כל ישראל בני מלכים הם

מסכת בבא מציעא דפים קיב - קיט

הרב חנוך גבהרד

מסכת בבא מציעא דף קיג/ב
כל ישראל בני מלכים הם

תכונת בן-החורין הטבועה ביהודי, לא תעזב אותו גם כעבור שנות דור של השתלטות גוים.
תמיד תפעם בלב התכונה של "מלך" =מוליך, ולא של עבד מובל וחסר-זהות עצמית.

לטלטל בשבת דברים שאינם ראויים למאכל אדם, אלא לבעלי-חיים מיוחדים, שבני מלכים מרשים לעצמם לגדל בכלובים בחצר רחבת-הידים הנמצאת ברשותם. כגון: חבילי זמורה לפילים, לוף לעורבים ושברי זכוכית ליענים.

אם לגדל כאלה בעלי-חיים נחשב כדבר יקרתי המתאים לבני מלכים, הרי שהוא בהחלט מתאים לכל יהודי ויהודי, גם מי שבאופן טכני אין לו כלובים, ואין לו מקום לכלובים, ואינו מגדל מאומה, קשור הוא בתכונות נפשו ליוקרתיים, וביחס להלכות שבת, הוא יכול להתנהג כמותם, ומותר לו לטלטל מאכל עורבים, פילים ויענים.

העובדה שאין לו אפשרות לגדל כאלה חיות בחצר ביתו, אינה יוצרת חיץ בינו לבין שכיות-חמדה שבני מלכים משתעשעים בהם.

העוני אינו מפחית מערכו של העני, גם אם במשך כל חייו לא התאפשר לו לגדל כאלה חיות.
לא התוכי וכלובו בונים את האישיות, אלא האישיות בונה את הכלוב - למי שמתאפשר, וכשלא מתאפשר נותרת האישיות כלואה במעמקי הנפש, ואינה דועכת לעולם.

ילדיו של העני גם הם "בני מלכים", וכן ילדי ילדיהם, עד שאחר כמה דורות תתפרץ התכונה, ותצא אל הפועל בצורה של שר ונגיד משועי-הארץ ונכבדיה, שכל גנוני המלכות טבועים בנפשו, במסרת מדורי-דורות.

להיות בן-מלך, זה לא מי שאביו ירש כסא, או לקח את שרביט המלוכה בכח, והצליח להידחף למלכות בקנוניות אפלות. לא זה הוא המלך! אלא מי שבקרבו פועמת אישיות מלכותית, שבאה לידי בטוי בגינוני מלכות טבעיים.

שלמה המלך בגלותו, עני ורעב, גם אז היה מלך, "מלך על מקלו", והמשיך להתנהג בכל גנוני המלכות, בדיוק כפי שעשה בשעה שישב על כסא מלכותו המפואר (סנהדרין כ/ב).
יהודי שאין לו די ממון, נאלץ להשתמש בשמנים זולים, אך אינו מתרגל אליהם.

גם אם מיום היולדו עד היותו זקן ושבע-ימים, מעולם לא התאפשר לו להשתמש בתמרוקי מלכים, הם נותרים בליבו לא כפינה חמה של הערכה, אלא כתכונה טבעית שחסרה לו ללא הרף, לפעמים הוא אפילו אינו יודע שזה חסר לו. אי-ידיעתו אינה ממלאת את החלל שחסר לבן מלך.

כאשר לאחד מפחותי אומות-העולם יתאפשר להתלבש כמלך ולהתנהג כמותו, יהיה זה לגביו תחפושת שאינה מחוברת לאישיות, ואילו אצל היהודי, העוני והמחסור הם התחפושת! (נדרים סו/א).

מי שאינו בן-מלך, ומזדמן לידיו כזה שמן באמצע יום השבת קודש, יהיה השמן הזה מוקצה לגביו, שהרי מעולם הוא לא הרשה לעצמו מריחות כל כך יקרות.

ליהודי מותר לסוך שמן ורד בשבת, וכשהזדמן לו בשבת קודש כזו סיכה יוקרתית, הוא יסוך בה באותה טבעיות של בן המלך _ "כל ישראל בני מלכים הם".

מלך בתכונות הנפש.

היו נושים בו חוב של אלף זוז, ואין לו מהיכן להחזיר, אבל הוא לבוש גלימה מפוארת בת מאה מנה, יש להשאיר לו את הגלימה הנכבדה שהוא רגיל ללכת בה, כי כל ישראל ראויין לאותה איצטלא, ואפילו משי של מלך אינה יותר מדי נכבדה עבור כל יהודי ויהודי.

על כן אין מורידים אותו ממעמדו הנכבד, בגלל שהוא נקלע לחובות. אלא שמצפים מלובש הגלימה, שלא יהיה "לוה רשע ולא ישלם" (תהילים לז/כא).

המתהלך בלבוש שרד, כשמאחוריו מזדנב שובל של מלוים שאינו מחזיר להם את מה שלקח, הוא הרבה יותר מבוזה, מאשר אילו היה עושה זאת בבגדי עני מטולאים. במקרה כזה, אין הבגד אלא כסות עינים של רשע, כדי להרשים את הבריות ולהצליח לקבל מהם הלואה, שאין לו תכנית להחזיר. רשע זה דיכא את תכונות המלכות האופיניות לעם ישראל, ושינה את עצמו להפך הגמור ממלך, שהוא עבד נרצע לנושים בו, כנאמר: "ועבד לוה לאיש מלוה" (משלי כב/ז).

על פי הספר: "שיעורים בהגדות חז"ל"
של הרב חנוך גבהרד