תפישת ההלכה באגדה

רצונך לידע חין ערכה של ההלכה בעיני חז"ל, כלך לך אצל אגדה.

אין צורך להטעים, כמה שקדו רבותינו במשנה ובתלמוד על בירורה וביצורה של ההלכה, וכל אותו משא ומתן ללא ליאות בכללות ובפרטות של ענפי ההלכה המרובים, שנחרת על דפי התלמוד, עומד ומעיד שהחכמים ראו בהלכה יסוד ועיקר בחיי ישראל. מכל מקום, בחלק ההלכה שבמקורות חז"ל נתונה לפנינו ההלכה עצמה ללא כל הערכת עצמה. רק האגדה הנושאת דבריה ויותר מכן מרמזת רמזיה על עולם ומלואו, על תורה ומלואה, יש עמה דברים גם על אחותה ההלכה. על ההלכה לא דיברו חז"ל אלא בשפת האגדה.

...מעולם לא דחקה האגדה את רגלי ההלכה. אדרבא, בכל מקום שהאגדה מדברת בהלכה, בגדולתה היא מדברת, וכשהלכה ואגדה נזכרות בה יחד, משפט הבכורה נתון להלכה. האגדה היא שמוסרת את השרביט להלכה וקושרת לה כתרי כתרים.

דבר ה'

הנביא עמוס מנבא על ימים של רעב רוחני, שלא יהיה במה להשביעו: "... ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" (עמוס ח, יב). חז"ל לא הסתפקו בסתמיות של הניב "דבר ה'" ותרו אחרי משמעותו הממשית - מהו שיבוקש ולא ימצא. ויש בגמ' (שבת קלח, ב) שלושה פירושים לניב זה בכיוונים שונים: "דבר ה' - זו הלכה; דבר ה' - זה הקץ; דבר ה' - זו הנבואה". כיון שהנביא מדבר בדור אחוז רעב, שלא יהיה לו במה להשביעו, מציינים כאן חז"ל שלושה סוגי רעב, שהנבואה יכולה לחול עליהם. לפי הפירוש האחרון מדובר ברעב ששורשו משבר רוחני או משבר בערכים. אותו דור שבו מדבר הכתוב יקוץ בכל הדברים שמילאו את נפשו, שנראו בעיניו כעומדים ברומו של עולם, וירעב לדבר אלקים חיים מפי נביא, אך מחמת הסתלקות של רוח הקודש לא ימצא את מבוקשו. לפי הפירוש השני יהא הרעב נובע ממשבר היסטורי. כלומר, יבוא דור שתשרור בו מועקה של חוסר מוצא, הכל ירגישו שמהלך דברי הימים הביא את העולם לידי מבוי סתום והעינים תהיינה נשואות לקץ הימים, שהובטח בדבר ה', אבל אותו הדור לא יהיה דור הגאולה. אולם לפי פירוש ראשון, הכתוב מדבר ברעב מחמת ירידה תורנית. יקום דור שיהיה מרוקן מתלמידי חכמים ולא יהיה מי שיורה ארחות חיים לפי התורה.

... מההמשך שם בגמרא ניכר, שאצל חז"ל היה הפירוש הראשון עיקר, היינו: דבר ה' - זו הלכה. ולכאורה סבורים היינו שכאן אמנם הכוונה למצוות הכתובות בתורה, שהן הן דבר ה'. אך במפורש נתבאר שם שעל דברים המפורשים בתורה לא שייך לומר שישוטטו לבקשם, אלא הכוונה להלכה הדורשת הוראת חכמים. והיא שקרויה בתואר העליון דבר ה'. כך מלמדת האגדה.

לתוקפה של ההלכה, תוקף של מעלה, המובע בניב "דבר ה'", מצטרפת באגדה גם חיבתה של ההלכה, גם היא חיבה של מעלה. כן דרשו על הכתוב: "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב" (תהלים פז) - "אוהב הקב"ה שערים המצוינים בהלכה מבתי כנסיות ובתי מדרשות" (ברכות ח, א). ציון מתפרש במאמר זה לא כשם מקום אלא כמושג המסמן את המצוין, היינו המסוים והקבוע, והיא הלכה. ובכן, מקומות ששם נתחשלה ההלכה חביבים על הקב"ה יותר מבתי תפילה. גם המאמר המופלג שבא בסמוך: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה", מטעים גם הוא מעלה יתירה וחיבה יתירה הנודעת לה להלכה.

והרי עוד כמה מאמרים שמהם בולטת חשיבותה של הלכה דוקא.

ר' יהושע בן לוי אמר, "לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה אפילו בשבת" (ברכות ו, א). פסיעה גסה כידוע, אסורה בשבת, אך אם יודע אדם שבמקום פלוני ישמע דבר הלכה, מותר לו ואף ראוי לו לרוץ לשם. ריצה לשם דבר הלכה אינה פוגעת בקדושת השבת, אדרבא, קדושת השבת כאילו רצה עמו יחד. כך פוסק בעל האגדה הגדול ר' יהושע בן לוי.

גם המאמר שבו מסתיים הש"ס הוא אמנם מאמר של אגדה, אך כאילו בא ללוות כל חלק ההלכה שבש"ס, וזה דברו: "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא" כלומר, הכשרה יומיומית לחיים שלמים, חיים של הלכה, הרי זה שער לעולם הבא.

זה האקורד האגדי האחרון שבתלמוד, המוסר את מפתחות העולם הבא בידי ההלכה!

...מה היא סוף סוף חלוקת התפקידים ביניהן? דבר זה הבהירה לנו האגדה עצמה.

על הפסוק בישעיהו (ג א): "כי הנה האדון ה' מסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה, כל משען לחם וכל משען מים" דרשו חז"ל: "משען לחם - אלו בעלי תלמוד (מבררי הלכה בדורם), משען מים - אלו בעלי אגדה, שמושכין לבו של אדם כמים" (חגיגה יד, א). כאן נתבאר לנו שבמשק הרוחני של עם ישראל ההלכה היא לחם, היינו המזון העיקרי שבו תלוי קיומו של אדם, ואילו האגדה היא בבחינת מים. אך ההקבלה משען לחם - בעלי תלמוד ניתנה כפשוטה, אבל בהקבלה השניה משולב ציור: אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים. מה טעם? מפני שהלחם תמיד תפקידו אחד, לא כן מים. מי שמהלך במדבר הלוהט ומים אין לו עלול לגווע בצמא, ובשבילו קודמים המים ללחם. למים כאלו, שהנשמה תלויה בהם, משולה התורה בכללה: "הוי כל צמא לכו למים - אין מים אלא תורה". וגם מי שאוכל אוכל יבש נמשך למים, אבל בשבילו אין למים אלא ערך-לוואי - הם מקילים עליו לעכל את האוכל. כן הם בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים, כלומר, הלב אמנם נמשך לשמוע דברי אגדה, אך לגופו של ענין הם מסייעים לקליטתם של דברי הלכה.

הגות והלכה, משרד החינוך והתרבות