"על מה אבדה הארץ? על עזבם תורתי"

מסכת בבא מציעא דפים פה - צא

הרב חנוך גבהרד

בבא מציעא דף פה/א

הסברים רבים ומגוונים מבוארים על הנושא בספרי הפרשנים והדרשנים.

לא התייחסו לתורה כאלקית הגורמת לקדושה, אלא רק אהבו את עומק החכמה ויפיה (בן יהוידע).

לא לברך בתורה אינו עוון צדדי, אלא מוכיח שלימוד התורה אינו אהוב, וממילא רופף, ומכיון שלימוד התורה, הוא הסיבה לקיום השמים והארץ ולהמשכה של הבריאה כולה, כנאמר: "כֹּה אָמַר ה': אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג/כה). על כן לימוד רופף, גורם להתרופפות בכל המערכת, והתוצאה היא אבדן הארץ ויציאת עם ישראל לגלות (הקדמת תפארת ישראל למהר"ל. ראה יומא לח/ב: "גלות הבנים בשכחת התורה").

מה שלא בירכו בתורה תחילה, מוכיח שלימודם לא היה על מנת לקיים, אלא מן השפה ולחוץ, כי הלומדים על מנת לקיים, אזי גם בשעה שקמים מלימודם, הם עדיין עסוקים בתורה, שהרי את כל היום הם ממלאים על פי מה שהם למדו בתורה, וכל יציאה מבית המדרש, היא אך ורק לצורך קיום איזהו סעיף מהתורה. אז אין להם צורך בברכה חוזרת, כי לא הסיחו דעת. אך אם אחר שעת לימוד באות שתי שעות הפסקה, אחר עשר דקות בא הקפה, ואחר פעמיים קפה באות שיחות, כך מסיחים את הדעת מהתורה וממצוותיה, והנה חנות הפיצה צפופה יותר מחנות ספרי הקודש, ונסגרת בלילה בשעה הרבה יותר מאוחרת.
אזי עליהם לחזור ולברך ברכת התורה בכל פעם מחדש, ואין די בברכה פעם אחת בתחילת היום. הרי שהלשון: "שלא בירכו בתורה תחילה", מלמדת שהיה עליהם לברך בכל פעם כשהם חזרו לראות דבר-מה בתורה, כיון שאת חיי היום-יום הם לא ניהלו על פי התורה, וממילא היה להם הסח הדעת ממנה (חכמה ומוסר-א רע"ז).

בקטע הקודם בגמרא דנו בנושא: "תלמידי חכמים בני תלמידי חכמים", את הקשר לנושא זה: "על שלא בירכו בתורה", מבאר רבי צדוק הכהן מלובלין: הזרע נובע מעומק המוח (רש"י חולין מה/ב: "שאינו"), ממקום פנימי שאין בו שלטון להצגה חיצונית. לכן כאשר מישהו נראה כתלמיד חכם, אך "אינו מברך בתורה תחילה" - בכל ליבו ונפשו, הבנים שלו נובעים מהעומק ההוא שהברכה השטחית לא הצליחה להגיע שמה, ופשיטא שהם לא יהיו תלמידי חכמים, כי פנימיותו האמיתית אינה כזו. אך מי שעמוק בתוך תוכו אוהב את הקב"ה, ומברך את התורה בכל ליבו ונפשו, משם נובעים גם ילדיו, והם ודאי יהיו תלמידי חכמים (רסיסי לילה כ"א).

הדרשנים המשילו זאת לפוחז שהיה מנגן כשרוני המפליא בכינורו, עקב פחזנותו, התהולל והתדרדר מדחי אל דחי, חטא רבות ונענש בעבור חטאיו בענשים כבדים, עד שכבר הגיע לו גם עונש-מוות בעבור פשעיו. אלא שפעם אחר פעם חנן אותו המלך מעונש זה, בזכות ניגוניו הנפלאים.
אותו פוחז ידע לנצל את העובדה שהמלך מעריך את כשרונו, לכן הרשה לעצמו להמשיך בדרכיו הנלוזות.
באחד ממעשי הפשע היותר קטנים שלו, נקטעה ידו, והוא לא יכול היה להמשיך לאחוז כינור, פסקו עליו השופטים עונש-מוות, והפעם לא התערב המלך להמתיק את דינו.
אין משמעות לשאלה: מדוע הפעם - על עבירה פחות חמורה מהפעמים הקודמות, אין המלך נחלץ לעזור לו?
כל זמן שהוא הטיב את לב-המלך בניגוניו הנפלאים, ניתן היה למשוך לו חסד לפנים משורת-הדין, למרות שלא מגיע לו. אך כאשר מעלת ה"מנגן" נלקחה ממנו, יש להתייחס אליו כאל שאר בני-האדם ולהעניש אותו כמותם.
הוא הדין לעם ישראל, כל זמן שהם לומדים תורה _ הם מנגנים את הניגון האהוב על הקב"ה, זהו גם ניגון שעתיד לשפר אותם בעצמם. על כן הקב"ה מוותר להם על עברותיהם החמורות, אך משפסקו ללמוד תורה, נפסקה מהם החנינה של לפנים משורת הדין (פרד"י בראשית מד/יח. ראה ב"ח וט"ז על שו"ע או"ח הלכות ברכות התורה סימן מ"ז, בעיון-יעקב, ובהשמטות הספר ילקוט הגרשוני. רעיון דומה נאמר גם בשם הגרי"ז הלוי ז"ל).

סידור בית יעקב (סולם בית א-ל יג/ב), מציע הסבר פשטני ופיזי: השאלה: "על מה אבדה הארץ", אינה על עם-ישראל, אותם הזהירו הנביאים פעמים רבות, שאי-קויים מצוות התורה, מאלץ לגלות ולחיות תחת שלטון זרים, לסבול עול כבד של רשעים עריצים שיעשו בנו כטוב בעיניהם. השאלה: "על מה אבדה הארץ", היא על אדמת ארץ ישראל עצמה, על מה ולמה היא אבדה? ומדוע היא אינה נותנת פירותיה לעמים האחרים הגרים בה בזמן שאין בניה עליה, והרי: "לא תהו בראה"! (ישעיהו מה/יח), מדוע אסרה האדמה את כוחה באזיקים? על כך עונה הקב"ה: "על עזבם את תורתי". כלומר: בניה אינם עליה, על כן "אבדה הארץ".
אכן כאשר בני ישראל יחזרו, תשתקם הארץ, כנאמר: "ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו, ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו/ח), ביארו חז"ל: כשהשנים תתברכנה וארץ ישראל תניב פרותיה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ומוסיף רש"י: "אין לך קץ מגולה מזה" (סנהדרין צח/א, ראה מהרש"א שם).