על 'נפש בהמית' ויחסיה עם הנפש האלוקית

מסכת בבא קמא דף ס'

צוות האתר

במחשבת האגדה, מקובל להפריד בין 'נפש בהמית' שבאדם, לבין 'חלק אלוה ממעל' שבו, המכונה 'נפש אלוקית'. באמצעות חלוקה זו מוסברים דברים רבים בהתנהגות האדם וכן מדרשים רבים. אולם, האם חלוקה זו היא גמורה, ופועלת לחלוטין בכל מצב? אנו יודעים את הריחוק שבין גשמיות לרוחניות, ואת המורכבות של האדם המכיל בתוכו משניהם. במבט מעמיק נצטרך להודות שחלק מן הפער שבין נפש בהמית לאלוקית, קיים רק בעיני המתבונן, שכן גם בתוך הנפש קיימים מחוזות טהורים וזכים. מאידך, גם אצל חיות ובהמות ניתן למצוא התנהגות רוחנית מעולה, כמו רוך, חמלה, וכדומה.

מהו אפוא ההבדל המגדיר את השוני בין החלק הבהמי ובין החלק הגבוה שבאדם? מדברי רבותינו למדנו, שהכל תלוי בעבודת האדם, כל נפש בין אם נקרא לה בהמית ובין אם נקרא לה נפש גבוהה − מרגישה ובנויה מאותו 'חומר' רוחני, והיא ניזונה ופועלת רק מדברים חיוביים ואינה מרגשת במהותה כלום מדברים רעים וגסים. כל מה שמצינו שהגוף מתפעל ומתרגש גם מדברים גשמיים ושליליים, ניתן לתלות זאת רק באותו חלק הנפש שטרם טוהר וטרם התנקה מן השקר. חלק זה ניזון עדיין מן החומריות העכורה, מתערובת של אמת ושקר של רגש נפשי זך עם רגש ייצרי. כאשר אדם עובד על עצמו ומלמד את עצמו דעת, נפשו הופכת מודעת לעצמה, ועוברת לאט לאט למצב בו היא מתמקדת ברגש טהור בלבד, ברגש שאינו מעורב ביצרים ובדמיונות. או אז הוא עובר ממצב של 'נפש בהמית', קרי נפש המעורבת עם בהמיות, אל מצב המכונה 'נפש אלוקית', קרי נפש זכה ונקיה מהשפעות עולם השקר.

במימרות הבאות מלמדים אותנו חז"ל כללים הנחוצים לאדם בעבודתו לרומם את 'נפש הבהמית' לדרגת 'נפש אלוקית'.

תָּנוּ רַבָּנָן: דֶּבֶר בָּעִיר, אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ, מִפְּנֵי שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מְהַלֵּךְ בְּאֶמְצַע הַדְּרָכִים. דְּכֵיוָן דְּיָהִיבָא לֵיהּ רְשׁוּתָא, מַסְגִּי לְהֶדְיָא.

'דבר בעיר' מסמל מצב של קושי בשילוב 'עולם החי' עם עולם הרוח, פעמים בשל פגיעה ב'חיות' ופעמים בשל העובדה שהעולם מלא בדברים הממלאים את הנפש הבהמית, ומסיטים את האדם מלהביא אותה ליעדה. על שעה זו אומרים חז"ל שאין להלך בנחת באמצע הדרך, כלומר בדרך המלך שהיא התהליך הטבעי והארוך הראוי לפעולה זו של הכנסת עולם החי לעולם הרוח. מכיוון שישנו קושי להגיע ליעד זה, קבעו חז"ל שהדרך מותרת רק למי שיכול לנוע ב'צידי הדרכים' ולהגיע חיש ליעדו, גם אם הדרך אינה אידיאלית ואינה מביאה לתוצאה מושלמת. במצבים שכאלה, מי שמחפש ללכת בנחת ולעמוד על כל תו ותו, אסור לו לצאת לדרך, כיוון ש'מלאך המוות' נמצא שם, כלומר כוחות שיפריעו בעדו מלהגיע ליעדו.

שָׁלוֹם בָּעִיר, אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּצִדֵּי דְּרָכִים, דְּכֵיוָן דְּלֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא, מִחְבָּא חֲבוּיֵי וּמַסְגִּי.

במצב של שלום, שבו יש בעולם כמיהה לתהליך של מעבר מעולם החי לעולם הרוח, הדרך לשם סלולה ונקייה. בימים שכאלה יש על האדם להשתדל להגיע לשילוב מושלם ומדויק, ואסור לו לקצר תהליכים, שכן דווקא בכך טמונה סכנה.

תָּנוּ רַבָּנָן: דֶּבֶר בָּעִיר, אַל יִכָּנֵס אָדָם יְחִידִי לְבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מַפְקִיד שָׁם כֵּלָיו. וְהַנֵּי מִילֵי, הֵיכָא דְּלָא קָרוּ בֵּיהּ דַּרְדְּקֵי, וְלָא מַצְלוּ בֵּיהּ עֲשָׂרָה.

'כניסת יחיד' לבית הכנסת מסמלת הליכה באורח עצמאי בעבודת השם. ובשעה שיש קושי לשלב בין עולם הנפש לבין עולם הנשמה, אין לו לאדם להלך עצמאית בדרך זו ללא חברים ושותפים. בשעה שהעולם מלא במסכות ובהעמדת פנים, המרחיקים בין הנפש לבין הנשמה, יש על האדם להלך בדרך סלולה, ויחד עם בעלי ניסיון.

תָּנוּ רַבָּנָן: כְּלָבִים בּוֹכִים, מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא לָעִיר. כְּלָבִים מְשַׂחֲקִים, אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בָּא לָעִיר. וְהַנֵּי מִילֵי, דְּלֵית בְּהוּ נְקֵבָה.

מדוע אליהו הנביא מייצג את הפכו של מלאך המוות? מלאך המוות מיוצג בתורה בתיאורה של מכת דבר, ואליהו הנביא מיוצג בתיאור אחרית הימים ומצב של שלום. מלאך המוות תפקידו להפריד בין הנפש הבהמית לבין הנשמה המחיה את הגוף. מנגד אליהו, שהוא פנחס ושמו שלום, ייעודו הוא לחולל שלום ולבצע חיבור בין הנפש לבין הנשמה, ומהותו סותרת למהותו של מלאך המוות.

עניינם של הכלבים המשחקים הוא, שלכלב אין חיים עצמאים, אינו מפתח חיים בינו לבין בני מינו, כי אם בינו לבין האדם. כאשר כלב מתחבר לאדם הוא נאמן אליו לגמרי, משום שזה כל עולמו. לפיכך דווקא הכלב הוא המסוגל להרגיש אימתי עשוי להגיע המלאך המפריד או המחבר בין בהמה לבין אדונה, קרי בין הנפש הבהמית לבין הנשמה.

ומוסיפה הגמרא, שכל זה מתקיים אצל כלבים כאשר הם לבדם אבל כאשר יש נקבה אצלם, ופותחה אצלם האפשרות לחיבור בין בהמה לבהמה, אזי פקעה מהם הנאמנות המוחלטת לאדון, וממילא בטלה רגישותם לענין ההפרדה או החיבור.