יותר משמעשה השידוכין הוא עניין משפחתי, חברתי או רומנטי, הרי הוא עניין כלכלי. הכל יודעים כי מעבר לשכר השדכן, מעורבים בשידוך דיני קניין, דיני כתובה ונדוניה, רכוש, נכסים ומתנות. לא לחינם נקראים העניינים הללו "עסקי שידוכין". שידוכין הם עסק לכל דבר (ולא בחינם). מעשה עסק שכזה מתואר בסיפור הבא, שבו 'עסק' רב פפא בענייני בנו.

נדוניה

רב פפא עסק לבנו [שידך את בנו עם] לבית אבא סוראה.

הלך רב פפא לכתוב לה כתובתה.

שמע יהודה בר מרימר, יצא בא ונראה לו.

כאשר באו לפתח [ביתו של אבא סוראה], נפרד ממנו.

אמר לו רב פפא: יכנס אדוני אתי,

ראהו שלא נוח לו,

אמר לו: מה דעתך, משום ששמואל אמר לרב יהודה: 'שיננא, לא תהיה בהעברת ירושה אפילו מבן רע לבן טוב, שאין לדעת איזה זרע יצא ממנו, וכל שכן מבן לבת'? זו גם תקנת חכמים היא, שאמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי!

אמר לו: דברים אלה - מדעתו, לעשותו [לאלצו] גם כן?!

אמר לו: האם אמרתי לך שתיכנס ותעשה [תאלץ] אותו? היכנס ולא תעשהו אמרתי!

אמר לו: כניסתי שלי זהו אילוצו.

כפהו ונכנס.

שתק וישב.

סבר ההוא [אבא סוראה] - כועס [יהודה בר מרימר], כתב [בנדוניה] כל מה שהיה לו.

בסוף אמר לו: גם כעת לא מדבר אדוני? חיי אדונִי, לא הנחתי דבר לעצמי!

אמר לו: ממני [מדעתי] שלי - אפילו זה מה שכתבת לא נוח לי.

אמר לו: אם כך עכשיו גם אחזור בי.

אמר לו: שתעשה עצמך [אדם ש]חוזר [בו מדיבורו] - לא אמרתי.

כתובות דף נב עמוד ב (מתורגם מארמית)

הסיפור מופיע בלבה של סוגיה העוסקת בתקנת חכמים מיוחדת בכתובה ("כתובת בנין דכרין"). מהותה של התקנה היא שנכסי הנדוניה של האישה יישארו בידי צאצאיה שלה (ולא צאצאי בעלה האחרים). טעמה של התקנה, כדי שיתן אדם לבתו נדוניה יפה כשם שמוריש לבנו, ולא יחשוש שמא יעבור הרכוש מידי צאצאיו לידי זר. כדברי "רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין? כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו" (שם).

לרגל עסקיו

רב פפא עסוק. הוא עוסק בעסקי שידוכין. משדך את בנו בבית חותנו. סר רב פפא לבית אבא סוראה - אבי הבת - כדי להסדיר ענייני כתובת הכלה המיועדת לבנו. רצה להשגיח היטב בעת שכותב המחותן נדוניה לבתו שאותה תקח עמה לבית חתנה.

שמע חברו הטוב, יהודה בר מרימר, שחכם בא לעיר, בא לקראתו להקביל את פניו כאדם שעולה לרגל ונלווה עמו לעיסוקיו. כאשר הגיעו לפתח ביתו של אבי המשודכת, השתמט יהודה וביקש מרב פפא רשות להיפרד מעליו. הפציר בו רב פפא שילווה אותו פנימה, ויהיה נוכח גם הוא במעמד המרגש שבו כותב האב את נכסיו לבתו. יהודה, איש שתקן היה, ולא חפץ לפגוע בכבוד חברו הרב הנכבד, אך מנגד - לא חפץ ליטול חלק במעמד עסקי השידוכין. לא אמר יהודה דבר, אך הכרת פניו העידה בו. הכיר רב פפא שאין הדבר נוח לו, וביקש להפיס את דעתו. שאל רב פפא בעצמו את קושיית חברו, שלא נשאלה בקול, ואף ענה עליה תשובה ניצחת: אם אתה חושש להדרכת שמואל - שלא להיות שותף בהעברת ירושה מבן לבת - הרי גם כתיבת נדוניה לבת תקנת חכמים היא!

קלע רב פפא כחוט השערה בדיוק לעניין שהטריד את חברו. שאל אותו יהודה: אבל תקנה זו, המעודדת כתיבת נדוניה לבת, היא רק כשהאב נותן מרצונו. וכי יש תקנה לכפות אותו לכך?

קלע יהודה כחץ במטרה בדיוק לכוונת דעתו של חברו. כיוון שכך, אמר לו רב פפא בקוצר רוח: וכי ביקשתי ממך לכפות מישהו? רק אמרתי שתיכנס אתי. ענה יהודה בשקט בשקט: עצם כניסתי לביתו - זוהי כפייתו. יראה האב שאתה מביא עמך חבר מכובד, ירגיש שלא בנוח, וירבה את הנדוניה מעבר לכוונתו המקורית. שמע רב פפא את הדברים, לא נתן להם לשבש את כוונותיו, כפה את יהודה להיכנס עמו, ונכנס.

טעות לעולם חוזרת

יהודה איש שתקן היה. שתק ולא אמר דבר, נכנס וישב. ישב והמשיך בשתיקתו. ראה האב את שתיקתו של האורח הנכבד, תלמיד החכמים מבית ראש הגולה, חברו של רב פפא, וחשב שכועס הוא עליו. מקפיד עליו שאינו נותן נדוניה ראויה לבתו העומדת להינשא לבן רב פפא. הוסיף מנכסיו עוד, וזה מתמיד בשתיקתו. הוסיף עוד, כדי לרצות את מלווהו של רב פפא, עד שכתב לה את כל מה שהיה לו זולת הבגדים שעל גופו.

הציץ מעבר לכתפו לראות בשביעות רצונו של האורח, וזה עודו שותק וסבר פניו חתום. בסוף, לא התאפק וקרא: עדיין לא אומר אדוני דבר?! נשבע אני בחייו שנתתי לבתי כל אשר לי ולא שיירתי לעצמי מאומה! פתח האורח את פיו ובשקט בשקט אמר: אילו היית שואל אותי, מה שכתבת לה - כל רכושך - אינו נוח בעיניי כלל וכלל. הבין אבא סוראה שפרשנותו המוטעית לשתיקתו של יהודה עלתה לו ביוקר רב והציע: עכשיו אם כן אחזור בי ממה שנתתי. עצה זו, ענה האורח, נכונה הייתה מתחילה. עכשיו משכתבת - לעשות אותך לאדם שחוזר בו מדיבורו - לא אמרתי.

הזדמנות פז

בשתי הזדמנויות תלמודיות שונות מעיד רב פפא על עצמו כיצד עשה את הונו. באחת מהן הוא מזכיר כי לולא פתח תעשיית שיכר לא היה מתעשר (פסחים, קיג ע"א); בהזדמנות אחרת הוא מודה כי לולא נישא לאישה כוהנת לא היה מתעשר (פסחים, מט ע"א). רב פפא מצוי אפוא היטב בעסקי תעשייה ומסחר, ויודע להודות כי גם שידוך טוב איננו עסק רע.

בסיפורנו מתגלה רב פפא כאיש עסקי שידוכין ממולח ומתוחכם. רב פפא מגיע לעיר לפגישה בבית משפחת הכלה כדי להסדיר ענייני כתובתה ולפקח מקרוב על גובה הנדוניה שתוציא מבית אביה. אין הוא נותן להזדמנות שנקרתה בדרכו, בדמות חברו הנכבד, לחמוק ממנו. כמי שבקי היטב בהליכות מסחר, הוא מכיר בערך התפאורה האנושית המלווה את המשא ומתן. הוא לא נענה לבקשת חברו להיפרד על פתח הבית; הוא מנסה לשכנעו להיכנס עמו באמצעות שו"ת למדני שהוא מלהטט בו לנגד עיניו; ומשנכשל גם ניסיון זה - הוא פשוט כופה את חברו להיכנס.

החבר, יהודה, אינו סבור שהוא רשאי לכפות את האב להוציא דמי נדוניה יותר על דמיה. 'חס ושלום בכפייה', משיב רב פפא, 'אני אמרתי לך לכפות? רק תיכנס ותשתוק ללא שום כפייה'. יהודה מתעקש. אין הוא רשאי לכפות את נוכחותו על האב, שכן כפיית נוכחותו היא היא כפיית האב. 'חס ושלום בכפייה' חזר אולי ומלמל רב פפא לעצמו, וכפה את יהודה להיכנס עמו. מכאן ואילך אין רב פפא צריך לעשות או לומר דבר. חברו השתקן יושב לצדו, אמנם בעל כורחו, כאמצעי לחץ מוסווה ומתוחכם להוצאת המירב מכיס המחותן. ואכן מכאן ואילך נעשה רב פפא גם הוא שתקן וקולו לא נשמע עוד.

יפה שתיקה לחכמים

לאחר הדיאלוג מרובה הדיבורים ועמוס הפרטים בחלקו הראשון של הסיפור, מתאפיין חציו השני בשתיקה. אם דיבור בסלע - שתיקה תוציא תרי. שותק יהודה. שותק גם אבא סוראה ומוסיף בינתיים עוד ועוד על נדוניית בתו. שתיקתו מופרת "בסוף", כאשר הוא מזדעק שאין לו עוד ממה לפרנס את השתיקה. 'שתקת', אומר לו יהודה, 'לא שאלת - לא עניתי. לו היית שואל הייתי מציע אחרת'. כשהאב מבין את טעותו ומציע לחזור בו, עונה לו יהודה כי 'מוטב לשתוק. ולא תהיה מאנשים החוזרים בהם מדיבורם'. על כל השתיקה הזאת חופפת שתיקתו הרועמת של רב פפא הנוכח במקום, אך אינו מתערב כלל.

הסיפור מתאר מערכות יחסים המתקיימות מתוך רמיזה ושתיקה, שאף הן דרכי תקשורת בפני עצמן, ופותחות פתח לפרשנויות - נכונות או מוטעות. פרידתו של יהודה בפתח הבית משדרת יותר מאשר סיום מנומס של ליווי החכם. רב פפא קולט את השדר העדין ומנסה לשכנע במילים. המילים אינן עובדות. יהודה, במלותיו הקצובות והמדודות, מנסה להסביר כי גם מחוות ללא מילים הן בעלות משמעות רבה. רב פפא כמובן יודע זאת וגם מיישם את העיקרון מיד - ללא מילים הוא כופה אותו להיכנס. גם אבא סוראה מפרש נכונה את המחווה, בדיוק כפי שהזהיר יהודה. לא יכול היה לדעת שתחושת הכפייה שהוא חש בעת כתיבת נכסיו, משותפת לו ולאורחו היושב כפוי על מקומו.

לשבת בשקט - לעמוד בדיבור

יהודה, השתקן והחסכן במילים, ממחזר בסיום הסיפור ביטויים שנאמרו בראשיתו: 'לא ניחא' (נוח); 'לא אמרתי'. דווקא העמדה הלא פסקנית, הלא חד-משמעית, שלא תמיד מבוטאת במילים - אי הנחת - היא היא העמדה המשמעותית. רב פפא קולט שלא נוח לחברו, אך מעדיף לעקוף את תחושתו במילים ובמעשים. אבא סוראה קולט את השדר הגלוי - הנוכחות, ומחמיץ שלא בטובתו את השדר הסמוי - חוסר הנוחות.

את האמירה 'לא אמרתי' אומרים שני החכמים. בראשית הסיפור, בנושא הכפייה, רב פפא מצהיר בתוקף 'לא אמרתי!'. אך ממעשיו ומשתיקתו אנו למדים שמשמעות ההצהרה היא הפוכה: 'אמנם לא אמרתי - אך בדיוק לכך התכוונתי'. בסיומו של מעשה, יהודה שישב ושתק, מצהיר בעצב 'לא אמרתי'. יהודה מייחס חשיבות לאמירה כמו לשתיקה. הוא מתייחס ברצינות לאמירתו של שמואל בנושאי ירושה, ואינו מבטלה במחי יד; הוא מתייחס למחווה הפיזית כבעלת משמעות מעשית. החשיבות שהוא מקנה לאמירה גוזרת את חשיבותה של השתיקה. כשם שיש להתייחס לדברים שאמר - 'לא ניחא לי', כך יש להתייחס לדברים שלא אמר. וכך בדיוק - הוא מדריך את אבא סוראה - עליך לנהוג בדבריך שלך. בניגוד לאמירתו של רב פפא שנסתרה על-ידי מעשה, יש דיבור, אומר יהודה, המקבל תוקף על-ידי מעשה. לכן לא טוב שיחזור בו האדם מדיבורו.

התפרסם במוסף שבת, מקור ראשון

עסקי שידוכין

מסכת כתובות דף נב'

שמואל פאוסט

נדוניה

לרגל עסקיו

טעות לעולם חוזרת

הזדמנות פז

יפה שתיקה לחכמים