"גדולים מעשי-חייא"

אמר רבי חייא לרבי חנינא: אמנם אם תשתכח התורה יכול אתה להחזירה, אבל כ"הקדמת רפואה למכה", אני עשיתי שהתורה לא תשתכח מישראל. כיצד דאגתי לכך? זרעתי פשתן וכותנה. אחר שגדלו הזרעים והבשילו פקעות-הכותנה וקני-הפשתן, קצרתי אותם, שטחתי אותם לייבוש, ניפצתי אותם, טויתי מהם חוטים, ואחר כך שזרתי חבלים מהחוטים הללו, ומהחבלים עשיתי מלכודות ומכמורות, וצדתי בהם צביים לצורך העור שלהם. אחר כך התקנתי מגילות מהעור של הצביים, במגילות אלה כתבתי את חמשת חומשי התורה וששת סדרי המשנה. עם מגילות-קלף אלה הלכתי לעיר שאין בה מלמדי תינוקות, ולימדתי חמישה ילדים בחמישה חומשי התורה, וכן לימדתי ששה ילדים את ששת סדרי המשנה. אחר כך אמרתי להם: כל אחד ילמד את חברו את מה שהוא יודע, עד שאני אחזור לעיר שלכם, עד אז תקריאו את החומש זה לזה. ותשנו את המשנה אחד לשני. שכל אחד ילמד את חברו מהספר שלו את מה שהוא יודע.
כך עשה רבי חייא בכל פעם שנגמרו המגילות, הוא שוב הפך להיות חקלאי, והחל לטפל בהכנת התשתית כדי שיהיו לו מגילות. רק אחר כך אסף ילדים שעד זמן לא רב התהלכו באפס מעשה, והנה הוא הצליח להפוף אותם להיות כל כך צייתנים, שקיימו את דבריו בהתלהבות כה רבה. כי האמת והכֵּנות קרנו ממנו, וללא קושי הם הבינו שהוא אינו עוד אחד הנשלח מטעם אירגון זה או אחר, בא לצלם את הילדים, להצטלם איתם, ומצפה למשכורתו בסוף החודש, אלא איש אמת שקיבלוהו כמו מים קרים על נפש עייפה.

בזאת עשה רבי חייא שלא תשתכח מישראל. על זה אמר רבי: "כמה גדולים מעשי חייא".
במעשיו אלה של רבי חייא יש להתבונן, על פי כללי פריון עבודה ויעול תוצרת, יש מקום להציע שיפורים נרחבים ביותר. אם רבי חייא ראה שהתורה משתכחת מישראל, וילדים מתהלכים ללא לימוד, היה עליו להזדרז ביותר למצא קלף, ומיד להושיב סופרים שיכתבו את חמשת חומשי התורה. כל זאת בתנאי שהוא לא מצא חומשים כתובים, ואם יש בשוק חומשים, הלא תוך שעה יכולים היו להיות בידו עותקים אחדים של התורה, ולצאת איתם לעיירות, ועוד באותו שבוע לחגוג עם תלמידיו סיום של חומש או שנים. ותוך כדי שהוא מלמד את החומש הראשון, דואג הצוות לקנות עוד ספרים, וצוות המשנה מכין כבר תשתית לחומש השלישי, והמארגנים כבר מחפשים דרכים לחומש הרביעי, כשגם התכניות של החמישי כבר נמצאות באמתחת הועדה, והם אלה שדואגים להקים ועדות נוספות להכין את המשניות באותה מתכונת. כך ניתן להתפרש על פני כל הארץ חיש-קל. ואילו רבי חייא עשה את מעשיו לבדו ובאיטיות מרובה ביותר.

שהרי לא ברור שהוא הגיע למסקנה שהתורה משתכחת מישראל, דוקא בעונת זריעת הפשתן והכותנה. יתכן שאחר שהוא הצליח למצוא זרעים, היה עליו להמתין עוד זמן ממושך עד הזריעה, אולי גם לדלג שנת שמיטה אחת. אחר שהזרעים נבטו, היה צורך לטפל בהם עד שיבשילו הגבעולים. עד שניתן להפיק מהם חוטים זה תהליך ארוך ומייגע, בעוד שבשוק ניתן להשיג תמורת פרוטות זעומות חוטים שזורים. ואף חבלים ניתן להשיג. אפילו רשתות מוכנות נמצאות בדוכני המכירה. ואף עורות צביים יכול היה לגשת לשוק ולמצוא. אם כן, מדוע היה עליו לערוך תהליך ארוך זה, להתחיל את כתיבת החומשים כאדם הראשון שלא היה לו שום דבר מן המוכן? (ראה ברכות נח/א: "כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד").
כאן רואים אנו יסוד עקרוני בהנחלת התורה לדורות הבאים; את יסודות התורה יש להנחיל בטהרתה לגמרי, ללא כל רבב של עזרה על ידי גורמים שאינם קשורים אליה, אפילו לא עזרה בעקיפין. אפילו הזרעים שמהם צמחו הגבעולים, שמהם שזרו חוטים, שמהם טוו חבלים, שבהם צדו צביים, שעל עורם כתבו את התורה, זרעים אלה חייבים להגיע ממקום טהור, ואותם ליקט אט אט מן ההפקר. שאם לא כן לא יהיה קיום לבניין הרוחני שמתכננים זה עתה להקים. על כן לא הזדרז רבי חייא להקים בניין מט-לנפול. אלא החל בבניית יסודותיו באופן הנעלה והטהור ביותר, כך שאף אם יארך היום שניתן יהיה לברך על המוגמר, אך הבניין שיבנה על גבי יסודות אלה, יהיה איתן וסלעי, שיחזיק מעמד שנים ארוכות (ראה חו"מ-א שפד).

במבט לאחור ניתן להתפעל מעוצמתו זו, ולראות שעמלו אכן נשא פרי למכביר ולתפארת. מאז חרבן בית המקדש ופיזור עם ישראל בכל תפוצות הגולה בכל ארבע רוחות השמים, לא פסקו בתי המדרש בכל מקום ומקום שבו דרכה כף רגלו של עם ישראל, וקול התורה לא נדם בכל פזורי ישראל. בניין אדיר זה עומד על יסודותיו האיתנים של רבי חייא, שניבנו ביסודיות ובטהרה.

הסבר נוסף מדוע לא מצא רבי חייא לנכון לייעל את העבודה ולפזר סמכויות על צוותות עבודה נוספים, כי בנפשו של הלומד נחקק הלימוד טוב יותר, אם קדמו ללימוד הכנות רבות (העמק דבר שמות יח/ב).

כמו כן רצה רבי חייא ללמד את התלמידים שאין להתעצל, ולא ללמוד רק את עיקרי הדינים ותמציתם, או סיכומים של קיצורי הלכות. אלא בכל הלכה והלכה יש להתחקות על שורשה ולהבין כיצד היא משתלשלת ממקורה בתורה, דרך דברי המשנה, הגמרא עד פסק ההלכה. כי באופן כזה מקימיים את מצות היגיעה בתורה, ורק על ידי כך ניתן להבין את עומק דברי התורה, ממילא אפשר לחדש בה דברים, ולפסוק דברים שאינם כתובים במפורש, אלא על פי דימוי והשואה.

המחשה לכך נתן להם רבי חייא בדוגמא אישית עוד לפני שהם התחילו ללמוד, כדי שהוא יהיה "נאה דורש ונאה מקיים" (בן-יהוידע, כתובות קג/ב, בסוגיא מקבילה).

ביאור נוסף על מעלתו של רבי חייא, שהוא היה דבק במטרה ללא כל פשרה, והסכים לכל קושי, אפילו למאמצים שלא ניתן להעלות הדעת, ולא היה מתחמק ממילוי תפקידו, גם אם הוא לא היה מוצא שום דבר מן המוכן, והיה עליו להתחיל לבנות תשתית התחלתית. אך אילו היה מוצא מן המוכן, הוא לא היה מתמהמה, אלא לוקח את שלפניו. כלומר: רבי חייא לא הכיר את התירוץ השגור: "ניסיתי", "רציתי", "לא הצלחתי" וכדומה. שום מכשול אינו יכול לעצור אותו מלבצע את אשר יזם לעשות.

כיצד זה נראה כיום? מחליטים שעכשיו צריך לקנות חומשים ולאסוף את הילדים לשיעור, שולחים את הגבאי לחנות הקרובה, ובערב כשהילדים מתאספים מגלה המלמד שאין חומשים, שואלים את הגבאי, והוא עונה: "הייתי, אבל החנות היתה סגורה אז הלכתי הביתה".
כזו תרוץ לא הכיר רבי חנינא, אם החנות סגורה, מכתתים את הרגלים אל הרחוקה יותר, עם גם שם סגור, נוסעים לירושלים, אם גם שם אין, הולכים לבית הדפוס, אם גם שם אין, מדפסים לבד, אם אין בית דפוס המסכים להדפיס, פותחים לבד בית דפוס, אם אין מכונות דפוס, מביאים מחו"ל, אם גם בחו"ל אין, מייצרים לבד - שום הפרעה לא תעצור את התכנית!

בדבקות כזו במטרה שהיתה לרבי חייא, הוא יכול היה לבנות סולמות לעלות לרקיע כדי להוריד משם את התורה. גם אם עד יומו האחרון הוא לא היה מצליח להגיע עד הרקיע, אך ברור שעד יומו האחרון הוא לא היה מתייאש מלהמשיך ולהמשיך לבנות.
כשרבי חייא ניגש ללמד תורה את ילדי ישראל, או מבצע אחר, כל מחסום בעולם אינו קיים לגביו, גם אם לשם כך יהיה עליו להתחיל מהתחלה, ולעשות הכל לבדו. בכך הוא עשה שאכן לא תשתכח תורה מישראל. בכל דור ודור, אחר כל חרבן נורא ככל שיהיה, ישארו שרידים - תלמידי רבי חייא, העשויים לבלי-חת, ודי להם לראות שמש וחוקי טבע, ליותר מזאת אין צורך, את השאר הם כבר יעשו. מכאן אפשר להתחיל מבראשית לגמרי, ללא כל תשתית וללא כל קצה של חוט של עזרה כלשהי (תורת חיים).

רבי חייא לימד ילדים

על מעשיו אלה הוא זכה בתואר: "גדולים מעשי חייא".

אמרו חז"ל: נבואות הנחמה נאמרו למהנה תלמידי חכמים מנכסיו, אבל על תלמידי חכמים עצמם נאמר: "עין לא ראתה אלקים זולתך, יעשה למחכה לו" (ישעיהו סד/ג. ברכות לד/ב). הרי שמעלת לומד התורה היא גבוהה ממעלת מי שעוזר לאחרים ללמוד! כיצד היתה מעלת רבי חייא גדולה ממעלת שאר הלומדים?

אלא ישנם שני סוגים של מהני תלמידי חכמים, האחד רואה תלמידי חכמים ועוזר להם בקשיי הפרנסה, תומך בישיבה, מחזיק כולל, וכדומה. מעלתו אכן גדולה ועצומה, זו היא השותפות המפורסמת שנקראת: "יששכר וזבולון", דהיינו: שבט יששכר למדו תורה, שבט זבולון דאגו לפרנסתם, והם התחלקו בשכר שוה בשוה.

עליו נאמר ששכרו אינו כה גדול כמו של מי שלומד בעצמו, כיון שגם ללא עזרתו, ימשיכו תלמידי החכמים ללמוד תורה, אם כי מתוך קשיים ודחק. אבל מסירות הנפש של אוהבי התורה לא תרשה להם לעזוב את היכלי התורה בגלל קשיים.

אך יש מי שלוקח נער צעיר, שאינו תלמיד חכם, ועושה אותו לתלמיד חכם, הוא לא רק דואג לצרכיו החמריים, אלא דואג שהוא יעזוב את הבליו וישקיע את עצמו בתורה, זאת עשה רבי חייא, הוא לא השקיע בתלמידי חכמים, לדאוג לפרנסתם, אלא בנה תלמידי חכמים, כלומר: הוא לא השקיע במניות מצליחות, וגם לא באלה שזה עתה מונפקות, אלא הוא עצמו הנפיק מנייות. כאשר אחת כזו מצליחה, הוא זכאי לגרוף את כל מאה אחוזי הרווח.

העושה כן נמצא יותר גבוה ממי שמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, וגם יותר גבוה ממי שלומד תורה לעצמו בלבד (משך חכמה ויקרא כו/ו). זה דומה לכלל: "גדול המעשה יותר מן העושה"
(ב"ב ט/א. ראה סוטה כא/אף "לא כשמעון אחי עזריה").