גמול המעשים, גמול הכוונות, או גמול התוצאות?

מסכת בבא קמא דף נט'

צוות האתר

שוב נדרשים אנו לנושא 'כוונות מול מעשים ומול תוצאות', מי חשוב יותר ועל פי מי מהם מקבלים גמול, בעולם הזה ובעולם הבא? זוהי שאלת עתיקת יומין, ונחלקו בה איתני עולם. ובכל זאת, נדון כאן במישור של גמול העולם הזה, ועל פי סיפורו של נחוניה חופר שיחין.

(בבא קמא דף נ') תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר גָּדוֹל, בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, שָׁעָה רִאשׁוֹנָה אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם. שְׁנִיָּה אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם. שְׁלִישִׁית אָמַר לָהֶם: עָלְתָה. אָמְרוּ לָהּ: מִי הֶעֱלוּךְ? אָמְרָה לָהֶם: זָכָר שֶׁל רְחֵלִים נִזְדַּמֵּן לִי, וְזָקֵן אֶחָד מַנְהִיגוֹ. אָמְרוּ לוֹ: נָבִיא אַתָּה? אָמַר לָהֶם: לֹא נָבִיא אָנֹכִי, וְלֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי, אֶלָּא כָּךְ אָמַרְתִּי: דָּבָר שֶׁאוֹתוֹ צַדִּיק מִצְטַעֵר בּוֹ, יִכָּשֵׁל בּוֹ זַרְעוֹ?! אָמַר רַב אַחָא: אַף עַל פִּי כֵן, (מתה בתו) [מֵת בְּנוֹ] בַּצָּמָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים נ) "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד", מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם חֲסִידָיו אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה.

והשאלה מתבקשת מאליה: מחד, קיבל נחונה שכר ובתו נצלה, ומאידך – נענש ובנו מת בצמא. כנגד הטיעון ש'דבר שהצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו?' ניצב הטיעון הנגדי של 'סביביו נשערה מאד'. הכיצד?

אם הכוונה עיקר – מקבלים שכר על הכוונה. אם המטרה והתוצאה עיקר − נמדד השכר על פי גודל התוצאה, ללא קשר למאמץ או לכוונות. ההיגיון אומר שכיון ש"לא נתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות" (בראשית רבה, מד) − המסירות והמוטיבציה עיקר, ולא התוצאה היבשה.

אולם מה מעמדן של שני אלה לעומת גוף המעשה? אם נעמיק בעניין נראה שהמעשה היבש לא פחות חשוב, שכן הוא האמצעי המקשר בין הכוונה לתוצאה, ובלעדיו אין לשניהם ערך. הוא המוביל לתוצאה החיצונית הממשית, ולתוצאה החינוכית הפנימית שהיא ה'מצרפת את הבריות'. כוונות לבדן אינן מחנכות את האדם ואינן יורדות לפנימיותו, כי אם מעשים.
נחוניה השקיע הרבה כוונה ומוטיבציה בכריית בורות המים. מעשה זה הגן על בתו, כיון שמדובר במישור מהותי שהפך לחלק ממנו. במישור זה הוא הגיע לתכליתה של המצווה, ולא ייתכן שייענש בשל כך. קניין נפשי זה נשאר עמו לאורך כל חייו, גם לאחר שפרש ממלאכתו זו.

אולם לאחר פרישתו מתפקידו [כפי שמסבירים המפרשים], החלו לדקדק עמו כחוט השערה, אך לא במישור הכוונה, כי אם במישור התוצאה. כלומר לא בבור גופו – קרי מעשה ידיו וכוונותיו הטובות – כי אם בתוצאה, שהיא מניעת צימאון מעולי הרגלים. גם כשהיה צורך להענישו במדה כנגד מדה, לא נעשה הדבר באמצעות בורות אביו, כי אם באמצעות גורם אחר, הרומז לעיסוקו של אביו.