שכר פסיעות

מסכת בבא מציעא דפים קה-קיב

הרב חנוך גבהרד

בבא-מציעא דף קז/א
שכר פסיעות

מבואר במשנה: ארבע מדות בהולכי לבית המדרש: הולך ואינו עושה - שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך - שכר מעשה בידו. הולך ועושה - חסיד. לא הולך ולא עושה - רשע (אבות ה/יד).

הרי שלא רק הלימוד בבית המדרש נחשב כמעשה חיובי, אלא גם ההליכה, ואפילו למי שהלך ולא עשה מאומה, גם-כן ישנה מעלה. כמו כן מי שלמד בביתו, הפסיד את המעלה של "הולך".
יש לשאול: מדוע חשובה ההליכה, הלא היא נראית כ"הכנה" למצוה, שאם אפשר היה לדלג עליה, לכאורה היה עדיף. בפרט לאור המבואר כאן, שאם ההליכה יותר מרובה, המעלה יותר גדולה. עד כדי כך שתלמיד אחד היה צריך ללכת שלושה חדשים מביתו לבין המדרש, ומכיון שהוא רצה בחגים להיות בביתו, על כן הלך שלושה חדשים לבית המדרש, נותר בו יום אחד בלבד, כי דרכו אצה רצה לו לשוב מיד לביתו, כדי להגיע לחג, על כן קראו לו בבית המדרש: "בר בי רב דחד יומא", כלומר: "התלמיד של יום אחד" (חגיגה ה/ב).
כינוי זה לא נאמר עליו בביקורת אלא בהערכה.

לאור עובדות אלה עלינו להבין שמעלת ה"הליכה לבית הכנסת ולבית המדרש" קשורה לשותפות העמוקה שבין הנפש לבין הגוף.

תפילה בבית הכנסת ולימוד בבית המדרש שייכים רק לנפש ולנשמה, והגוף אינו שותף להם. דבר זה גורם לניתוק בין חלקי האדם, שהתוצאה היא חוסר התרגשות וסיפוק.
החכם משכיל לשלב את שניהם לפעול בהרמוניה, ולהשקיע מאמץ גופני כלשהו, בכך תחדור ההתרגשות והסיפוק גם אל תוך התת-מודע.

זו גם הסיבה שדבר הנלמד בקושי ובמאמץ נחרת בזכרון, וחויה פיזית הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהאישיות. כפי שנאמר: "אף חכמתי עמדה לי" (קהלת ב/ט.), ביארו חז"ל: חכמה שלמדתי באף = בצער, היא שעמדה לי, דהינו: שהיא חקוקה בלב (מדרש זוטא שם. ראה ספרנו שב"ח על ערובין נד/א: "תנועה, קול וחשק אמצעי להבנה וזכרון").

על פי הספר: "שיעורים בהגדות חז"ל"
של הרב חנוך גבהרד