כעס אינו נמנה על המידות המעולות שידבק בם האדם. גם כעס 'לגיטימי', כעס שמקורו בדברי תורה ובדרכי הנהגת התורה - ואולי דווקא הוא - עלול להיות מסוכן מאין כמותו. כך מלמדים אותנו תלמידי רבי יוחנן בסיפור שלפנינו.

שני תלמידי חכמים

הלך רבי אלעזר אמר הלכה בבית המדרש, ולא אמרה משמו של רבי יוחנן.

שמע רבי יוחנן, הקפיד.

נכנסו אליו רבי אמי ורבי אסי, אמרו לו: לא כך היה המעשה בבית הכנסת של טבריא,

בנֶגֶר [בריח] שיש בראשו גלוסטרא [בליטה], שנחלקו בו רבי אלעזר ורבי יוסי, עד שקרעו ספר תורה בחמתן?

- קרעו עולה על דעתך? אלא אמור: שנקרע ספר תורה בחמתן -

והיה שם רבי יוסי בן קיסמא, אמר: תמה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו עבודה זרה! וכן היה.

חזר [רבי יוחנן] והקפיד יותר, אמר: חברותא גם כן?!

נכנס אליו רבי יעקב בר אידי, אמר לו: "כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע

וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה" (יהושע יא),

וכי על כל דבר שאמר יהושע היה אומר להם כך אמר לי משה?

אלא יהושע יושב ודורש סתם, והכל יודעין שתורתו של משה היא,

אף רבי אלעזר תלמידך יושב ודורש סתם, והכל יודעין כי שלך היא.

אמר להם: מפני מה אין אתם יודעים לפייס כבר אידי חברינו?!

מסכת יבמות דף צו עמוד ב (מתורגם מארמית)

מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו בעיר טבריה והיו נוחים זה לזה בהלכה כשמן זית, רבי יוחנן ורבי אלעזר בן פדת תלמידו. יום אחד אחז הכעס את רבי יוחנן. הקפיד על רבי אלעזר שלא הביא דבר בשם אומרו. ראו תלמידיו את כעסו ונזכרו מעשה.

על כפות המנעול

מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו בעיר טבריה, רבי יוסי ורבי אלעזר (בן שמוע, התנא הקדום, ולא בן פדת האמורא הנזכר בסיפורנו), שנחלקו בדין טלטולו בשבת של מנעול הדלת בבית הכנסת. תאמרו, עוד מחלוקת חכמים, ומה רבותא? אך מחלוקת זו נשאה בחיקה חֵמה עזה. הרים זה קולו על זה ועורקי צווארו תפוחים; נפנף זה בידיו לעבר זה ופניו סמוקים, ולא נחו ולא שקטו החכמים עד שקרעו ספר תורה שבידם. החווירו הכל ודממה של אבל השתררה בינותם. אפשר שהיה שם מי שתהה, שמא קריעה של ספר תורה מצריכה 'קריעה'?

הערת ביניים: 'קרעו'?! נזדעק אחד השומעים, היעלה על הדעת שחכמים יקרעו בכוונה ספר תורה?! אלא אמור מעתה: 'נקרע'. אולי משך זה בהיסח הדעת מכאן וזה מכאן עד שאסון אירע והספר נקרע. (הערת שוליים להערת הביניים: עורכי הסיפור, לו רצו, יכלו אכן לתקן את המילה 'קרעו' ל'נקרע'. בחירתם לתעד את ההערה המתקנת ולהותיר את שתי האפשרויות במקומן אולי מלמדת שאין הם מסירים ידם מן המשמעות החמורה לכתחילה העולה מן הדברים: קרעו!).

ישב שם זקן אחד ורבי יוסי בן קיסמא שמו, המשיכו התלמידים בסיפורם, כשם שניבא אותו זקן על חברו רבי חנינא בן תרדיון "תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש" (עבודה זרה, יח ע"א), וכך היה; כך ניבא על אותו בית כנסת בטבריה שיהפוך לבית עבודה זרה, וכך היה. ומה תימה? הלוא כבר אמרו חכמים ראשונים "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה".

שמע אותם רבי יוחנן והקפיד שבעתיים: 'וכי רבי אלעזר חברותא הוא לי, כשהיו רבותינו הקדמונים רבי יוסי ורבי אלעזר?!' ולא אבה להתפייס עד שבא רבי יעקב ופייסו בדברים של טעם.

אלו ואלו

אמונים אנו על סיפוריהם הקצרים והמהודקים של חכמים, שבהם כל מילה נשקלת במשורה. מה טעם מצאו להרחיק עדותם למחלוקת רבי יוסי ורבי אלעזר בדין מוקצה בבית הכנסת של טבריה? לו רצו, יכלו רבי אמי ורבי אסי להביא מכתם אחד קולע מתוך שפע של מימרות ופתגמים בגנות הכעס וההקפדה ובזכות מתינות הדעת.

המעשה שמביאים תלמידי החכמים מגרה עד מאוד את בלוטות הבילוש. מחלוקת שבגינה נקרע ספר תורה? ועוד בעניין פעוט כנגר שבראשו גלוסטרא? והנה, באה משנה תמוהה במסכת עירובין מסתירה טפח וחושפת טפחיים:

נגר שיש בראשו גלוסטרא, ר' אלעזר אוסר ורבי יוסי מתיר. אמר ר' אלעזר: מעשה בכנסת שבטבריא שהיו נוהגין בו היתר עד שבא רבן גמליאל והזקנים ואסרו להן; רבי יוסי אומר: איסור נהגו בה, בא רבן גמליאל והזקנים והתירו להן (עירובין פרק י', משנה י').

לא זו בלבד שחולקים חכמים בדין, אלא שחולקים בדבר העדות לדבריהם מתוך מעשיו המפורשים לכאורה של רבן גמליאל ובית דינו! זה אומר נהג העם היתר עד שפסק רבן גמליאל לאיסור כמותי, וזה אומר היפוכו: איסור נהגו עד שפסק רבן גמליאל להיתר כמוני...

מחלוקת בדבר הלכה היא לחם חוקם של חכמים. יבוא כל צד ויביא סברתו או אסמכתאותיו מן הפסוקים ויכריעו, או יישארו בתיקו וייפרדו זה מעל זה בנועם ובנחת. אלו ואלו דברי א-להים חיים. אך מחלוקת בדבר מסורת אבות אינה עוד אינטלקטואלית גרידא. היא הופכת להתנגשות חזיתית בין עובדות, עדויות ומסורות. לא האחד צודק וחברו טועה בדבר הלכה, אלא האחד אמת בפיו והשני כביכול מעיד עדות שקר.

מחלוקת הנֶגֶר שראשו מעובה המיטלטל בשבת התעבתה וקבלה עוצמה מטלטלת. במרכזו של בית הכנסת בטבריה עמד חכם זה ו(אולי) נשבע על ספר התורה שעדות אמת בפיו, ומנגד משך חכם זה את הקלף המקודש מצדו האחר כדי לאושש את עדותו שלו. עמדו ומשכו וקרעו בחמתן.

חכמי המעשה הראו את צידה השלילי של הבאת דבר בשם אומרו. ביקש כל אחד מהם להיתלות בפסקו של רבן גמליאל, אך עצם דבריו נתון ביניהם במחלוקת. אולי רומזים התלמידים לרבי יוחנן שיש מקרים בהם הבאת הלכה בשם אומרה אינה רצויה?!

אתם ראיתם

לקחו של המעשה שבחרו התלמידים להזכיר הוא סמלי וכפול. אפילו בית מקדש מעט לעבודת ה' כבית הכנסת בטבריה עלול להפוך לבית עבודת כוכבים בשל סערת היצרים וחמת הזעם, ובהשאלה - גם בית מדרש שבו מתגוררים כעס, קנאה ותחרות, עלול לחטוא לייעודו ולהפוך למקום גילולים (סיפורנו נפתח ב'בית המדרש' וסיפור המעשה נפתח ב'בית הכנסת', וכך מושווים אתרי ההתרחשות). הלקח הנוסף - גורלה של תורה. רבי יוחנן חושש משיבוש אופן מסירת התורה, אם חלילה לא תילמד איש מפי איש ולא יימסר דבר בשם אומרו. סיפור המעשה מבקש לרמוז לו כי שלשלת התורה עלולה להינתק לא בגלל שאין תלמיד מוסר הלכה בשם רבו, אלא התחרות, הגאווה והכבוד הם שעלולים לגרום לקרע בתורה. התורה הכתובה והמסורה סובלת מחלוקות אבל כאלה שעולות 'לשם שמים', ולא היורדות לפסים אישיים. במקרים כאלה, היא נקרעת מחמת החֵמה.

את אותה סמליות עצמה מבקש גם רבי יעקב לרמוז כשהוא משווה את רבו ותלמידו למשה ויהושע. השוואה המעלה את הריב המקומי לכדי דיון באופן קיומה של תורת ישראל. התורה היא התגלות. לא למלאכי השרת ניתנה אלא לאדם, והיא מגלה עצמה בכל דור על ידי לומדיה ומוסריה, בני האדם. לא בשמים היא. זהו סוד מנגנון השימור העצמי שלה.

מוסרי התורה דואגים באופן לגיטימי לכך שתורתם תימסר בחתימת ידם עם כתב האחריות וחותמת האותנטיות שלהם. הא-ל צווה את משה בסיני כדי להתגלות לבני ישראל ולגדל שמו בעולם; חכמים הדגישו את שרשרת הקבלה המנציחה את קיומה בעולם: משה מסר ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה והם העמידו תלמידים הרבה ומסרוה לחכמים ומהם לרבי יוחנן וממנו לתלמידיו ותלמידי תלמידיו עד סוף כל הדורות. דווקא משום כך, אומר ר' יעקב, אין כל חשש שהשומעים יסברו שאמר ר' אלעזר דבר מדעתו. אף הוא חלק משלשלת המסירה, והכל יודעים שתורתו - תורה שקבלה מרבו היא.

צו פיוס

אם אמנם, לפי דברינו, כיוון ר' יעקב את דבריו לאותה רמיזה עצמה של ר' אמי ור' אסי, כדי לדון במהותה של תורה, מדוע נתקבלו דבריו ודבריהם נדחו? זכות המילה האחרונה בסיפור, הניתנת לרבי יוחנן, מלמדת כי סיפורנו מבקש להורות גם את אומנות הפיוס.

השוואת דברי התלמידים תלמדנו שלושה דברים בדרכי הפיוס האנושי. ר' אמי ור' אסי הקטינו את דמותו של רבם כשדימו מילתא למילתא, שכן השוו את הסטטוס ההיררכי של רב ותלמיד לסטטוס השוויוני של חברותא. לעומתם, הגדיל ר' יעקב את דמותו של רבו, כאשר לא זו בלבד שהשווה את מקרה ר' יוחנן ור' אלעזר לסטטוס זהה של רב ותלמיד (בגרסה אחרת של הסיפור, בתלמוד הירושלמי, מושווים ר' יוחנן ור' אלעזר לר' עקיבא ולר' מאיר תלמידו), אלא שהשווהו לגדול מכולם, רבם של ישראל, משה רבינו.

ר' אמי ור' אסי הצביעו בפני רבם על השלילה - התוצאות הרעות העלולות לנבוע מהתנהגותו. לעומתם, ר' יעקב הראה את החיוב שבמעשיו של ר' אלעזר - אדרבא, מן המפורסמות שכל דבריו באים לו מפי רבו עד שאין צורך לציין זאת כלל - ובכך עקר את העוקץ מכעסו של ר' יוחנן.

ר' אמי ור' אסי נטלו את המקרה הפעוט של כעסו של רבם והעצימו אותו לממדים אפוקליפטיים עד כדי מלחמת עולם בין שני חכמים המובילה לקריעתו של ספר תורה ולעבודה זרה. ר' יעקב בר אידי נהג הפוך מהם. הוא נוטל פסוק מהקשרו - הקשר של מלחמה, הרג, שריפה, ביזה ואובדן (אלה הם הדברים שעליהם נאמר: "כן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה") - ומהפך אותו לכדי אווירה פסטורלית, 'בית-מדרשית', רגועה ושלווה - כביכול היה 'יהושע יושב ודורש'.

דברי התלמידים הם תוכחה ולא פיוס. דברי המוכיחים ודברי המפייסים - דברי מי שומעים? ר' יוחנן, החש נזוף מדבריהם, מקפיד אף יותר, ומקפיד בסיום להשיב להם נזיפה והקנטה כגמולם: 'מפני מה אין אתם יודעים לפייס כבר אידי'. ר' יעקב בר אידי, אמן הפיוס, הצליח להפוך את מושג החברות בפי רבו מדברים כעוסים לדברים מפויסים. כשר' אלעזר, תלמידו-חברו של ר' יוחנן, מושווה למעמדו, הוא רוטן בלשון כועסת: 'חברותא?!'; אך כשתלמידו-חברו האחר, ר' יעקב, מיישב את דעתו, הוא מחמיא לו בלשון מפויסת: 'חברינו'. אמנם התקבלו דבריו של 'חברינו' ר' יעקב מדבריהם, אך דברי התלמידים כולם מלמדים פרק בדרכה של תורה ובסכנות לעצם קיומה. זאת תורת משה, זאת תורת האדם וזאת תורת הפיוס.

התפרסם במוסף שבת, מקור ראשון

קריעת התורה

מסכת יבמות דף צו'

שמואל פאוסט

שני תלמידי חכמים

אלו ואלו

אתם ראיתם

צו פיוס