"כיבוד הורים" כהמשך מפעל "חיים"

האם חובת כיבוד הורים נגזרת מרעיון 'פירעון חוב', 'השבת טובה תחת טובה', או שמא מדובר בחיוב עצמאי ובלתי תלוי? הורינו העניקו לנו חיים, נכון, אבל כיצד נגזרת מכך מחויבותנו כלפיהם? יש כאן שאלה פילוסופית: כיצד ניתן לחייב אותנו להתייחס ואף להשיב טובה על עובדה שנעשתה בטרם היותנו, למען היותנו, בעוד שהיינו חסרי ישות, ואף מבלי שנשאלנו על כך? על כך יש להוסיף את השאלה הידועה יותר: הורינו פעלו למען גידולנו מתוך אינסטינקט המוטבע בהם, מדוע עלינו להשיב טובה על פעילות אינסטינקטיבית?

באים חז"ל ומלמדים אותנו שרעיון כיבוד אב ואם אינו 'פירעון חוב' כי אם השלמת החסר. בעצם נכונותם ללדת אותנו וויתרו הורינו על חלק מחייהם. מאז, הפך הוויתור ו'חיסור-החיים' לעובדה, המלווה את המשך חייהם, ואת תחילת חיינו. אכן, ישנה משוואה הגיונית-מוסרית במצוות כיבוד אב ואם, אולם לא כגמול על הבאתנו לעולם, ואף לא על רגע ההחלטה להשקיע בנו, כי אם על ההענקה המתמדת שעיכבה את פיתוח חייהם שלהם. הענקה זו מאפילה על כל שרשרת ההחלטות שקדמו לה, בטרם היותנו, ולאחר היותנו, והיא המחייבת אותנו בכיבודם.

וויתור – מעשית, גוברת "ההענקה" על רגע ההחלטה של ההתמסרות לחיי הילדים. אולם מבחינה מהותית אם סיבת הכבוד היא ההענקה - הופכת המצווה לסוג של "פירעון חוב", ואילו אם הסיבה היא עצם ההחלטה - אז כיבוד הורים בצורה נאותה מסוגל להחזיר להורים על מה שהחסירו בחייהם, בכך שנכבד ונקדם את שיטתם ואת דרכם בחיים.

קידושין דף כט: ת"ר שלשה שותפין הן באדם הקב"ה ואביו ואמו וכו'.

'שותפותם' של ההורים במעשה הקב"ה, מתייחסת אמנם לעצם היצירה, ולא להענקה. אולם לא משום כך חויבנו בכבודם, ועל כן באמת לא הוקש כבודם לכבוד המקום. מחויבותנו כלפיהם היא על הוויתורים שעשו למענינו, לא מתוך אינסטינקט כי אם מתוך בחירה.

ת"ר איזהו מורא ואיזהו כיבוד מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו, כיבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא.

נשים לב אל רשימת הפעולות שמנו חכמים, ונמצא שהן מכילות את חובתו של הבן לשמור על "הדיבור" ועל "המקום" של הוריו בעולם. "הדיבור" מסמל את השיטה של האב, "המקום" מסמל את הייחודיות של האב. פירוש הדבר שעל הבן ליצור המשכיות של מפעלם, מהותם ואופיים. וויתור וחיסור חייהם שלהם נועד להשלמה בידי הבן, שימשיך את אותו קו ייחודי שהוטבע בו וידאג למילוי החסר. בכך יגיע לידי שלמות בניינם, ייעודם ותפקידם בעולם. איש מלבדו לא יוכל לעשות זאת.