דו שיח במי הירדן - לסטים שהפך לתלמיד חכם

'יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא

חזייא ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה,

אמר ליה: חילך לאורייתא!

אמר ליה: שופרך לנשי!

אמר ליה: אי הדרת בך, יהיבנה לך אחותי, דשפירא מינאי.

קביל עליה. בעי למיהדר לאתויי מאניה - ולא מצי הדר.

אקרייה ואתנייה, ושוייה גברא רבא.

יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא:

הסיף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה - משעת גמר מלאכתן, ומאימתי גמר מלאכתן?

רבי יוחנן אומר: משיצרפם בכבשן, ריש לקיש אמר: משיצחצחן במים.

אמר ליה: לסטאה בלסטיותיה ידע!

אמר ליה: ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי.

אמר ליה: אהנאי לך דאקריבינך תחת כנפי השכינה.

חלש דעתיה דרבי יוחנן, חלש ריש לקיש.

אתאי אחתיה קא בכיא, אמרה ליה: עשה בשביל בני!

אמר לה: "עזבה יתמיך אני אחיה" (ירמיה מט 11)

עשה בשביל אלמנותי!

אמר לה: "ואלמנותיך עלי תבטחו" (ירמיהו מט 11).

נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש, והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא.

אמרו רבנן: מאן ליזיל ליתביה לדעתיה

ניזיל רבי אלעזר בן פדת, דמחדדין שמעתתיה.

אזל יתיב קמיה, כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה: תניא דמסייעא לך.

אמר: את כבר לקישא? בר לקישא כי הוה אמינא מילתא - הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא. ואת אמרת תניא דמסייע לך, אטו לא ידענא דשפיר קאמינא?

הוה קא אזיל וקרע מאניה, וקא בכי ואמר: היכא את בר לקישא, היכא את בר לקישא.

והוה קא צוח עד דשף דעתיה.

בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה'

(בבא מציעא פד ע"ב)

תרגום : פעם אחת היה ר' יוחנן שוחה בירדן, ראהו ריש לקיש וסבר שהוא אישה. נעץ רומחו ( על פי כתב יד מינכן) בירדן, וקפץ אחריו. אמר לו: גבורתך לתורה. א"ל: יופיך לנשים. א"ל: אם תחזור בך, אתן לך את אחותי שהיא יפה ממני. קיבל עליו. רצה לחזור ולהביא בגדיו - ולא היה יכול. לימדו מקרא ומשנה, ועשאו אדם גדול. יום אחד נחלקו חכמים בבית המדרש: מאימתי מקבלין הסיף והסכין והפיגיון והרומח ומגל היד ומגל הקציר טומאה? משעת גמר מלאכתם. ומאימתי גמר מלאכתם? ר' יוחנן אמר: משיצרפם בכבשן, וריש לקיש אמר: משיצחצחם במים. אמר לו ר' יוחנן לריש לקיש: לסטים בליסטיטתו יודע ; אמר ריש לקיש: ומה הועלת לי? שם "רבי" קראו לי, וכאן "רבי" קוראים לי. אמר לו: הועלתי לך שקרבתיך תחת כנפי השכינה. חלשה דעתו של ר' יוחנן, וחלה ריש לקיש. באה אחותו (אשתו של ריש לקיש )ובכתה, אמרה לו: עשה בשביל בני! אמר לה: "עזבה יתמיך אני אחיה". - עשה בשביל אלמנותי! - אמר לה: "ואלמנותיך עלי תבטחו". מת רבי שמעון בן לקיש. היה ר' יוחנן מצטער אחריו הרבה. אמרו רבנן: מי ילך להניח דעתו? - ילך ר' אלעזר בן פדת, ששמועותיו מחודדות. בא וישב לפניו. כל מה שהיה ר' יוחנן אומר, אמר לו: תניא דמסייע לך. אמר לו ר' יוחנן: אתה כבן לקיש? בן לקיש, כשהייתי אומר דבר, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, ואני תירצתי לו עשרים וארבעה תירוצים, והעניין נתרווח מאליו. ואתה אומר: תניא דמסייע לך? וכי איני יודע שיפה אמרתי? עמד וקרע בגדיו, ובכה ואמר: היכן אתה בן לקיש! היכן אתה בן לקיש! והיה צועק עד שנטרפה עליו דעתו. ביקשו עליו חכמים רחמים, ומת.

על פי סיפור זה, הירדן היה המקום שבו חל המפנה המכריע בחייו של ריש לקיש, עוד לפני הפגישה עם רבה בר בר חנה. ובתוך מימיו מבטיח לו רבי יוחנן לקרבו 'תחת כנפי השכינה'.

סיפור זה מסופר מנקודת מבטו של רבי יוחנן. הוא זה הנמצא תמיד על הבמה, והקורא, יודע כמעט רק מה שהוא יודע.

אם נגדיר את קפיצתו של ריש לקיש לירדן והמהפך שחל בו, כלידה מחודשת, ניתן לאמר, על גדר המליצה, שהסיפור פותח בלידה, ומסתיים במוות. זוהי לידה נפשית. פיסית, על פי עדות הכתוב, הקפיצה לירדן מחלישה אותו. באמצע הסיפור מת ריש לקיש, ובסופו, רבי יוחנן[1].

בסיפור זה מוצג רבי יוחנן כפטרון סמכותי מאד. לשמו של ריש לקיש, גם כשכבר היה חברותא של רבי יוחנן, לא צמוד התואר רבי, כפי שהוא מופיע בצמוד לשמם של רבי יוחנן ורבי אלעזר בן פדת. רק במותו, מכנהו המספר רבי: 'נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש'. לשונו של רבי יוחנן משדרת סמכות ואפוטרופסות: נותן אני לך, לימדו מקרא, לימדו משנה, שוייה גברא רבה, הועלתי לך, קרבתיך.

רבי יוחנן בסיפור זה מנסה לנווט את כל הסובבים אותו. את ריש לקיש, את אחותו. ברגע שריש לקיש אינו מממש את הציפיות שלו מבחינה היררכית, רבי יוחנן מנסה לשנות את המציאות סביבו. הוא מצליח להרוס את סביבתו, אולם במהלך ההרס, נהרס גם הוא עצמו.

בסוף הסיפור, מרחמים רבנן על רבי יוחנן, ומבקשים עליו רחמים, שימות. לראשונה בחייו, לא הוא מכוון את מהלך העניינים, אולם שינוי זה חל במותו.

המערכה הראשונה של סיפור זה, מתרחשת, כמו הסיפור הקודם , בירדן. המערכות הבאות, מתרחשות בבית המדרש.

נראה שבסיפור זה משתנה ריש לקיש. הוא עובר שינוי פיסי ורוחני, אולם גם רבי יוחנן עובר שינוי, אלא שהשינוי התרחש מאוחר מדי מכדי לשנות את המציאות.

בפתיחה נאמר על רבי יוחנן 'היה רוחץ בירדן', צורת הווה זו, באה כנראה לציין מצב רגיל אצל רבי יוחנן.

על יפיו של רבי יוחנן, ידוע לנו ממקומות רבים בגמרא (שתים עשרה פעמים נזכר יופיו במקומות שונים בתלמוד), ובמיוחד מהסוגיא הקודמת לסיפורנו: 'אמר רבי יוחנן: אנא אשתיירי משפירי ירושלים', והתיאור הנפלא של יופיו בתרגום: 'הרוצה לראות את יופיו של ר' יוחנן, יביא כוס של כסף מבית הצורף וימלא גרעינים של רימון אדום, ויעטרה מסביב בזר של ורדים אדומים, ויניחה בין חמה לצל, ואותו זוהר הוא מעין יופיו של ר' יוחנן' יש בקטע זה עיסוק ביופי, כדבר מופשט. במקום אחר נאמר: 'כשמת ר' יוחנן נכפפו כל האיקונין, לומר לך שלא היו איקונין יפים כמותו' (ירושלמי עבודה זרה פרק ג' הלכה א')[2]

ריש לקיש, שמהמשך הסוגיא מתברר שהיה מנהיג של ליסטים, בזינוקו לירדן, מזנק בלא יודעין לעולמה של תורה. הקפיצה היא המהפך הגורלי בחייו, מחיים של שוד לחיי רוח. יש ניגוד רב ומתח בין משמעותה הנגלית של הקפיצה, לבין משמעותה הנסתרת.

על פי כתב יד מינכן, כתב יד המבורג וכתב יד אסקוריאל 'חזייה ריש לקיש, אדמייה כאיתתא, ושאוור אבתריה לירדנא' (תרגום: ראהו ריש לקיש, חשבו לאישה[3], וקפץ אחריו לירדן). ריש לקיש ודאי התאכזב מאד כשהתברר לו שהקפיצה המרשימה שעשה כדי לעורר את תשומת לבה של האישה היפה, הייתה קפיצה אל רבי יוחנן.

יופיו של רבי יוחנן השוחה עירום בירדן, מהווה פיתיון המושך את ריש לקיש אל מלכודת התורה. ריש לקיש קפץ כביכול אחר אישה, והגיע אל יפיה של תורה. על אף הפער בין מטרת הקפיצה לתוצאותיה, יש גם מכנה משותף, היופי.

כבר לפגישתם הראשונה יש אופי של התנצחות 'חילך לאורייתא', כוח כמו שהפגנת בקפיצתך המרשימה למים, כדאי לנצל ללימוד תורה.

גם תשובתו של ריש לקיש נאמרת בנימה של התנצחות: 'שופרך לנשי', גם לך פוטנציאל מבוזבז, יופי קיצוני, שמן הראוי שיהיה נחלתה של אישה.

רבי יוחנן מבין שמדובר כאן באדם בעל יצר גדול, שניתן לתעל אותו לערוצים רוחניים של לימוד תורה. יש בכך כמובן הימור גדול, שהסתבר בהמשך, כנבון.

כל אחד מהם כאב על הבזבוז המשווע. ריש לקיש, על היופי הנורא המתבזבז על תלמוד תורה, ואינו מנוצל לכיבוש נשים, רבי יוחנן, על הכוח הנורא המתבזבז על ליסטות, ואינו מנוצל לכיבושן של סוגיות התורה.

רבי יוחנן החש , כמקובל כנראה באותה תקופה, בעלות על אחותו, מבטיח לריש לקיש את אחותו, כפיתוי, כאומר: יהיו לך עוה"ז ועוה"ב גם יחד. גם חומר, וגם רוח. הוא נענה לדברי ריש לקיש 'יפייך לנשים' ומציע מעין כפיל לעצמו, ממין נקבה, שהיא 'יפה ממני', מה שמאשר שהחלטתו של ריש לקיש לקפוץ למים אחר יפיו של רבי יוחנן, הייתה החלטה נכונה. רבי יוחנן מושך את ריש לקיש בשפה המוכרת לו, מתוך תחושה שהמשיכה לאישה האנושית, תביא אותו לידי משיכה ליצירת כפיו של האל, התורה. ואכן, ריש לקיש 'קיבל עליו'.

את המטמורפוזה שחלה בריש לקיש, דוחס המספר אל תוך רגע אחד או שניים בזמן, ואל תוך מימי הירדן, במרחב.

עם הסכמתו של ריש לקיש לעבור מהפך, הוא מאבד את גבורתו הפיסית, או לפחות חלק ממנה. עצם ההחלטה לעסוק בתורה גורמת לריש לקיש חולשה, והוא אינו יכול לשחות לשפת הירדן להביא את בגדיו[4]. ריש לקיש ביקש לחזור לחוף אולי כדי להיות מעוגן גם בעולם החומר, ואולי ביקש לחזור בו, ולא יכול. שניהם נפגשו עירומים, ללא כוחם. ריש לקיש, ללא סכינו, ורבי יוחנן, ללא חלוק החכמים שלו.

מכאן ואילך הפך ריש לקיש לתלמידו של רבי יוחנן: הקרהו והשנהו ועשאו אדם גדול.

הקשר בין ר"ל לרבו בנוי משני אלמנטים, הוא עשאו כביכול, והוא נתן לו את אחותו.

תחומי הלימוד אותם הקנה רבי יוחנן לריש לקיש: מקרא ומשנה, הם תחומי לימוד בהם ההיררכיה של מורה - תלמיד נשארת ברורה, שינון, דיוק. בשניהם התלמיד חייב לחזור מילה במילה על דברי רבו. תחומים בהם פותח התינוק את מסכת חייו הלימודית. הדיאלוג הראשון בין רבי יוחנן לריש לקיש, במימי הירדן, הביא לריש לקיש מחד גיסא - חיים חדשים בצלה של תורה, ומאידך גיסא - החלשות, קבלת אפוטרופסות, ראשית הקץ.

הדיאלוג האחרון, ויכוח הלכתי בבית המדרש, הביא על שני תלמידי החכמים, מוות.

בחלקו האחרון של הסיפור מתבררים סדרי הלימוד שהיו נהוגים בין השניים. רבי יוחנן היה רגיל לומר דבר הלכה, וריש לקיש היה מקשה עליו הרבה קושיות. אותו סדר שנקבע כבר בפגישה הראשונה. רבי יוחנן הוא הפותח, והוא המסיים. ריש לקיש הקשה כדי להפריך את דברי רבי יוחנן, אך כנראה, אף פעם לא הצליח. סדר זה המסייע להלכה להתרווח, להתלבן, להיות מובנת, היה לטעמו של רבי יוחנן.

הויכוח האחרון המתנהל ביניהם על המשנה במסכת כלים: 'הסייף, והסכין, והפגיון, והרומח, ומגל-יד ומגל-קציר, מאימתי מקבלין טומאה', כבר ציינתי שבכתב יד רומי ב', מתוארת הקפיצה לירדן, בעזרת רומח: 'ודציה לרומחה בפלגא ירדנא'. ניתן לזהות כאן מוטיב ספרותי חוזר, הרומח המשמש בסיפור זה ככלי קפיצה לחיים חדשים, וכעילה למוות, בהמשך.

הויכוח הוא על הזמן בו מקבלים כלים טומאה. על המועד המדויק שממנו ואילך נחשב כלי חיתוך גמור ומוכן, ולכן גם פגיע לטומאה. מדובר כאן בסיף סכין ורומח שהעלו חלודה או נשברו, ותוקנו מחדש. חומרי גלם אינם מטמאין, רק כאשר הם מופקעים מגולמיותם והופכים לכלים, הם מסוגלים לקלוט טומאה. כל מה שאיננו מסוגל לצאת מהכוח אל הפועל, אינו מסוגל לקבל טומאה. השאלה היא מהו רגע זה של מעבר גולמיותו של חומר, אל היותו כלי? רגע תכנונו? רגע היותו שלם ומוכן לתפעול? הרגע הראשון שנעשה בו שימוש?

רות קלדרון[5] מנסחת את הויכוח ההלכתי כמחזיק שיחה אישית בין השורות. והשאלה ההלכתית, 'מאימתי גמר עשייתו של כלי', אפשר שהוא: איזו חוויה מעצבת את האדם למה שהוא. רבי יוחנן אומר באש, והאש היא התורה. היינו, בבית המדרש נעשית למי שאתה, על ידי. רבי יוחנן אומר: משיצרפם בכבשן, וריש לקיש: משיצחצחן במים. נראה שהמספר כיוון גם כאן למוטיבים המופיעים בפתיחת הסיפור. ריש לקיש מתחיל אכן את חייו החדשים משצוחצח במים. רבי יוחנן שחש כנראה בצדקתו של ריש לקיש, מפטיר לעברו: 'ליסטים[6] בליסטיותו ידע'. רבי יוחנן מייחס את הבנתו של ריש לקיש בכלי חיתוך, לעברו, לרמה של בקיאות טכנית, ולא לאיכות הרוחנית שרכש בינתיים ריש לקיש בלימוד עמו.

ריש לקיש משיב לרבי יוחנן, כמידתו: 'ומה אהנת לי? התם רבי קראו לי, הכא רבי קראו לי'

כלומר: חשבתי ששיניתי דרך בחיי, שעברתי מהפך. אתה מחזיר אותי לתחנתי הראשונה, שום דבר לא השתנה. כאן, ושם, כוניתי - ליסטים.

עונה לו רבי יוחנן: 'אהנתי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה'. גם במשפט זה ניכרת נימה של אפוטרופסות, כמו בפתיחה.

רבי יוחנן גידל וטיפח את ריש לקיש, אולם כשאמר: 'חילך לאורייתא', רצה להנציח את ההיררכיה ביניהם[7]. ריש לקיש גדל בתורה והפך לסמכות בפני עצמה, אולם רבו, עדיין רואה בו תלמיד בלבד.

המוטיב המרכזי בסיפור זה הוא יחסי דחייה - קירבה. תלות של ריש לקיש ברבי יוחנן, וניסיון כושל להשתחרר מתלות זו.

ריש לקיש בא מעולם שבו המאבק הכוחני קובע, פשוטו כמשמעו, את המשך חייו של אדם. והנה מתברר לו שגם בעולם הערכי שהוא עבר אליו, עולם ביהמ"ד, קיימים מאבקי כוח על מעמד, המתבררים בהמשך, כמאבקים על חיים.

הצלחתו של ריש לקיש, נתפסת בעיני רבי יוחנן ככישלונו שלו. 'חלש דעתיה דרבי יחנן, חלש ריש לקיש'. ריש לקיש בעקבות פגיעותו של רבי יוחנן, מגיע לייאוש מהיכולת שלו להשתנות.

מיד לאחר שיאו של הסיפור, התנצחות הגיבורים בדברי תורה, נחלשים שני הגיבורים.

רבי יוחנן - חלשה דעתו, ואילו ריש לקיש, בעל הגוף, חלה גופו.

התלות של שניהם, והיניקה זה מזה, בולטת בפגיעה המשותפת. המספר משתמש לגבי שניהם באותו הפועל: 'חלש'.

ריש לקיש הפקיע עצמו משליטתו של רבי יוחנן, ובזה הוא מפקיע עצמו מלימוד תורה בבית מדרשו של רבי יוחנן. רבי יוחנן מזהה את בית המדרש עם עצמו, ולכן על ריש לקיש לפרוש מבית המדרש.

התורה שהייתה לו לסם חיים, הופכת עתה לסם מוות.

כאן נכנסת לתמונה אשתו של ריש לקיש שהיא גם אחותו של רבי יוחנן, והוא נתנה לרעו לאישה. בהכירה בחלקו של אחיה במצבו הקשה של בעלה, היא באה לבקש רחמים. אין היא יכולה לבקש בשם בעלה, שכן, ריש לקיש אינו מבקש סליחה. היא מנסה לפרוט על הקשרים המשפחתיים בינה לבין רבי יוחנן ומבקשת בשביל בניה, בשביל עצמה, בהיותה מודעת לכוח תפילתם של חכמים.

רבי יוחנן מסרב להיענות לבקשתה, הוא יכול לתקן, ואינו רוצה, כאומר: אין מחילה לפגיעה בכבודו של תלמיד חכם.

ריש לקיש חייב למות.

מותו של ריש לקיש, מחדד את התלות בין שני תלמידי החכמים. הפעם מסתבר שגם לרבי יוחנן אין חיים ללא תלמידו. תלמידיו של רבי יוחנן, המבחינים במצבו הקשה, מחליטים לשלוח אליו תלמיד אחר, בקיא, את רבי אלעזר בן פדת. מסתבר שטעו. אין המורה הגדול זקוק למי שיהנהן ויאשר את דבריו. דווקא הפלפול והויכוח, הם שחסרים לו כל כך. ורבי יוחנן חוזר על דרך התנהגותו הפטרונית, שהביאה לאסון, גם לגבי רבי אלעזר, ואומר לו: את כבר לקישא? בר לקישא כי הוה אמינא מילתא - הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא. ואת אמרת "תניא דמסייע לך", אטו לא ידענא דשפיר קאמינא?, הפעם עולב רבי יוחנן, ברבי אלעזר. מסתבר שהחיזוק שנותן לו רבי אלעזר בן פדת, רק מעלה את חמתו של רבי יוחנן, ומזכיר לו את חסרונו של תלמידו האהוב.

רבי יוחנן שעקב העלבון שהטיח בר"ל, מת תלמידו האהוב, פוגע גם בתלמידו השני. הניסיון, נכשל.

במערכה האחרונה של הסיפור מתאר המספר את סופו הקשה של רבי יוחנן 'הוה קא אזיל וקרע מאניה'.

הבגד, שהופיע במערכה הראשונה כחפץ שר"ל אינו יכול להגיע אליו משהחליט ללמוד תורה, מופיע כאן קרוע, כסמל של אבל, ואולי גם של שיגעון ודיכאון עמוק.

הבגד, סמל של תרבות. הסרתו - חשיפה למשבר. בגדו של אדם משקף את מעמדו.

ריש לקיש במערכה הראשונה, אינו יכול לחזור למעמד החוף של חייו, לבגד הראשוני שלו, לליסטות.

רבי יוחנן באחרית ימיו, אינו חפץ עוד במעמד, אין טעם לבגד ללא החברותא של ריש לקיש. הוא מתאבל על ריש לקיש ועל חייו שלו, וקורע את בגדיו. תלמידיו מתפללים ומבקשים עליו רחמים, והוא מת.

מתברר שהחברותא בין השניים, הייתה יצוקה בדפוס היררכי, וכל יציאה מן התבנית הייתה הרת אסון. הייתה זו אהבה של אומן, לכלי אומנותו.

לידת החברותא במי הירדן, מסתיימת במות שני הגיבורים. התקיימה בהם אמרתו של ריש לקיש: 'אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שממית עצמו עליה' (ברכות סג ע"ב).

[1] על פי שני כתבי יד: רומי ואסקוריאל, קפץ ריש לקיש לירדן בעזרת רומח, שהוא כלי מלחמה המרמז מוות. כמו כן הויכוח בין ריש לקיש לרבי יוחנן העוסקבכלי קטל סיף וסכין, גם הוא מעורר אסוציאציות של מוות. כמו כן מקצועו הראשון של ריש לקיש: ליסטים, היינו רוצח, שודד, הנוטל חיי אדם.

[2] במקומנו, בבא מציעא פד ע"א מסופר סיפור נוסף על רבי יוחנן, הקושר יופי ומים: 'רבי יוחנן היה הולך ויושב בפתח שערי טבילה. אמר: כאשר תעלינה בנות ישראל מטבילת מצוה, תפגענה בי, על מנת שיהיו להן בנים יפים כמותי, לומדי תורה כמותי...'

[3] "אלו תלמידי חכמים שדומין לנשים ועושין גבורה כאנשים" (בבלי יומא עא ע"א)

[4] דיכוטומיה זו מוכרת לנו גם מסיפורי מעשה חכמים אחרים כמו על ר' אלעזר בר' שמעון שהיה גס רוח וגברתן, ומשהחל ללמוד תורה, אפילו טליתו לא היה יכול לסבול (שהשי"ר ה, יג') וכן באותו מקום הסיפור על בן ביתו של רבן גמליאל שנחלש מלימוד התורה. משלושת הסיפורים משתמע שתורה וגבורה פיסית, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. עיין גם ביצה כה ע"ב לפיהם ניתנה תורה לישראל כדי לרסנם, אחרת, אין כל אומה ולשון יכולים לעמוד בפניהם.

[5] קלדרון רות, השוק, הבית, הלב, כתר 2001, עמ' 39

[6] מלבד כתב יד רומי המציין שריש לקיש קפץ בעזרת רומח, ויש בזה משום רמז לליסטיותו, בגיטין מז ע"א נאמר על ריש לקיש ש'מכר עצמו ללודים'. לודים הם כנראה כנופיות של רוצחים ברברים. ונראה מדבריו בסוף הסיפור שהיה אפילו מנהיג הכנופייה.

[7] יש בתלמוד סיפורים רבים נוספים על רגישותו של רבי יוחנן לפגיעה בכבודו: יבמות צו ע"ב: רבי יוחנן ורבי אלעזר בן פדת ; ירושלמי סוכה נה ע"א - רבי יוחנן ורבי לוי ; בבא קמא קיז ע"א - רבי יוחנן ורב כהנא ; ירושלמי סוכה ה א' ועוד.

דו שיח במי הירדן - לסטים שהפך לתלמיד חכם

מסכת בבא מציעא דף פד

נ. בן ארי