בין רגע – לקביעות, ובין השראה ליישום.

מסכת בבא קמא דף ס'

צוות האתר

כל אדם הוא 'יוצר', את חייו ואת עולמו שלו. ההשראה באה לאדם בהבזק של רגע. מה עושים עם אותו רגע? כיצד מכילים אותו וכיצד משמרים אותו לכדי משהו מעשי?
רגע ה'חידוש' הוא מלהיב וגורם התפעלות. יש בו הנאה צרופה, חווית-גילוי ואופציה להתחלות חדשות. אולם רגע זה אינו אלא 'פיזור' הנפש, ובדרך כלל לאחר שהוא חולף, שב האדם אל המציאות וקשה לו להביא את הדברים לכלל מעשה. כיצד מיישמים? החידוש מטיל על מחדשו משימה מייגעת, עליו לעמול קשה בכדי לשמר את החידוש ולהביאו לתוך "ביתו" – אל תוך עולמו הקיים, ובכלל זה − להתמודד עם השינויים שהוא מביא עמו.

כפי שבארנו בעבר, שתי דרכים עומדות בפני האדם: עולם של 'צומח' ועולם של 'חי'. חדשנותו של רגע ההשראה מגיעה מעולם החי, עולם המורכב כולו מתורה ומדברים שברוח. אדם המהלך בדרך של עבודה, של חיפוש ולימוד תמידי, נקרים בדרכו רגעים רבים של חידושים והתפעלויות. לא כן אדם המהלך בדרך הצומח, אינו מחפש ומלקט במקומות זרים אלא צומח לאיטו, משורשו לכיוון מעלה. התקדמות 'לינארית' זו אינה מזכה את בעליה בהפתעות של השראה, ומאידך אינה מכבידה עליו יגיעה מרובה.

עולם ה'חי', עם כל יתרונותיו, טומן בחובו סיכונים, הוא מלווה תמיד בדאגות ובחששות. אנו יודעים כיצד נכנסים אליו אך לעולם אין לדעת כיצד יוצאים ממנו. האם תהיה זו תובנה בונה, או שמא הורסת? האם תהיה זו אבן-דרך לעתיד טוב יותר, או שמא מכשול חדש? באים חז"ל ונותנים בידינו כמה כללים:

תָּנִי רַב יוֹסֵף: מַאי דִּכְתִיב: (שם יב) "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר".

הפסוק מדבר על ליל יציאת מצרים, והציווי נאמר לבני ישראל שלא יצאו מפתח ביתם לאחר שנתנו מן הדם על המשקוף, בכדי שלא יינזקו במכת בכורות.

קורבן פסח הוא הקורבן הראשון שקיימו בני ישראל כעם, והוא סימל את הרגע שבו חידש הקב"ה לבני ישראל את מהלך העבודה עם "עולם החי". הקרבת בהמה מסמלת שניתנה לאדם היכולת להעלות נפש בהמית וחיים טבעיים, ולעשות אותם נחת רוח להשם. השימוש בדם הקורבן שהוא דם הנפש בכדי להינצל ממכת בכורות, נועדה לאדם המהלך ב"עולם החי" להזהירו וללמדו להישמר מן הסכנות האורבות לפתחו. כיצד עושים זאת? באמצעות דם על פתח הבית. ללמד שכל תובנה או חידוש הנובעים מרגע ה'פיזור', שהוא רגע החיות של ההשראה − מקומם בבית. על האדם להפוך את רגע החידוש, מהנאה אינטלקטואלית – לדרך של קבע וליציבות. רק תובנות העוברות את פתח הבית והופכות לחלק ממנו, הן הראויות להיקלט ולהיכלל בעולם התורה והרוח.

כֵּיוָן שֶׁנִּתָּן רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית, אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיקִים לִרְשָׁעִים, וכו'.

כאשר יוצא הקצף כנגד המהלך של הפיזור, אין הבחנה בין צדיק לרשע. בכל הנוגע לרגע ההשראה, לרגע של התנסות חדשה, לרוב אין כמעט הבדל בין צדיק ובין רשע. כולם זוכים להשראה, וכולם מצויים לעתים ברגע של תהייה וחיפוש דרך. זהו הרגע בו יכול המשחית לתפוס את שניהם.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם בְּכִי־טוֹב וְיֵצֵא בְּכִי־טוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יב) "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר".

מה ענין סכנת ליסטים בלילה, לענין קורבן פסח?

ר' יהודה בשם רב בא ללמדנו שדין אחד ליציאה מן הבית, ולכניסה אליו. כפי שנאמר כבר, 'בית' מסמל את קביעות האדם, והכניסה ויציאה ממנו הם שטח המחייה של הניסיון לשלב בין העולם הקבוע לבין המהלך של "פיזור". הלילה הוא זמן של בלבול ואי בהירות, ואין לעשות בו שום צעד של שילוב בין שני העולמות. כל כניסה מעולם החידושים שבחוץ או יציאה לעולם זה, חייבים להיעשות במתינות ובשימת לב, שחס ושלום לא יגרם נזק לביתו של אדם ולעמוד-השדרה שלו. רק כאשר עולה האור והאדם רואה את שלפניו, יכול הוא לבצע את מהלך הכניסה והיציאה.