חסידות 'מחוברת' וחסידות 'מנותקת'.

מסכת בבא קמא דף ל'

צוות האתר

המונח 'חסיד' אצל חז"ל מתייחס לאדם שהפקיע עצמו משגרת החיים של בני האדם, ובחר בדרך חיים מוסרית ונעלה יותר, ובכל דבר נוהג הוא לפנים משורת הדין. אולם ברגע זה הוא נכנס לקונפליקט, עם 'החיים' ודרישותיהם, עם ההמון ושגיונותיו, עם הבנאלי והמחוספס. מה עושים? האם נגזר על החסיד להיות מנותק? האם ניתן בכלל לקיים 'חסידות' מחוברת לעם ולעולם? נראה בזה שלוש גישות:

ב"ק דף ל'. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דְּבָעִי לְמִיהֲוֵי חֲסִידָא, לִיקַיֵּם מִילֵי דִּנְזִיקִין. רָבָא אָמַר: מִילֵי דְּאָבוֹת, וְאַמְרֵי לָהּ: מִילֵי דִּבְרָכוֹת.

תרגום - מי שמעוניין להפוך לחסיד, עליו לקיים הלכות נזיקין, רבא אמר: עליו לקיים את מסכת אבות, ואחרים אמרו: עליו לקיים הלכות ברכות.

'קיום' זה שהתייחסו אליו החכמים, כולל כמובן גם 'לימוד' ועיסוק אינטלקטואלי. הם אינם חולקים ביניהם בתחומי הלימוד גרידא, כי אם בשלושה אופני חסידות:

לפי רב יהודה, החסיד הוא זה ה'מחובר' לחיים, הבוחר בלימוד ההלכות הפשוטות, הנוגעות לממונות ולנזיקין, כלומר ל'תחתית החבית' של הקיום האנושי. פיתוח גישה תורנית בריאה לקנין, לממון, לרכוש, ולעתים גם לרכושנות, זוהי החסידות הנאותה. הלכה היא מדריך מעשי, שניתן לאדם שיש בו גם נשמה. כלומר אין סתירה מהותית בין הדברים, צריך רק לדעת למזג ביניהם בתבונה.

רבא טוען שלא. על החסיד להתמקד ב'מילי דאבות', במוסר ובשיפור ותיקון הנפש. אלא שגם לדעתו, יש מקום למיזוג. המוסר מחזק את הכוחות הטובים שבנפש, ומחליש את הכוחות השליליים. מי שמחזק את כוחות הנפש הטובים, אזי גם כאשר הוא מתעסק בעניני העולם הוא מסוגל לשמר את הרגישות הגבוהה, ואינו מתפתה בקלות לסטות מהדרך בשביל תועלת והנאה רגעית.

ויש אומרים: 'מילי דברכות'. ברכה היא המשכיות, שפע, חיבור בין הפיזי למטאפיזי. היא מזניקה כלפי מעלה את הגשמי והחומרי, וממקדת את האדם ברובד הרוחני של כל דבר. על פי דעה זו, החסיד מגביה את עצמו וחי את המטרות שלשמם הוא נברא מתוך התמקדות ברוחני בלבד. בשונה מלימוד המוסר, המחזק את הכוחות החיוביים שבנפש למטרות עשייה בעולם הזה, 'מילי דברכות' מגביהים את האדם מעל לקיום האנושי. התוצאה היא: ניתוק ברמות שונות מעולם העשייה, ושוויון נפש גמור כלפי המתרחש בו.