"זכאי לנס" כטענה ממונית

מסכת בבא מציעא דפים קה-קיב

הרב חנוך גבהרד

מסכת בבא מציעא דף קו/א

לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב

אז יכול החוכר לטעון לבעל השדה: הנזק הוא שלך, שהרי השדה שלך נמצאת במדינה שניזוקה.
אבל לא זרעה כלל, לא!

לכאורה צריך האריס לקפוץ משמחה ולטעון לבעל השדה: "מזל שלא עיבדתי את השדה"!
הרי כל השדות שסביב ניזוקו. למרבית הפלא יכול בעל השדה לדחות טענה זו ולומר: אם היית זורע, היה השדה שלי נותר פורח בין כל השדות השדופים, והיה מתקיים בי הפסוק: "לא יבושו בעת רעה, ובימי רעבון ישבעו" (תהילים לז/יט).

זה אינו טיעון מיסטי, כי באמת ישנו איזשהו יוצא מהכלל, ובעיתות רעב, ישנם שדות שהגזירה הרעה פוסחת אותם.

יכול בעל השדה לטעון: "בגלל עצלנותך, לא זכתה השדה שלי להכלל בברכה זו".

כך ממשיך שם הויכוח גם על רועה, שבעל העדר יכול לטעון באזניו, כבר היו גיבורים שהכריעו חיות טרף, ואולי היית זוכה להיכנס לרשימה.

אנו מוצאים כאן דיון, עד כמה יכולים בעלי-הדין לגלגל זה על זה תלונה: ש"אני" או "אתה" זכאים לנס, או לפחות להכלל ביוצאים מהכלל.

זה לא ויכוח בין שני חסידים, על גודל קדושת רבם הנערץ עושה המופתים, אלא דיון הלכתי בשערי בית המשפט, שאיתו באים להוציא כסף, או לפחות לשמור עליו בשם בית-הדין הריאלי הכפוף לחוקי הטבע, ומונחה בכלל: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו/ב).

הדיין הוא זה שטוען: "ראיתי גם ראיתי ניסים".
ממילא הוא מאשר טיעון כזה בין באי בית דינו.

עם תובנה זו אנו עולים כתה! נס אינו מחוץ למערכת החיים היום-יומיים שלנו!

על פי הספר: "שיעורים בהגדות חז"ל"
של הרב חנוך גבהרד