החומר בשירות הרוח, כיצד?

מסכת בבא קמא דף ס'

צוות האתר

שני נתיבי עליה פתוחים בפני האדם, המייצגים שתי תפיסות אפשריות: גישה אחת דוגלת בהפרדה בין הגשמי לרוחני, בין הגופני לנפשי. לאמור: הטבע כולו נועד למלא את צרכיו הקיומיים של האדם, בכדי שיוכל להתפנות כל כולו לעבודתו הרוחנית. עבודה זו מנותקת מן הגשמי, שתפקידו רק לסייע ולתמוך מבחוץ.

גישה שניה דוגלת בפיתוח הרוחני המשלב, כלומר על האדם להשתמש בגשמי, בכדי להעלותו למדרגה רוחנית. ואדרבא, עולם הטבע ממתין ועומד לרוח שהאדם יפיח בו, וכל ייעודו של עולם החומר תלוי ועומד בנכסי הרוח שיוצמדו לו.

שתי גישות אלה מצויות כבר בחז"ל, ומאז ועד ימינו הן דרות זו בצד זו. תורת המוסר מזוהה עם הגישה הראשונה, בעוד תורת החסידות מזוהה עם הגישה השניה.

שתי הגישות מיוצגות בעולם הצומח, ובעולם החי. 'עולם הצומח' אין בו חיים של ממש, ואינו אלא משמש למאכל אדם, אך אינו מתעלה איתו. לא כן 'עולם החי' שיש בו נפש וחיים, המסוגלים לקבל רוחניות. כל תכונה טבעית הטבועה בעולם החי, יש לה גם צד פשוט ובהמי, אך גם פוטנציאל להפוך לכלי לרוחניות המתעלה עמו יחד. בנתיב 'עולם הצומח' מסתגר האדם בתוך עולם הרוח ומתקדם בו באופן דיכוטומי המבדיל לגמרי בין קודש וחול. עולם הרוח נשאר על עומדו, והאדם מתקדם דרך לימוד ודרך הסתגרות.

במהלך של 'עולם החי' העבודה שונה בתכלית. העולם שבחוץ מוערך כבעל פוטנציאל, והמשימה היא להביא חידושים מן החוץ, לקדשם ולהביאם כתוספת לעולם הרוח. לצורך כך יש על האדם להלך בחוץ בתוך עולם החי, ולקבץ אליו דברים שיוכל לקדשם ולהרחיב על ידם את עולם הרוח. אנו מוצאים בתורה מספר פעמים, כי שתי דרכים אלה מיוצגות בשני עונשים משמים: דבר, ורעב, והם מכוונים במדויק כנגד שני מהלכים אלו. לדוגמה:

(בבא קמא דף ס') תָּנוּ רַבָּנָן דֶּבֶר בָּעִיר, כַּנֵּס רַגְלֶיךָ שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר".

מכת דבר שבה מתו בעלי החיים, היתה עונש המכוון למהלך של עולם החי. לעתים מגזים האדם בתחככותו בחומר ובשוטטותו במחוזות החי. אדם זה יש לו לעבור למצב של "כנס רגליך" לתקופת מה. עליו לזנוח את ההליכה והחיפוש, ולעבור למצב של התכנסות ושמירה על הקיים בבית פנימה. רק בתום המגפה ותקופת העונש, יוכל האדם לחזור ולצאת אל מחוזות הטבע, ולינוק מהם לצורך עבודתו הרוחנית.

תָּנוּ רַבָּנָן: רָעָב בָּעִיר, פַּזֵּר רַגְלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית יב) "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֵד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם",

מימרה זו מתייחסת למהלך עולם הצומח. הרעב פירושו הפסקת הצמיחה, הניתנת כעונש לאדם המסתגר יותר מדי, ואינו מקיים את חובת "פזר רגליך". הרעב יכריחנו לצאת אל הטבע החומרי וללמוד דברים חדשים, להביאם אל הרוח בכדי להרחיב את גבולותיה. מהלך זה מצינו אצל האבות, שירדו מארצם לרגל הרעב, אולם פעולה זו הביאה אותם לשכלול דרכם, על ידי הכירות עם עולמות ודרכים של אומות אחרות.