מוכר הסדקית - האיש והאגדה

דרישה ופרישה

רבי אבהו ורבי חייא בר אבא הזדמנו לאותו מקום,

רבי אבהו דרש באגדה,

רבי חייא בר אבא דרש בהלכה.

עזבו כל העולם את רבי חייא בר אבא,

והלכו אצל רבי אבהו.

חלשה דעתו.

אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה?

לשני בני אדם -

אחד מוכר אבנים טובות

ואחד מוכר מיני סדקית,

על מי יקפצו? לא על זה שמוכר מיני סדקית?!

כל יום היה מלווה רבי חייא בר אבא את רבי אבהו עד אכסנייתו,

משום כבוד של בית הקיסר.

באותו יום ליווה אותו רבי אבהו את רבי חייא בר אבא עד אכסנייתו,

ואפילו כך לא נתיישבה דעתו.

מסכת סוטה דף מ עמוד א

יומא טבא לרבנן. בשורה משמחת כפלה עצמה במקום אחד וביום אחד. גדולי הדור והדרו, שני אנשי אשכלות תאומי צביה, נזדמנו והוזמנו כאחד לדרוש לפני הקהל הקדוש בשני בתי המדרשות שבעיר.

ספסרים זריזים העמידו דוכנים בפתחו של אולם ורוכלים קשי-יום הערו עליהם ממרכולתם. קליות ואגוזים לילדים, פלכים ומחטים לנשים. שעה ארוכה קודם למועד כבר הצטופף עם גדול עצום ורב בבתי המדרש גדולי האולם, להסתופף בצלם של גדולי עולם. נמלאו האולמות בהמונם. אולם אולם ומילואו. גבאים ופרנסים חלקו ביניהם כבודם של חכמים ונעמדו לפני הקהל שבכל אתר ואתר להשקיטו ולהלעיטו במיני הודעות זוטות עד בואו של הדרשן. 'שה', הם מחננים לפני הקהל הרוגש והרועש.

פתחו של אולם

הס הושלך. עת הדרשה הגיעה. נכנס רבי חייא והחל לדרוש. אלו אבות טומאות ומטמאין במגע, ולמעלה מהן מטמאין במשא, ולמעלה מהן וכל כיוצא בו. וכלי מתכות טמאים. ומחט סדקית זו הקטנה, שנמצאת בבהמה שבעזרה - הבשר טמא. ולא מדם קדשים, שאמר רבי יוחנן: דם שנשפך כמים - מכשיר, ושאינו נשפך כמים - אינו מכשיר. וכה הוסיף בדיני טהרות וקדשים ואיסור והיתר וכל שמעתא ושמעתא דייק וגמיר מרבי יוחנן רביה. וכל הלכה והלכה היו העם ממלמלים בפיהם, ממשמשים בכפתורים ובמחטים שבכיסיהם ומקמטים מצחיהם.

באותה שעה עצמה פתח רבי אבהו ואמר, 'שלום שלום לרחוק ולקרוב'. מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין. לרחוק - בראש, ואחריו - לקרוב. בשעה שחטאו ישראל בעגל אמר לו הקב"ה למשה "לך רד" - יכול הקב"ה עצמו בעל תשובה הוא כביכול ואין צדיק גמור כמשה יכול לעמוד במחיצתו?! היה האולם שותק ומחריש, הבריות לא דברו, ציפור לא צווח, טף לא געה.

וכתוב: 'ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם וגו'', המשיך רבי אבהו ואמר: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו; מלמד, שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו, ואמר לפניו: ריבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם.

עמדו הקהל משתאים, מעריצים ומקדישים. קול דממה דקה שלהם חדר לאולמו של רבי חייא, והיו כל האולם נשמטים והולכים ובאים אצל רבי אבהו, מעין אולם הבא. והיה רבי אבהו חוצב מסילות בלב העם לתורה ולתשובה כאומר: בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודו של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות נכנסות בו. והיה רבי אבהו חוצב דברי אגדה, וכל אגדתא ואגדתא דייק וגמיר מרבי יוחנן רביה. והיה מתרחב לב העם כפתחו של אולם, ובאותה שעה היה מתחרב עליו אולמו של רבי חייא ונתכווץ כמלוא נקב מחט סדקית.

תמו דברי הדרשה, נתרוקנו האולמות מעומדיהם, בא רבי אבהו ומצאו לרבי חייא שהוא מצטער ונפשו עגומה עליו. סח לו רבי אבהו משל הכמות והאיכות: רוכלים אלה, הכיצד אין עולים בדוכנו של זה כדי מניין ועל עגלתו של חברו הכל קופצים? זה, שמוכר אבנים טובות ויקרות - מעטים לוקחיו בעלי הדעה ובעלי המאה; וחברו, שמוכר כלי מלאכות נשים ועניים, צינורות ומחטים - עליו קופצים הכל - מעוטי ארנק ומעוטי תורה!

הלכה ואגדה

כל הסיפור כולו בנוי כמאזני-משקל על דוכן רוכל. כל אחד מחלקיו משווה בין שניים: ר' אבהו דורש באגדה ור' חייא דורש בהלכה; עוזב העולם את זה והולך אצל זה; אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סדקית; מְלַוֶּה נעשה מלוּוֶּה וכן להפך. הקורא נדרש אפוא להשוות ולשפוט - מי עדיף? מה נכון וטוב יותר? ידה של מי על העליונה - הלכה או אגדה?

ר' אבהו ור' חייא בר אבא, שניהם אמוראים ארצישראליים, תלמידיו המובהקים של רבי יוחנן. שניהם, משמו ומדעתם, ידועים הן בלימוד ההלכה והן בלימוד האגדה שלהם. במקרה הזה, לצורך העימות הספרותי המושלם, בוחר האחד לדרוש בהלכה בטהרתה וחברו באגדה. בין מי למי העימות? האם זהו עימות בין שני חכמים, מבחן ליכולותיהם האינטלקטואליות והרטוריות? או שמא זהו עימות בין שתי 'מתודות' שונות בתורה, או בין שתי השקפות עולם?

במערכה הראשונה עדיין מתקיים שוויון. במערכה הבאה, במבחן ה'רייטינג', מכה האגדה את ההלכה מכה ניצחת. 'כולי עלמא' מבכרים את האחת על-פני רעותה. ר' אבהו אינו מחשיב את דעתם של שולחי המסרונים, המצביעים ברגליהם. משלו מסביר היטב את עדיפותה ה'שיווקית' של האגדה, שאיננה מלמדת דבר על עדיפותה הסגולית. אדרבה, הוא אומר, ההלכה משולה לאבנים טובות, יקרה מפז, והאגדה לסחורה פשוטה וזולה. נקודות אם כן לזכותה של ההלכה ושוויון לכאורה במערכות. מכיוון שדבריו הם שורה תחתונה - נדמה שהסיפור משיב דברים למקומם הראוי ומנשא את ההלכה על-פני האגדה.

דומה שר' חייא מייצג היטב את עולמה של הלכה, וחברו ר' אבהו מיטיב להציג את עולמה של אגדה. כאילו בקשו השניים להמחיש את דבריו של ח"נ ביאליק על ההפרש שבין הלכה לאגדה: 'להלכה - פנים זועפות, לאגדה - פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל - מידת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה כשמן - מידת הרחמים'.

כבוד הקיסר

האמנם העימות הוא אידיאי או מתודי והחכמים הם רק נושאיו עלי סיפור? למעשה, עניין הנטישה אינו מוצג בסיפור כפי שתיארנו לעיל. ה'עולם' אינם עוזבים 'דרשה בהלכה' לטובת 'דרשה באגדה', אלא באופן קונקרטי ואישי הרבה יותר - עזבו הכל 'את רבי חייא' והלכו 'אצל רבי אבהו'.

עוד הבדל בולט במשוואה החסרנו מדברינו. ר' אבהו ניכר בסיפור בפעולותיו - דיבורו ומעשיו; ואילו ר' חייא ניכר אך ורק ברגשותיו. בסוף החצי הראשון של הסיפור, מתוארת תוצאת ההתרחשויות דרך תחושותיו הנפשיות של ר' חייא, ש'חלשה דעתו'; והסיפור כולו מסתיים בתיאור תחושתו של ר' חייא שדעתו טרם נתיישבה עליו.

הדגשת הממד האישי של העדפת הקהל, והבלטת תחושותיו של ר' חייא לצד ניסיונות הריצוי של ר' אבהו, מלמדים שיש כאן עניין באנשים וברגשות, לא פחות מאשר באידיאה הבינארית של הלכה ואגדה. ר' חייא בר אבא חש עלבון עמוק כתוצאה מחוויית נטישתו על-ידי קהלו והעדפת חברו על פניו. ר' אבהו בודאי אינו 'אשם' בכל מובן שהוא, אך ברגישותו הרבה הוא חש בצערו של חברו וחש לפייסו.

המשל בסיפור אף הוא אינו רק משל הסחורה, ההלכית או האגדית, אלא גם משל הרוכלים. שני מלמדי התורה נמשלים לרוכלים המבקשים למכור לפרנסתם ממרכולתם. הכל יודעים איזו תחרות ניטשת בין שני סוחרים הנתונים בכפיפה אחת. עם כל הרצון להביט בלימוד התורה והוראתה כעניין אידיאי גרידא, חושפים לפנינו חכמים כי גם בעולם גבוה זה אין יצר התחרות העז נותן מנוח. גם מלמד התורה עומד לעתים כרוכל המבקש להציע סחורתו לרבים ולראות הכרה והוקרה בעמלו.

סיומו של הסיפור מוסיף מפתח ראשי להבנתו. כהערת אגב שולית מופיעה סיבת הליווי הקבוע שהיה ר' חייא מלווה את ר' אבהו לאכסנייתו - 'משום כבודו של בית הקיסר'. אלא שמידע שולי בסיפור לעולם אינו שולי, מה עוד שהוא שובר את המבנה הזוגי המקביל והנאה של צמד משפטי הסיום, כאילו דורש הוא לו תשומת לב משל עצמו.

ממנו אנו למדים שר' חייא נהג מתוך כבוד פורמלי לזה שיוצא ובא בבית הקיסר. לא מפני שהיה עדיף עליו כתלמיד חכם אלא כבעל מעמד ציבורי מדיני. מילת המפתח היא 'כבוד'. כשם שאין הליווי מצווה, אלא נוהג של כבוד, כך גם עניין הדרשה. הפגיעה בר' חייא היא ראש לכל פגיעה בכבודו. לא פגיעה במעמדה של דרשת ההלכה מול אחותה האגדית, אלא בו עצמו - האיש חייא בר אבא - המבקש להיות נכבד, נאהב ומקובל על הציבור ככל אדם.

סדיקת האבנים

עדיין עלולה להטריד השאלה העקרונית - מהי אפוא עמדתו של ר' אבהו בסוגיית היחס שבין אגדה להלכה? התבוננות בהקשר שבו מופיע הסיפור, מקלה על ראיית דבריו של ר' אבהו כדברי פיוס, שאינם משקפים בהכרח את עמדתו במלואה. הסוגיה שם מעלה את השאלה 'מהי ענוותנותו של ר' אבהו?' ומביאה מספר סיפורים להדגמת ענוותו, ובהם סיפורנו. לפניו מופיע סיפור שבו בקשו חכמים למנות את ר' אבהו עליהם כראש ישיבה. 'יש גדול ממני', הצביע ר' אבהו על חכם אחר, עני ונזקק, והציע לו את המינוי כדי לחלצו ממיצר חובותיו. הצהרה נדיבה שמטרתה הסמויה היא עזרה לחבר בעת צרה ולאו דווקא גילויה של אמת צרופה.

גם המשל נתון לכמה פירושים. אמנם יקרו האבנים הטובות ממיני סדקית, אך אפשר לראות באבנים מצרך מותרות, חיצוני, ראוותני. מיני הסדקית לעומתם הם מצרך נצרך, נדרשים בכל מקום ובכל עת, מסייעים בעשייה ובתיקון ומצויים לכל אחד ואחת. מי אם כן נעלה על מי?

הצהרתם של דברי המשל נועדה אפוא להפיס את לב שומעם. ר' חייא בודאי אינו מקבלם כפשוטם. וכי מהו כבוד חיצוני של בית קיסר או אבן קיסר לעומת כבודה של תורה? ואם הצהרות הן רב משמעיות, הרי שלעומתן מעשיו של ר' אבהו מעידים בפשטות על בחירתו באגדה. דרש בציבור בדברי אגדה ואף עלתה בידו, ואין הוא מקל בהם ראש.

בשקט בשקט, מאחורי גבן של הדמויות והדברים שבפיהם - בעד ונגד אגדה - אולי רומז לנו המספר רמז מִשלו: וכי איך אפשר היה לומר את כל הדברים המלומדים הללו, על חכמת התורה וחכמת הנפש המשוקעת בהם - וכי לא רק על ידי סיפור אגדה?

התפרסם במוסף שבת, מקור ראשון

מוכר הסדקית - האיש והאגדה

מסכת סוטה דף מ'

שמואל פאוסט

הלכה ואגדה