"אנטינומיזם" אצל מנהיגים: החשוד שבנסתר

ב"ק ט"ז ע"ב. כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְלָכְדֵנִי, וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי" (ירמיה יח). רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מִזּוֹנָה. רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אוֹמֵר: שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת־אִישׁ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מִזּוֹנָה, הַיְנוּ דִּכְתִיב: (משלי כג) "כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה, זוֹנָה". אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת־אִישׁ, מַאי 'שׁוּחָה'? אַטוּ אֵשֶׁת־אִישׁ, מִי נַפְקָא מִכְּלַל זוֹנָה? בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת־אִישׁ, הַיְנוּ דִּכְתִיב: (ירמיה יח) "וְאַתָּה ה' יָדַעְתָּ אֶת כָּל עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת". אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מִזּוֹנָה, מַאי 'לַמָּוֶת'? שֶׁהִשְׁלִיכוּהוּ לִבְאֵר טִיט.

המפרשים מציינים שאת החשד על עבירות אלו מצינו גם ביחס למשה שהיה גדול הנביאים. האם מדובר בחשד סביר? כיצד ניתן להסביר נטייה זו לייחס למנהיגים ולנביאים עבירות שכאלה?

כולנו מכירים אנשים יוצאי דופן, חכמים, מורמים-מעם, נערצים, שחיים את חייהם ברובד אחר מאיתנו. עמוק יותר, או גבוה יותר, תלוי את מי שואלים, ובקיצור: אחר, אך מוערץ. ציפיותינו מאדם שכזה, שכשם שחייו אינם חיינו, כך מעשיו אמורים להיות מושלמים, רחוקים לגמרי ממה שנראה בעינינו כרצונות ותאוות גשמיות. מעשיו נבחנים ביתר שאת, וכל חריגה נראית חשודה ועלולה לערער על הלגיטימיות של האיש.

בתודעתנו קיימת משוואה בין הנסתר, לבין החשוד. אם אנו נתקלים באדם מיוחד, החי ברובד מעמיק, יחד עם הערצתנו אליו קיימת נטיה לייחס לו ניתוק מן המציאות, ובעקבות כך – ''אנטינומיזם", קרי פריעת-חוק. מסיבה זו חשדו בני ישראל את מנהיגיהם לעיתים דווקא בעבירה על חוקים בסיסיים, כמו זנות ועריות. באים חז"ל ומלמדים אותנו ליצור הפרדה בין הדברים. לא כל עלום הוא חשוד, ובל נשליך את מאוויינו הכמוסים על מי שנראה בעינינו כמסוגל לכך, עקב מעמדו, כוחו או חכמתו. עלינו לדעת כי שהוסיף על חייו ופתח רבדי-עומק, אין זה מחייב שלילה או ערעור על סדרי החיים.

ביותר הדבר מצוי אצל אנשים מורמים מעם העוסקים במסתורין. המון העם חושב בטעות, שכניסה לעולם של עומק ומסתורין כרוכה בניתוק מן החיים הרגילים. מסיבה זו עלולים דווקא אנשים גבוהים ועמוקים להיתפס לפעמים כמי שמזלזלים בדברים שהמון העם נזהרים מהם, וזה מעורר תמיהה ופליאה. הדבר אינו נכון. אדם הבוחר בחיי רוח ועומק, הוא אדם רגיל, אלא שהתחבר למעשים ולרצונות ברובד אחר, ומדבר אודותיהם בשפה שונה. הוא מקפיד על מה שהמון העם מקפיד, אלא שמוצא בדבר רובד ופינה שאינה ידועה להמון.

גם ביחס למנהיגים הדבר מאוד מצוי. קיימת נטייה לטפול עליהם עבירות בלתי אפשריות, דווקא מן התחום הסמוי מן העין. אנשים נוטים לערער על סמכויות, בפרט סמכות חוקתית, ועקב כך להאמין שבסתר לבו יודע המחוקק עד כמה קשה החוק ליישום. בחייו הפרטיים הוא מיקל בו ללא ספק, וכל רצונו אינו אלא לשלוט בנו, מונהגיו.

בהמשך הסוגיא - דָּרַשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: (שם) "וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ, בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם". אָמַר יִרְמְיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשִׂין צְדָקָה, הַכְשִׁילֵם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם שָׂכָר.

ירמיה בחר דווקא במצוות הצדקה כיוון שבה נאמר שהיא מצילה ממוות. כשם שהעם טפלו עליו דברים בלתי הגונים, מתוך חוסר הבנה בדרכי אנוש, וחוסר הבחנה בין נביא אמת לנביא שקר, כך גם ייכשלו בזיהוי העני, בין אמיתי למתחזה, יתנו צדקה למתחזה ויפסידו את זכותה של מצוות הצדקה.