אינדבידואליזם המסכן את שלמות המערכת, מה דינו?

מסכת בבא קמא דף נט'

צוות האתר

התורה פונה אלינו תמיד בלשון רבים, ומתייחסת אלינו כאומה, לא כיחידים. ניתן להסיק מכך, שאין מקום לאינדבידואל, כי אם לקולקטיב, והתורה אינה מחשיבה אדם בתור יחיד אלא בתור חלק מן הכלל. האם זה נכון?

ובכן, ביחס ליעדים זה נכון. התגלות מלכותו לעתיד לבוא ותיקון עולם במלכות שדי – לא ייעשו בידי יחיד, כי אם בידי אומה שלמה. אולם הדרך להגיע ליעד זה תלויה ביחידים. אך מה עושים כאשר הגישה האינדבידואלית מתנגשת עם המבנה החברתי הכללי? זוהי קושיה עתיקה, ורבים נתנו עליה את דעתם, והתשובות רבו מספור. דבר אחד בטוח: גם אם ההישג בוא יבוא באמצעות הכלל, יש לנו עדיין מערכת גמול המותאמת ליחידים, וכל אחד נשפט על פי מעשיו והשיגיו.

בקטע שלפנינו מופיע אחד המקרים של מתח זה שבין יחיד לרבים. אין מדובר בעבירה, כי אם במעשה-חסידות יוצא דופן, שאינו מתאים להמון, כי אם לעילית התורנית. הסיכון הוא שמעשה זה יתפרש לא נכון בידי ההמון, שיחקוהו ויפחיתו ממעלתו. הבה ונראה כיצד נפתר הקונפליקט:

(ב"ק נט ע"ב) אליעזר זְעִירָא הֲוָה סַיִּים מְסָאנֵי אוּכְמֵי והוה אזיל וְקָאִי בְּשׁוּקָא דִּנְהַרְדְּעָא. אַשְׁכְּחוּהָ דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, וְאַמְרֵי לֵיהּ: מַאי שְׁנָא הַנֵי מְסָאנֵי? אָמַר לְהוּ: דְּקָא מְאַבִּילְנָא אַיְרוּשְׁלֶם. אָמְרוּ לֵיהּ: אַתְּ חֲשִׁיבַת לְאִתְאַבּוּלִי אַיְרוּשְׁלֶם? סָבוּר, יוּהֲרָא הוּא, אַתְיוּהָ וְחַבְשׁוּהָ אָמַר לְהוּ: גַּבְרָא רַבָּא אֲנָּא אָמְרוּ לֵיהּ: מְנָא יַדְעִינָן? אָמַר לְהוּ: אוֹ אַתּוּן בָּעוּ מִינָאִי מִלְּתָא, אוֹ אֲנָא אִיבָּעִי מִינַיְכוּ מִלְּתָא. אָמְרוּ לֵיהּ: בָּעִי אַתְּ. אָמַר לְהוּ: הַאי מַאן דְּקָץ כּוּפְרָא, מַאי מְשַׁלֵּם? אָמְרוּ לֵיהּ: מְשַׁלֵּם דְּמֵי כּוּפְרָא. וְהָא הֲווּ תַּמְרֵי? (אלא) [אָמְרוּ לֵיהּ:] מְשַׁלֵּם דְּמֵי תַּמְרָא. אָמַר לְהוּ: וְהָא, לָאו תַּמְרֵי שָׁקִיל מִינֵיהּ? אָמְרוּ לֵיהּ: אֵימַר לָן אַתְּ. אָמַר לְהוּ: בְּשִׁשִּׁים. אָמְרוּ לֵיהּ: מַאן אָמַר כְּוָתִיךְ? אָמַר לְהוּ: הָא שְׁמוּאֵל חַי וּבֵית דִּינוֹ קַיָּם, שָׁדְרוּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לְהוּ: שַׁפִּיר קָאָמַר לְכוּ: בְּשִׁשִּׁים, וְשָׁבְקוּהָ.

תרגום - אליעזר זעירא נהג ללכת בנעליים שחורות בשוקי נהרדעא. מצאוהו אנשי ריש גלותא, ואמרו לו: מדוע שונות נעליך? אמר להם: אני מתאבל על ירושלים. אמרו לו: וכי חשוב אתה וראוי להתאבל עליה? סברו שאינה אלא יוהרא, הביאוהו לבית האסורים. אמר להם איש-מעלה אני, אמר לו מנין לנו? אמר שאלו ממני שאלה בהלכה או שאני אשאלכם, אמרו לו תשאל אתה. אמר להם, מי שקוצץ תמרי-בוסר, כמה משלם? אמרו לו: משלם דמיהם. שאלם: והרי עתידים להיות תמרים? אמרו: ישלם דמי התמרים. אמר להם: והלא טרם הזיק את התמרים? אמרו לו: אמור אתה את התשובה. אמר להם: שמים את התמרים בשישים, אחד חלקי שישים מכל הקרקע. אמרו לו: מי פוסק כמותך? אמר להם: שמואל ובית דינו. שלחו לשמואל, ואכן כך פסק. והניחוהו לנפשו.

לפנינו קטע הנוגע בדיוק בנקודת המתח שבין אינדיבידואל לבין המערכת. אנשי הממסד חשדו באליעזר שהוא מתייהר על חנם, והשפעתו שלילית על הבריות. לפיכך הענישו אותו בבית האסורים. מדוע דוקא בעונש זה? כי כך ירחיקוהו מהשפעה. חשש ה'יוהרא' אינו אלא חשש מפני השפעה עתידית אפשרית, שמישהו שאינו בר-סמכא ינהג במנהג חסידים זה. מאורע שכזה עלול להפר את הסדר החברתי. על כך הוא עונה להם: 'אני איש מעלה, ואיש לא יחקה את מעשי'.

הם מפקפקים עדיין בזהותו ובמעלתו, ולפיכך עורכים לו מבחן. נושא המבחן: תמרי-בוסר העתידים לצמוח לתמרים בשלים. הנמשל: גם אם עדיין אינני 'גברא רבא', אל תשפטוני לפי מצבי הנוכחי, כי אם לפי הפוטנציאל שבי, לפי עתידי.

תשובתו ההלכתית ניצחת: יש לאמוד את הנזק על פי עתידו, אך בשיטת 'אומדן בשישים'. והנמשל: אין מחשיבים את הפרי הבוסרי בתור פרט כשלעצמו אלא מעריכים אותו כחלק מן השדה כולו. כך אף אני − אומר להם אליעזר − כשלעצמי הנני עדיין 'בוסר' אבל מחובר לעץ, ומותר לי לנהוג במנהגי חסידות אינדבידואלית, משום שאני חלק מקולקטיב-עילית, מבית מדרשו של שמואל. ככזה, אינני מהווה סיכון ציבורי, שכן המוני העם לא ילמדו ממעשי. סוף הסיפור הוא שבית מדרשו של שמואל אישרו שהוא נמנה על תלמידיו והוא חלק מהעילית, ורק אז הניחוהו אותו לנפשו.

נמצא אפוא, כי גם כאשר היחיד איש-המעלה רוצה לנהוג בדרך אישית משלו, עליו להתחשב בקולקטיב ולהתאים את עצמו. רק במקרה שלא נשקפת סכנה לשלמות המערכת, יכול היחיד לאמץ לעצמו דרך אינדבידואלית.