הלכה ואגדה, הילכו יחדיו?

בשאלה זו מתחבטים לומדי הגמרא לדורותיהם. הסיבה: התערובת של הלכה ואגדה בסוגיות התלמוד, מה שלכאורה אמור ללמדנו שבעצם עולם אחד יש כאן. אלא שמאידך גיסא, במרבית המקומות קשה למצוא קשר מהותי בין דבר ההלכה לבין דבר האגדה. מי שמעוניין בלימוד הלכתי רואה את דברי האגדה כנספח וכפרפרת לסוגיה ההלכתית, ומי שמעונין באגדה, מוצא בה את המשמעות הרוחנית של התורה שבעל פה. את דבר ההלכה הוא מגדיר כחלק עודף שמקורו ב'גלותה' של התורה בעולם המעשה. לכאורה קיים פער בין העולמות.

גדולי הפרשנים בכל הדורות טענו שלא רק שיש קשר ביניהם, אלא ששניהם מבוססים על אותן סברות ואותם שורשים. ההלכה היא שפה מוחשית לרעיונות התורה, ואילו האגדה מביעה את השפה התבונית של העניין.

בכדי לעמוד על עומקה של גישה הזו יש לעיין בדבריהם, ובמימרה הבאה ניתן לראות מקור וסיוע לדעה זו.

יָתִיב רַב אַמִי וְרַב אַסִי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, מַר אָמַר לֵיהּ: לֵימָא מַר שְׁמַעְתְּתָא, וּמַר אָמַר לֵיהּ: לֵימָא מַר אַגַּדְתָּא. פָּתַח לְמֵימַר אַגַּדְתָּא וְלָא שָׁבִיק מַר. פָּתַח לְמֵימַר שְׁמַעְתְּתָא וְלָא שָׁבִיק מַר.

שני התלמידים עמדו על דעתם בתוקף ולא אפשרו לרבם לעשות אחרת מדעתם. ברור לגמרי שמעבר מילים היתה כאן מחלוקת עקרונית, וכל אחד ניסה להציג את דעתו.

עוד יש לשים לב שמדובר כאן בשני אמוראים שדבריהם מופיעים לרוב ברחבי התלמוד. בלתי אפשרי אפוא לומר שבדיוק באותה השעה היה מי מהם שסירב לשמוע דבר הלכה. וביותר, דבר ההלכה שהשמיע להם ר' יצחק נפחא לבסוף, מהווה ראיה והוכחה לוויכוח גדול שהתנהל בימיהם על ידי גדולי האמוראים ר' יוחנן וריש לקיש, וקשה לומר שמי מהם לא היה מעוניין לקבל ראיה לדברי חברו. כיצד אפוא יש להבין את הויכוח?

אָמַר לָהֶם: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת יַלְדָּה וְאַחַת זְקֵנָה, יַלְדָּה מְלַקֶּטֶת לוֹ לְבָנוֹת, זְקֵנָה מְלַקֶּטֶת לוֹ שְׁחוֹרוֹת, נִמְצָא קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן.

מובן מאליו שר' יצחק נפחא לא בא לבשרם שאם ימשיכו במריים יפסידו ולא ישמעו דבר. ענין זה בוודאי היה ברור להם, ולא היה להם צורך במשל בכדי להבינו. עוד יש לעיין שאין המשל דומה לנמשל. שכן במשל אין לשתי הנשים ברירה אלא להתחשב האחת ברעותה, אחרת הבעל יצא קרח ושתיהן יפסידו. לא כן בנמשל, אם באמת תהום פעורה בין שני התלמידים, מצווה עליהם להיפרד כל אחד לדרכו, ויבוא זה לשמוע בזמן שמשמיעים דבר הלכה, והאחר יבוא בזמן של אגדה. במה אפוא יצאו קרחים זה מזה? להיפך, כל אחד יתפתח על פי דרכו ושיטתו.

ברור כי הן רב אמי והן רב אסי היו גדולים הן בהלכה והן באגדה, כתוצאה מלימוד רב-שנים. במקרה זה הגיעו שניהם לרבם בכדי להתמודד עם וויכוח פנימי ששרר ביניהם בענין זה של יחס ההלכה עם האגדה. האחד צידד באגדה, מתוך שחש בה מזון לנפש, שההלכה – הממוקדת בעולם המעשה − אינה מסוגלת להעניקו. אולם חברו צידד בהלכה, כאומר: למדתי והחכמתי בדברי אגדה ונפשי שבעה מהם, אולם כאשר אני נצרך לדבר מעשי אין אני רואה כל תועלת בדברי האגדה שלמדתי.

אָמַר לָהֶם: אִי הָכִי אֵימָא לְכוּ מִלְּתָא דְּשַׁוְיָא לְתַרְוַיְכוּ: (שמות כב) "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים", 'תֵּצֵא', מֵעַצְמָהּ, "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר אֶת הַבְּעֵרָה", אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עָלַי לְשַׁלֵּם אֶת הַבְּעֵרָה שֶׁהִבְעַרְתִּי, אֲנִי הִצַּתִּי אֵשׁ בְּצִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: (איכה ד) "וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ", וַאֲנִי עָתִיד לִבְנוֹתָהּ בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: (זכריה ב) "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהּ, [נְאֻם ה'] חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב, וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ". שְׁמַעְתְּתָא: פָּתַח הַכָּתוּב בְּנִזְקֵי מָמוֹנוֹ וְסִיֵּם בְּנִזְקֵי גּוּפוֹ, לוֹמַר לְךָ: אִשּׁוֹ מִשּׁוּם חִצָּיו.

בפשטות מבארים שבכדי לפייס את דעת שניהם הוא אמר דבר תורה שיש בו גם הלכה וגם אגדה. אולם ביאור זה אינו מספק, שכן באותה המידה יכול היה להשמיע שני דברים שונים, האחד בהלכה והאחר באגדה, ומה מיוחד בכך שהשמיע שתי פרשנויות לאותו הפסוק? נראה לומר שמימרה זו נבחרה במכוון, שכן מלבד הפרשנות הכפולה שהציג לפניהם, תוכן עניינה מלמדנו כיצד ניתן לשלב הלכה באגדה.

בסוגיא של 'אשו משום חציו' בפרק כיצד הרגל מבואר שגם ר' יוחנן וגם ריש לקיש מסכימים שאשו חייב משום ממונו, ונחלקו האם יש בזה גם משום חציו או לא. הנפק"מ ביניהם היא האם באב-המזיק של 'אש' חייב משום 'ארבעה דברים' של חובל בחברו, או לא. לדעת ריש לקיש שהיא כממונו המזיק, אינו חייב אלא נזק, ולדעת ר' יוחנן כיוון שהאש מגיעה מכוחו היא נחשבת כאדם המזיק, וחייב גם בשאר חיובי חובל בחברו.

במאמר קודם על בבא קמא דף ס' ע"א, למדנו שתכונת האש להתפשט באמצעות קוצים, כיון שהיא חומר יבש, שאינו יכול לעצור חומר המזוקק ממנו, שהוא האש. מדברי הנביא זכריה המתאר שבית המקדש נשרף ועתיד להיבנות דווקא באש, אנו למדים כי בית המקדש כמקום רוחני לא יכול היה להתקיים בעולם שאין בו רוחניות אלא גשמיות. לפיכך הוא עלה באש, קרי בחומר הרוחני ביותר שקיים בתוך החומר, וכן לעתיד לבוא הוא ייבנה באש.

לפי זה ניתן לומר שר' יצחק נפחא בא ללמד את שני תלמידיו שהפער שהם חשים בין הלכה לאגדה, כמוהו כפער שבין ממונו של האדם לבין גופו עצמו. הקביעה ש'אשו משום חציו' שכאילו הוא בגופו פירושה, שדבר שנעשה באש על ידי כוחו של אדם נהפך מגדר ממונו לכגופו ממש. והרעיון הוא, שכך גם כל דבר הלכה שנראה כמרוחק וגשמי מידי, יוכל להפוך לדבר מהותי, הנוגע לגופו של אדם.

את ההרמוניה שבין עולם הרוח לעולם החומר, בין גופו של אדם לממונו ובין הלכה ואגדה, אנו למדים דווקא באמצעות האש. כמו שתכונתה של האש להפוך חומר לרוח, כך גם לימוד בצורה של 'אש' מסוגל ליצור הרמוניה בין הלכה לאגדה, להפוך דבר הלכה אגדה ולהיפך, עד שיהיו שניהם לאחדים בידינו.