אסתטיקה ורוחניות, הילכו יחדיו?

מסכת בבא קמא דף ט'

צוות האתר

בנוהג שבעולם, היופי נתפס כפניו החיצוניים של הגשמי, והעיסוק ביופי זה נתפס כמנוגד לפנימיות. מסיבה זו נחשבה מאז ומתמיד ההקפדה על אסתטיקה כמנוגדת לערכים וליהדות.

קשה להחשיב גישה זו כטעות מיסודה. אולם אם נברר את עקרון היופי ואת סיבת בריאתו, הרי שנדע כיצד להשתמש בו באופן המועיל. את ההנאה מאסתטיקה העניק לנו הבורא, בכדי שנדע להעריך דבר מסודר ומושלם. כך שלמרות שמדובר בפן החיצוני של הנברא, הוא אינו אלא בבחינת 'גמר מלאכה' הרומז רמז עבה לרובד העמוק יותר. חז"ל הודו בערכו של היופי וקבעו: "שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם אשה נאה דירה נאה וכלים נאים". לאמור: 'הרחבת דעתו של אדם' היא מעלה לכל הדעות, ואינה מגיעה אלא עם מעלת הסדר, כאשר כל דבר בא על מקומו ועומד על תבניתו.

אסתטיקה היא ענין תרבותי בעיקרו, והיא תלויית-הקשר, מקום, וטעם. לא הרי מושגי היופי של תקופת חז"ל, כאלה של ימינו. אך יש לנו תחום בלתי משתנה, והוא המצוות, ובו נוכל לבטא את הערכתנו ליופי. התורה מחייבת שנבצע את המצוות בשלמות אסתטית, שנאמר "זה אלי ואנווהו". נשים נא לב: הרעיון אינו מופיע כמצווה מן המצוות, אלא בתוך 'שירת הים'. ויש דברים בגו.

יש קשר בין שיר לבין מצווה. שיר הוא ביטוי לתחושות ולרגשות, תוך שימוש באמצעים אסתטיים וכלים שונים, כמו מילים, תוים, משקל וחרוז. כך גם מעלת "אנווהו" במצוות, מעשה המצווה אינו אלא כסות לרעיון פנימי, ולפיכך עליו להתבצע באופן מושלם. ככל שהוא יותר אסתטי, הוא יותר ירמוז ויכוון אותנו לפנימיות התורה. זהו ענין "נוי מצווה", שככל שנוסיף בה קישוט ויופי חיצוני, נבטא את חיבורנו הפנימי לרעיונותיה ונעשיר את חיינו.

אדם יכול לקיים מצוות על פי כללי ההלכה, ועדיין הם נראות בעיניו כמיותרות או כמסרבלות את החיים. ענין הידור מצווה פירושו להראות את היופי של המצוות לעצמך ולאנשים אחרים. "יופי" פירושו שלמות, הנובעת מהתאמה ומהרמוניה. על ידי התבוננות בעומק המצווה נגלה כיצד היא משלימה ומכינה את האדם לעולם ולא להיפך. ואת היעד הזה הם קבלו על עצמם באמירה "זה אלי, ואנווהו"..

(ב"ק דף ט') אָמַר רַב אַסִי, אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַב הוּנָא: בְּמִצְוָה, עַד שְׁלִישׁ. מַאי 'שְׁלִישׁ'? אִילֵימָא שְׁלִישׁ בֵּיתוֹ, אֶלָּא מֵעַתָּה אִי אִתְרַמִי לֵיהּ תְּלָתָא מִצְוְתָא, לֵיתִיב לְכוּלֵיהּ בֵּיתֵיהּ? אֶלָּא אָמַר רַב זֵירָא: בְּהִדּוּר מִצְוָה, עַד שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה.

תרגום - יש חיוב להדר בקיום מצוות עד שליש. שליש ממה? אם תאמר שצריך אדם להשקיע במצווה עד גובה סכום ששווה לשליש משווי ביתו, מה יעשה אדם במצווה הבאה, אם ימשיך כך יאבד את ביתו לאחר שלוש מצוות. אלא אמר רבי זירא: עד שליש מעלותה של המצווה עצמה. כלומר: אם למשל מחירו של אתרוג כשר הוא תשעים שקלים, יש להוסיף על אתרוג מהודר עוד כשלושים שקלים, כלומר מאה ועשרים.

החיוב להדר נלמד מן הפסוק "זה אלי ואנווהו". המונח 'הידור' מתייחס אמנם לנוי חיצוני, אולם כאמור החיצוני מלמד על הפנימי. מהו נוי? אסתטיקה, ומהו הרעיון האסתטי? הרמוניה, שילוב ואיזון בין הפרטים המרכיבים את התמונה. כשם שהנוי החיצוני נמדד על פי האיזון בין פרטיו, כך ה'הדר' שאנו מחויבים להוסיף למצוות, נמדד על פי האיזון וההרמוניה שבין שלל המרכיבים באדם: שכל, רגש, תכונה גופנית, ונטיה נפשית.

בָּעִי רַב אַשִׁי: שְׁלִישׁ מִלְּגַו אוֹ שְׁלִישׁ מִלְּבַר? תֵּיקוּ.

תרגום - האם שליש מן השווי 'נטו', [כפי שנקטנו בדוגמה הקודמת], או שמא שליש מן ה'ברוטו' לאחר ההוספה, כלומר אם הגענו למאה ועשרים שקלים, יש להוסיף ארבעים על התשעים, ולא שלושים.

ה'שליש' הנוסף הוא 'הדרה' של המצוה, הרומז לעומק הרעיון, שרק הנפש יכולה להכילו. מסיבה זו 'הידור מצוה' עד שליש ולא יותר, ללמדנו שאין ערך למרכיב הנפשי לבדו, ללא שני ה'שלישים' האחרים שבמצוה: השכל, והמעשה. על כך מסתפק רב אשי: האם מרכיב-מייפה זה תפקידו הוא פנימה, 'מלגו', כלומר נועד לעינו הפרטית של מקיים המצוה, או שמא: 'מלבר', כלומר נועד לעיניהם של המתבוננים בו? לאמור: האם מדובר באיזון חינוכי-עצמי, או שמא באיזון 'דידקטי', השייך לרובד הפומבי של המצווה.

תיקו. כל מקיים מצווה יכריע כנטיית לבו, ובלבד שיכוון ליבו לשמים.