'כוונות' ו'מעשים', מי מגדיר את מי וכיצד?

מסכת בבא קמא דף לח'

צוות האתר

(ב"ק לח ע"ב) אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה, אֲפִלּוּ שְׂכַר שִׂיחָה נָאָה. דְּאִלּוּ בְּכִירָה, דְּקָאָמְרָה: 'מוֹאָב', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: (דברים ב) "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה", מִלְחָמָה הוּא דְּלָא, הָא אַנְגַּרְיָא עָבִיד בְּהוּ. צְעִירָה דְּקָאָמְרָה: 'בֶּן־עַמִי', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: (שם) "וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן, אַל תְּצוּרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם", כְּלָל! דַּאֲפִלּוּ אַנְגַּרְיָא לָא תַּעָבִיד בְּהוּ.

הקטע עוסק במעשה בנות לוט, ששכבו עם אביהן והולידו את 'עמון' ו'מואב' – שמות שהן נתנו לבניהן. חז"ל מדגישים את ההבדל שבין השניים, שהקב"ה אינו מקפח שכר שיחה נאה, כלומר לשון עדינה משתלמת יותר, ולדברים היתה השלכה עתידית על יחסם של בני ישראל לשתי האומות הללו. כיצד? הבת הבכירה קראה לבנה 'מואב' – שיצא מן האב, כלומר לשון בלתי עדינה המתייחסת לגוף המעשה. לעתיד הצטוו בני ישראל שלא לצור על מואב ולא להתגרות עמם במלחמה. ואילו הבת הצעירה, שקראה לבנה בלשון מעודנת 'בן עמי', קיבלו בניה מעמד מעט גבוה יותר. בני ישראל הצטוו לא רק שלא להלחם עימם, אלא גם לא לשעבדם ולא לנצלם בשום אופן. (אנגריא – השתעבדות, מס).

ניתן להעמיק יותר בהבדלים שבין השתיים.

כל מעשה אנושי מכיל גם כוונה, על פיה הוא מוגדר כמצווה או כעבירה. אולם מה דינו של מעשה המעורב מטוב ורע גם יחד? ומהי בעצם 'כוונה', האם המניעים? היעדים? מחשבת האדם תוך כדי העשייה?

יש מקום לחלק בין כוונה בשעת מעשה לכוונה שלפני המעשה. כוונה שלפני המעשה מגדירה את המטרה ואת היעד, בעוד הכוונה שבשעת המעשה נובעת מן המניעים, ומן התחושות המלוות את האדם בעת המעשה. בכדי לעשות מצווה או מעשה טוב כהלכתו, על האדם להתרכז בשעת מעשה על גוף העשייה ועל הצדדים הטכניים בלבד, ולהתעלם לרגע מן הכוונות ומן היעדים.
כאשר בא לפניו מעשה שלילי, אך עם יעד חיובי, כגון 'עברה לשמה', על האדם לשים לנגד עיניו את המטרה הטובה ולהתרכז בה. אולם עדיין, בשעת מעשה עצמו כאשר הרע הוא בגופו של עניין והטוב הוא חיצוני לו, קשה מאוד לתבוע ממנו להרגיש רק את הטוב ולהפוך את הרע לטוב. מי שכן מצליח בזה, אזי לא רק שהמעשה נזקף לזכותו, אלא הוא גם מעיד על דרגתו הגבוהה.

בנות לוט חשבו לתומן שלאחר הפיכת סדום העולם כולו נכחד, ורק בהן תלוי המשך האנושות. הן שכבו עם אביהן מתוך מטרה אחת: להמשיך ולקיים את המין האנושי. אולם דא עקא: הבת הבכירה קראה לבנה על שם המעשה ולא על שם היעד, ובכך הסגירה את כוונותיה, שבשעת מעשה התכוונה לשם גילוי עריות, גם אם היעד היה חיובי. לפיכך קיבלו צאצאיה מעמד נמוך יותר.

לא כן הבת הצעירה, שקראה לבנה על שם המטרה: יצירת עם. בכך היא הגדירה למפרע את המעשה ואת דרגתה הרוחנית בשעת מעשה, שהצליחה להתמקד רק במטרה החיובית ולא ברגעי ובשלילי. לפיכך זכו בניה למעמד גבוה יותר, ובני ישראל הצטוו לכבדם.
נמצא אפוא, כי שכר 'שיחה נאה' פירושו שכר על מעלה רוחנית, הבאה לידי ביטוי ב'שיחה'. זוהי מעלת סוד המורכבות, ויכולת ההפרדה בין רע לטוב, להתמקד בטוב ולהתעלם מן הרע.

גמול המעשים המורכבים

מתוך כך נוכל להבין נקודה נוספת בסוד המורכבות, ובשכרו של הזוכה לנתב את דרכו בתבונה בתוך מורכבות שבין טוב ורע. כנגד שכר ה'שיחה נאה' שקיבלה הבת הצעירה, קיבלה הבת הבכירה שכר על זריזותה וקדימותה במעשה:

וְאָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁבִּשְׁבִיל לַיְלָה אַחַת שֶׁקִּדְּמָתָהּ בְּכִירָה לִצְעִירָה, קִדְּמָתָהּ אַרְבָּעָה דּוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל: עוֹבֵד, יִשַּׁי, דָּוִד וּשְׁלֹמֹה. וְאִלּוּ צְעִירָה, עַד רְחַבְעָם, דִּכְתִיב: (מלכים א יד) "וְשֵׁם אִמוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית". (שם)

נשים נא לב: אותה בת בכירה שהתכוונה לשם עבירה, זוכה לשכר עבור הקדמתה ל'דבר מצוה'. חז"ל מתעלמים לרגע מכוונותיה השליליות של בת זו, שיתכן והן שגרמו להקדים את מעשיה, ומתמקדים בצד החיובי של המעשה, מגדירים אותו כ'מצוה', ומשבחים את מי שהזדרזה בביצועו..

עצם ה'מהפך' בדרשת חז"ל ראוי לעיון. אולם נתמקד כאן שוב במעשים גופם. בעולם זה שהוא עולם מורכב, כמעט ולא ניתן לבצע דברים בשלמות ללא ניסיון-חיים. וכיצד רוכשים ניסיון זה? רק בדרך 'ניסוי ותעייה', חרטה, רגשות אשם, והפקת לקחים מכישלונות. ללא מרכיבים אלה אין אדם עומד על סוד המורכבות, והיות ואיש אינו נולד עם ניסיון חיים, בהכרח שמאחורי כל יצירה תתייצב שורה שלמה של טעויות מקדימות.

שני כלים עיקריים נדרשים בתחילת יצירה: תעוזה ונמרצות. אולם שני אלה עלולים גם להוביל את האדם אל עברי פי פחת. ובכל זאת, מי שצלח בשלום את טבילת האש הראשונה ראוי להערכה, וחז"ל מכנים אותו 'מזדרז במצוה'. כל הבאים אחריו ואוחזים במעשהו, למרות שהם מבצעים זאת טוב יותר ובכוונה טובה יותר, זכות הראשונים שמורה לראשון והוא מקבל על כך שכר מיוחד.

הנה כי כן למדנו פרק בסוד מורכבות המעשים. הגמול מחושב בדקדוק רב, המעשה מפורק לא רק למרכיביו, כי אם גם למניעיו ולתוצאותיו. טוב ורע, מצוה ועבירה, מבודדים זה מזה ומקבלים איש איש את גמולו הראוי.