אתר דעת | אגדות חז"ל | שערי האגדה | מפרשים | מאמרים | אגדה בראייה עכשווית | מסכת אבות | מאמרים נוספים | אודות | צור קשר

טעמה של החמצה

מסכת ברכות דף ה'

שמואל פאוסט




 
מחצה על מחצה
 
פעם אחת בשבת הגדול אחר דרשת היום חזר הרב הצדיק ר' נפתלי מרופשיץ לביתו עייף ויגע. אמרה לו אשתו מפני מה אתה עייף כל כך? אמר לה יגיעות הרבה יגעתי בדרשתי לעורר רחמי העשירים על העניים. הרי חג הפסח הקדוש ממשמש ובא, והמצות ביוקר, ואף שאר צרכי החג עולים בממון הרבה, ולרש אין כל, ואם אחיו העשיר לא ירחם עליו במה יעשה העני את חגו? אמרה לו אשתו מכל מקום הועלת בדרשתך? אמר לה דרשתי עשתה מחצה - העניים מוכנים לקבל...
(ש"י עגנון, תכריך של סיפורים, עמ' 141)
 
חכמי כל הדורות מייחדים את דרשת שבת הגדול (ודרשות שבתות הרבה) כדי לעורר את הקהל שימלאו רחמים אלה על אלה. כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח, מפליאים הם לדרוש בהלכה, באגדה ובהגדה ומפגיעים בציבור שלא ישיבו העשירים פני העניים ריקם, ושלא ילינו בעלי הבתים שכר יומם של פועליהם. בסיפורי בית המדרש, כדרכם של חכמים, הם מפליאים לדרוש זאת קודם כל מעצמם.
 

חשש חמץ

 

רב הונא, גדול אמוראי בבל בדורו היה, והיה הוא נאה דורש ונאה מקיים. זכר ימי עניותו לא נס גם משנעשה עשיר גדול, והיה מפזר מממונו לצורכי הרבים והיה בונה בתיהם של עניים, ולפני כל סעודה וסעודה - ולא בלילי פסחים לבד - היה מכריז ואומר: 'כל מאן דצריך ליתי וליכול' (תענית דף כ', ב). מה חוששים אופי המצות בערבי פסחים פן יחמיץ בצקם - כך חוששים בעלי יין כל השנה פן יחמיץ יינם. כזה היה פעם אחת המעשה ברב הונא עצמו.
 
רב הונא החמיצו לו ארבע מאות חביות יין.
נכנס אצלו רב יהודה אחיו של רב סלא חסידא וחכמים,
ואומרים אותה: רב אדא בר אהבה וחכמים,
ואמרו לו: יעיין אדוני במעשיו.
אמר להם: וכי חשוד אני בעיניכם?!
אמרו לו: וכי חשוד הקדוש ברוך הוא שעושה דין בלא דין?!
אמר להם: אם יש מי ששמע עלי דבר - יאמר.
אמרו לו: כך שמענו שאין אדוני נותן זמורות הגפן לאריסו.
אמר להם: וכי משאיר הוא לי דבר ממנו?! הלא גונב לו את כולו!
אמרו לו: זהו שאומרים האנשים: 'לאחר הגנב גנוב, ואת הטעם - טעם'
אמר להם: מקבל אני עלי שאני נותן לו.
יש שאומרים, חזר  החומץ והפך ליין,
ויש שאומרים, התייקר החומץ ונמכר בדמי יין.
(מסכת ברכות, דף ה' עמוד ב. מארמית)
 

באו לבקר ונמצאו מבקרים

 

הפסד גדול מאוד נגרם לרב הונא במחי ריאקציה כימית אחת שהפכה את אוצרו מיין לחומץ. החסיד רב יהודה (ושמא תאמר רב אדא) וחבריו באים אצל רב הונא לבקרו בשעת צערו. מילות הנחמה שבפיהם אומרות שלכל מקרה ישנה סיבה - אם אך יפשפש במעשיו ימצאנה. רב הונא ממאן למצוא נחמה בדבריהם והוא נפגע מהם עד עמקי נשמתו, האם חשוד אני בעיניכם על העבירה?! לא בחשד עסקינן - אומרים לו החסידים  - אלא בדרכו של עולם, וכי יעלה על הדעת שיעניש הקב"ה שלא בדין?
 
מצד אחד, בעולמם של חכמים ברי שהלוקה בגופו או בממונו - בדין הוא שלקה ומעשה שעשה גרם. מצד שני, לא בכל יום נכנסים חכמים אצל צדיק שלקה ומוכיחים אותו על מעשיו. ובכלל - מנין לחכמים חשבונו של עולם לדעת על מה לקה ומאיזה טעם בחר הקב"ה להלקות את בחיריו? ברור אפוא שבסיפור שלנו גונבה לאוזנם של חכמים שמועה על אודות מעשיו של רב הונא, והם משתמשים בהזדמנות שנקרתה לפניו ולפניהם כדי לרמוז לו על דבר התנהגותו טעונת התיקון.
 
רב הונא מגייס את מיטב רצונו וזכרונו אך לא יכול להעלות בדעתו רבב אחד שאפשר לתלות בו. אדרבא - אם יש כזה, ייאמר מיד! - הוא דורש. להזמנה פתוחה כזאת המתינו חכמים. שמענו שיש כזה - הם אומרים בזהירות - השמועה אומרת שאינך נותן לאריסך את חלקו המגיע לו בזמורות הגפן. רב הונא נרעש כולו: וכי אינו חשוד בעיניכם שהוא גונב לי הרבה יותר מחלקו? (רש"י). אני איני מותיר לו את חלקו? הרי הוא שאינו מותיר לי את חלקי!
 

טעם לפגם

 

בטוח בצדקתו מעמיד רב הונא את צדיקותו למבחן פומבי פעמיים. פעם אחת הוא שואל בתמיהה 'וכי חשוד אני בעיניכם?!' חזקת החפות מצטרפת כאן לחזקת מיגו - מי שעל ראשו בוער כובע כלשהו היה נזהר משאלה מנחה ומסגירה כזאת. ופעם שנייה הוא מכריז ממעמקי תחושת חפותו, אם יש בעולם עדות כלשהי היכולה לשמש נגדו - תבוא ותיאמר מיד, או תידום לנצח.
 
רב הונא נדהם לשמע הרעיון שהוא נחשד בפגיעה בשכרו של זה הגונב ממנו בקביעות. טיעונו של רב הונא טבעי וצודק. הפועל הזה גונב ממנו יתר על חלקו. כשהוא מונע מאריסו את חלקו בזמורות - הרי אין הוא אלא מחזיר לעצמו מעט ממה שגנב ממנו זה. בכל מאודו יודע וחש רב הונא שהוא נוהג באריסו כדין.
 
בתשובה לדבריו מצטטים חכמים את דברי הפתגם, הגונב מגנב טועם גם הוא גנבה מהי. אולי אין עבירה בידו וכל רבב לא דבק בבגדו, אבל תבלינה של גזלה כבר דבק לחיכו. כיצד מתיישב הפתגם העממי עם מעשיו של רב הונא? הרי אין הוא מואשם חלילה אפילו לא בגניבת רכושו מאריסו הגנב. אלא היטב רצו חכמים להטעים את רב הונא טעמו של חטא.
 
אניני טעם ורגישי חיך אינם זקוקים ל'דבר עצמו' כדי לחוש בטעמו. חכם במעמדו ובדרגתו של רב הונא - מלמדים החסידים לקח - צריך היה לחוש טעמה של גניבה כשהחסיר מאריסו את חלקו בזמורות הגפן. זו בדיוק העדינות אותה דורשים החסידים ממי שנמנה עימהם (פרנקל). כשם שתחושת טעם החטא עשויה ליהנות אחרים, הרי שאצל אנשי המוסר יש בכוחה לשמש כאזהרה ולמנוע אפילו אבק של חשש להתנהגות שאינה הולמת חסיד.
 
להיות חכם
 
החכם רב הונא צודק. אבל, אומרים לו חכמים, בדיני ממונות כדיני נפשות - אל תהיה צודק, תהיה חכם! חכם מקפיד על עצמו קלה כחמורה ונזהר מכל חשש הלנה וגזלה, מעילה ועוולה כנקיי הדעת שבירושלים.
 
יתרה מכך. החכמים המבקרים את רב הונא יוצרים מעין השוואה בינו לבין הקב"ה. אל מול לשונו 'וכי חשוד אני', הם עונים בשאלה 'וכי חשוד הקב"ה'. לתוך השוואה זו הם נוסכים את הצדק המוחלט שעל-פיו פועל א-ל שאיננו עושה 'דין בלא דין'. בעוד רב הונא נוהג לפי שורת הדין, ומחסיר מאריסו את מה שאין נכון לו, דינו של הקב"ה מתגלה כ'לפנים משורת הדין'. זהו דין מהול במידת רחמים כשהוא מתייחס לזכויותיו של הפועל - גם כזה שסרח; וזוהי מידת הדין גמורה כשהיא מתייחסת למניעת הזכויות על-ידי בעל הבית העשיר. מול שבבי זמורות גפן שהחמיץ הפועל - מוחמצות ארבע מאות חביות יין.
 
רב הונא אינו שומע את הלקח הרמוז בהשוואה זו. באוזניו מצלצלות המילים ומדנדנות כפעמון, ואין הוא שומע אלא 'דין, דין, דין'. רב הונא מעביר לנגד עיניו את שורת הדין כשורות שורות סדורות שבכרם ובאמת ובתמים אין הוא יכול למצוא ולו מקרה אחד שבו נהג שלא כשורה. אך עיניו טחות מלסרוק את המעשים שלפני ולפנים משורת הדין.
 
רב הונא, להגנתו, מנסה ליצור השוואה אחרת. מול חשד השווא, לטעמו, בהתנהגותו - 'וכי חשוד אני', הוא משיב בתמיהה נזעמת 'וכי משאיר הוא לי דבר?!'. אם דימיתם לרגע שאני הוא המחסר מחלקו של הפועל, הרי שהוא הוא המחסר מחלקי וגונב את רכושי. הוא החשוד המיידי! שליטתו של בעל הרכוש ברכושו היא מוגבלת. האריס, שיש לו נגישות קבועה ל'סחורה' עצמה, עושה דין לעצמו ומספח לו מעט יותר מחלקו המותר לו. רב הונא, בחסידותו, מעלים עיניו מהגניבה הקבועה אך מאזן אותה מעט בדין שהוא נוהג באריסו - מניעת חלוקת הזמורות.
 

מבחר טעמים

 

את הרמז העבה של חכמים, הרמוז בפתגם 'שאומרים האנשים', רב הונא אינו מחמיץ הפעם והוא מבין את טעותו. בזמורות הגפן אין אמנם טעם כבפרי הגפן עצמו, אך הן נושאות עמן את חתימת טעמו של הכרם כולו. טעמן של חביות היין נפגם - היין המיושן והמשובח החמיץ ונעשה לחומץ בן יין. אך מעשה האיזון החד-צדדי אינו משיב את טעמו של היין שנפגע - טעמו הוא טעמה החמצמץ של הגניבה.
 
הקבלה בלב של רב הונא, לשנות לאלתר את התנהגותו ולתת לאריס את אשר לאריס, היא שמצליחה ליצור שינוי ולהשיב ליין את טעמו. כיצד השתנה הטעם? לכך נמנו כמה טעמים. חובבי הנסים שבין רושמי הרשומות בוחרים לסיים את הסיפור באלכימיה ניסית וסימבולית. כשם שרחמי הבריות מצליחים להוריד גשמים במקום שתעניותיהם של חכמים נכשלו, כך פועלים רחמיו של רב הונא בדרך נס ומחזירים את היין לטעמו המקורי בטרם הוחמצה השעה. רציונליסטים שבהם, שלא לומר אנליסטים שבהם, בוחרים לשפות את רב הונא ברווחי תנודות המסחר - לא הרכבו הכימי של החומץ השתנה, אלא מחיר השוק הוא שנשתנה לפתע, 'התייקר החומץ ונמכר בדמי יין'. יש שיאמרו 'ומה נשתנה?', ויש שיאמרו שאולי זה נס גדול מזה.
 
התפרסם במוסף שבת, מקור ראשון
 
 

כדי להוסיף הערה על מאמר זה לחץ כאן.


תגובות גולשים:
שם: נועם
הערה: מאמר כתוב היטב, אולם את עיקרו לא הבנתי.. עיקר חסר, לאחר כל הדברים עדיין לא מובן מדוע נענש רב הונא, האם אי נתינת "בונוס" בצורת זמורות לפועל שגונב את הכל מבעל הבית, נחשב לאי קיום לפנים משורת הדין? האם לפנים משורת הדין חולקת על האמירה כל המרחם על האכזרים סופו להתאכזר על הרחמנים?

אני לא מצוי בסוגיא אבל אולי התכוונתו חבריו לרמוז לו שהיות והוא ידוע כאחד שמדקדק עם פועליו ולא נותן להם מזמורות הגפן, בזה הוא מביא אותם לגנוב ממנו, ועל זה נענש.