תורה שהיא

מסכת בבא קמא דף ס

צוות האתר

פעמים רבות שמענו כי התורה היא 'תורת חיים', שנאמר 'וחי בהם'. דרגתה הגבוהה היא כאשר האדם משקיע ומחדש בה, ואז היא הופכת ל'תורתו' שלו, לחלק מחייו, ליצירה שהוא הולידה.

אולם אנו מכירים היטב תופעות שבהן תופסת את האדם השראה של רגע, ובפתע פתאום הוא מחדש משהו מתוך הארה חד-פעמית. מה ערכו של חידוש זה? האם יוכל גם הוא להקרא 'תורתו' של האדם היוצר? מחד אין זו השגה של השקעה, כי אם השגה של השראה. מאידך, ניתן לומר שדווקא רגעי חסד אלה הם כעין נבואה, והחידוש שמתחדש אז ניתן להגדירו כ'תורה מסיני'. האם זה כך? הבה נקרא בדברי חז"ל:

אָמַר (דוד המלך) כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי: כָּל הַמּוֹסֵר עַצְמוֹ לָמוּת עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, אֵין אוֹמְרִים דְּבַר הֲלָכָה מִשְּׁמוֹ.

המפרשים נחלקו במימרה זו, יש שדרשו לגנאי ויש שדרשו לשבח. הדורשים לגנאי רואים את מסירות הנפש כאן כחסרון, שכן אדם מחויב לשמר את נפשו ואינו מחויב להקריבה כי אם על ג' עבירות חמורות. מאידך, הדורשים לשבח מעלים על נס את השגתו ומסירותו של אדם זה. כך ביאר ר' צדוק הכהן מלובלין את הענין בספרו 'פרי צדיק' בפרשת תצווה, וזה לשונו: "ואמר שאין זה לעונש, רק כיוון שמוסר עצמו למיתה על דברי תורה, דברי התורה שלו כלולים במקור העליון ואין להם שייכות לנפשו בפרטות, רק הם דבר ה' ממש, ועל כן אין אומרים דבר הלכה משמו רק משמא דגמרא כמו שהיא הלכה למשה מסיני". כלומר, העובדה שאין אומרים את דבר ההלכה משמו היא לגודל מעלתה, היא הופכת לתורה מן השמים, ללא ייחוס לבשר ודם.

בעקבות דבריו אפשר לומר שגם הדורשים לגנאי מקורם בעקרון זה שכתב ר' צדוק. סברתם היא, שהתורה מיוסדת על תפיסת המציאות ועל אותם היסודות מהם בנויים החיים. וכבר אמרו שסומא פטור מן המצוות כיוון שחסר לו בתפיסת המציאות, וממילא אין לו שייכות למהותה של המצווה. כמו כן דבר תורה המתחדש לאדם ברגע המנותק מהקשר טבעי, מיסודות החיים, עד שאדם שוכח מקיומו ומוסר עצמו למות, יש לו אמנם ערך עצמי גבוה, אולם לא זו הדרך בה ישכון אור התורה. התורה אינה מתחברת אל האדם אלא בהיותו מיוצב, חי ומציאותי. דבר תורה שהוא 'מעל לטבע' ואינו מתחבר אל החיים, אינו נמסר משמם של החיים, ואינו אלא גנאי למחדשו.