכם המנודה. זה, הרגיש לכבודו שהועם, חש מושפל מחיוכו של רב יהודה. ממעמקי לבו הפגוע הוא זועק: לא די שנידית, אלא אתה עוד לועג לי?!

אין לי עניין לפגוע בכבודך, עונה הרב. מעשיי נבחנים ברגע של אמת, הרגע שלפני לכתי לעולם האמת. רגע נטול אינטרסים זרים ושיקולי כבוד מדומה. בראותך אני שמח שמול הנטייה הטבעית להחניף לאדם גדול, היה בי העוז לפעול כראוי ולהיות נקי מהשם ומישראל.

באמצעות עיצוב עלילתי רגיש ותיאור ספרותי עדין מתחדדת כאן דילמת הסיפור ומוענקים לה עומקים נוספים. לא העניין בתלמודו של המנודה עומד במרכזה, אלא המתח שבין ערכי האדם לערכי שמים. כאן, בעולם הזה, יש חשיבות רבה לכבודו של אדם. לעג, עלבון, חנופה, הם מרכיבי היחס לאותו כבוד מדומה. רב יהודה משתבח בעצמו שידע לפעול על פי סולם של ערכים מוחלטים ולבחור בערכי שמים. מת רב יהודה ולבו שלם כמלאך צבאות.

הקלה בדין וקלות ראש

לאחר מותו של רב יהודה, דומה שדילמת הנידוי צונחת ממרומי שמים ונוחתת בבית המדרש. "התירו לי!" מתחנן המנודה. חכמי בית המדרש מתמקדים בשאלת הפרוצדורה ההיררכית. כדי להתיר את הנידוי שגזר רב יהודה, יש צורך בחכם חשוב לפחות כמותו. החכם המנודה נשלח אפוא אל רבי יהודה נשיאה שבארץ ישראל (נכדו של רבי), המאציל סמכותו על רבי אמי. מכיוון שבתיק אין ככל הנראה ראיות של ממש, נטייתו של רבי אמי היא להתיר את הנידוי. אלא שרבי שמואל בר נחמני הקשיש מציג פן נוסף. נידוי הוא עניין רציני. אפילו בנידוי שגזרה שפחתו של רבי יהודה הנשיא לא הקלו ראש, על אחת כמה וכמה בנידוי שגזר חכם! באופן עקיף עוסק גם רבי שמואל בשאלת ההיררכיה - שפחת בית הנשיא בהשוואה לחכם כרב יהודה "חברנו".

על פני השטח הדילמה בבית המדרש היא דילמה משפטית - התרת הנידוי או הותרתו על כנו. אך מבט מעמיק חדוֹר מגלה ששוב עולה הדילמה לספירות עליונות ואת שני צדדיה מייצגים הפעם כל החכמים המוזכרים מצד אחד ורבי זירא מצד שני.

אות קלון ואות משמים

התערבותו של רבי זירא בדיון נראית משונה. חכמים עוסקים במיני סברות: מי חשוב ממי, בין שמועה לראָיה, ובין קולא לקלות ראש. ואילו רבי זירא מעלה טיעון ממין אחר לגמרי. עצם הופעתו הנדירה של רבי שמואל הזקן בדיון זה בבית המדרש נותנת בעיניו תוקף של הוראה משמים לעמדתו נגד התרת הנידוי.

כשם שהחכם המנודה ראה לנגד עיניו את כבודו הוא, בעוד שרב יהודה המחייך הביט על כל העניין במבט אחר, של מי שרואה לנגד עיניו את "העולם ההוא" בדרכו אל השמים, כך רואים חכמי בית המדרש לנגד עיניהם את שאלת כבודם של חכמים, בעוד שרבי זירא רואה במתרחש אות משמים. רבי זירא מנתק את הדיון מסברותיו הלמדניות, ההגיוניות והתקדימיות ("סבר להתיר"), ונושא את עיניו - כרב יהודה, רבו המובהק מבבל - לשמים. הממד האחר שהכניס רבי זירא לבית המדרש מכריע את הכף: נידוי. הנסיקה לשמים מעבירה גם את החלק הרביעי והאחרון של הסיפור לממד הניסי.

קן של צרעות

החכם המנודה יוצא מבית המדרש אבל וחפוי ראש. דינו נפסק ואין בנמצא טיעון שיכול להביא להתרת החרם. הלוך הוא הולך ובכֹה, ובשלב זה אין לנו אלא להתמלא רחמים עליו ועל מר גורלו. לפתע מתרחש אירוע טרגי ובלתי מוסבר. משומקום מבליחה לסיפור צרעה קטלנית ועוקצת עקיצת מוות את החכם המנודה.

אלא שההסתכלות דרך משקפיו של רבי זירא מלמדת שאין דבר הקורה במקרה או המגיע משומקום. גם הצרעה היא שלוחתו של מקום. "וגם את הַצִרְעָה ישלח ה' אלהיך בם עד אבד הנשארים והנסתרים מפניך" (דברים ז, כ). חטאו של אותו אדם נעשה בסתר והוביל אחריו גל של שמועות. נידוי הוא עונש מידי בית דין של מטה, והצרעה היא עונש משמים. עונש מוות בייסורים. "מי שנתחלל בו שם שמים" אמרו חכמים, רק "מיתה ממרקת עם הייסורין" (תוספתא יומא ד, ח), ו"כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי" (אבות ד). נמצאה הכרעתו של רב יהודה נכונה. בד בבד מתגלה לנו קן הצרעות שהסתיר אותו חכם. "נשכו באמתו", מפרשים בעלי התוספות, "מידה כנגד מידה, משום דנחשד בזנות".

חסידים מתנגדים

כמו בסיפורי אגדה אחרים, כך גם כאן המספר מוסר לנו את דעתו על המת באמצעות תיאור תלאות מסע הקבורה. הניסיון הראשון לא צלח, מערת הקבורה של החסידים דוחה את המת מעליה. מערתם של דיינים קבלה.

זוהי לנו דרך ההבעה הרביעית והאחרונה בסיפור זה להצגת הדילמה הדו-ערכית הכרוכה במקרה החכם המנודה. הפעם היא מוצגת באמצעות בירור זהותו ושיוכו החברתי. מכיוון שתלמיד חכם גדול היה, ניסו לקוברו במערתם של חסידים. אלא שחכם זה, שריח עריות דבק בבשרו והוא מנודה מחברת הבריות, בוודאי אינו ראוי להסתופף בקברם של חסידים. מצד שני, חכם גדול היה ש"צריכים לו חכמים". מקום מנוחה אחרון נמצא לו אפוא בקברם של דיינים.

החסידים מלומדים בניסים, כמו רב יהודה הם רואים ללבב; כמו רבי זירא הם רואים בהתרחשויות בארץ נפל-אות משמים. הדיינים מלומדי משפט, אין להם אלא מה שעיניהם רואות. המילה "חסיד" מציינת מהות, יחס ואופן התנהגות; דיינות היא מקצוע. יש שהדיין חסיד שעליו אמרו: "אין אדם יושב בישיבה של מטה... עד שהבריות מרננות עליו ואומרות איש פלוני כשר וחסיד ונאה להיות חכם" (ספרי, בהעלותך צב), ויש שהוא חוטא שעליו אמרו: "כל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל..." (בבלי, שבת קלט ע"א). זוהי תמצית הדילמה ופשרתה: החכם הוא חכם והשמועה היא שמועה - בכלל דיין נותר ולכלל חסיד לא נכנס.

בֹא יבֹא ברינה

הסיפור משתרע בין שתי מיתות. דילמה מול הכרעה. החכם המנודה נפטר מתוך בכי, מותו פתאומי ואכזר, הוא מת בנידויו. עד יום מותו מלווים אותו הקונפליקט והסכסוך. גם קבורתו מלווה בדילמה - הלחסידים אם לדיינים.

רב יהודה נפטר מן העולם מתוך שחוק. זמן ניתן לו לקבל מבקריו ולהרהר במעשיו. הדיסוננס שבהבעת שמחה בעת המוות מדגיש את תחושת השלמות בחייו וההשלמה עם מותו. את מותו של רב יהודה מלווים האמת והשלום. הוא מחייך לעצמו בסיפוק שכן פסוקי הנביא מלאכי שמהם ציטט רבה בר בר חנה בשם רבו נתקיימו בו. עליו, ועל כל החרדים לשמו ולא לשמם, אומר הקב"ה: "בריתי היתה אתו החיים והשלום... וייראני ומפני שמי ניחת הוא" (פסוק ה), כי "תורת אמת היתה בפיהו ועַוְלה לא נמצא בשפתיו" (פסוק ו). מת רב יהודה, מתוך שלום ואמת, וחיוך נמצא בשפתיו.

התפרסם במוסף שבת, מקור ראשון

שמועה שיש עמה קלון

מסכת מועד קטן דף יז'

שמואל פאוסט

תורה יבקשו מפיהו

תורה ומקורה

כבוד האדם ומהותו

הקלה בדין וקלות ראש

אות קלון ואות משמים