סוד המנהיגות על עצמך: עבור את מפתן ההכרעה

מסכת בבא קמא דף פ

צוות האתר

ישנם אנשים רבים שיש להם כשרון גדול בתחום מסויים, אולם סיבות שונות מונעות מהם מלהוציאו אל הפועל. הכשרון נשאר בתוכם ואינו מגיע לידי מימוש. מהי אותה נקודת חיבור חסרה, וכיצד משלימים אותה?

'מימוש' נחשב בימינו לאתגר, שמולו ניצבות נסיבות החיים ותכונות אישיות, ואין הוא מושג אלא באמצעות מאבק. אולם ישנם כאלה שכבר עברו את המשוכות, ומקדישים את חייהם לנושא המתאים להם, אלא שגם הם מגיעים תמיד עד הבאר ואינם מצליחים לשתות ממנה. על אלה ניתן להסמיך את דברי הגמרא "דלת הננעלת לא במהרה תפתח" – הם הגיעו עד לדלת ויכלו לעבור בה אולם היא ננעלה ממש בפניהם. מדברי הגמרא נראה שאדם שכזה 'אין לו יותר צ'אנס', והדלת שנסגרה בפניו לא במהרה תפתח שוב. מה אפוא התועלת במימרת חז"ל זו? ולגופו של ענין: אם מדובר באדם מוכשר שהדלת היתה פתוחה לפניו מדוע הוא לא עבר בה? במילים אחרות: מה חסר באישיותו של אדם שאך כפסע בינו לבין הצלחתו, אך הוא לא עובר את המפתן?

אנו יודעים על אנשים המתקשים לקבל החלטות. היכולת לחתום ענין היא מתנה מיוחדת, ואדרבא, ככל שאדם הוא בעל כשרון גדול יותר, כך קשה עליו קבלת החלטה. ומשני פנים: ראשית, בכל דבר הוא רואה שני צדדים, וכשרונו מסייע לו לצדד בשניהם במדה שווה. שנית, כשרונו אומר לו כי עליו להמתין עדיין לשעת-כושר טובה יותר, בו יהיה מוכן יותר לקבלת ההחלטה. הנסיון מלמד שקבלת החלטה היא ענין אינטואיטיבי יותר מאשר אינטלקטואלי. ההיסוס מקורו בשכל, אך ההכרעות מקורן בתחושה פנימית. בעלי נטיה לשיפוט שכלי מתקשים להגיע לכלל הכרעה. הבה נעיין בסוגיית הגמרא, המופיעה במסכת בבא קמא דף פ', וביתר הרחבה במסכת בבא בתרא דף יב.

הסוגיא בב"ק דף פ ע"ב: וְדֶלֶת הַנִּנְעֶלֶת לֹא בִּמְהֵרָה תִּפָּתַח, מַאי הִיא? מַר זוּטְרָא אָמַר: סְמִיכָה. רַב אַשִׁי אָמַר: כָּל הַמְּרִיעִין לוֹ, לֹא בִּמְהֵרָה מְטִיבִין לוֹ. רַב אַחָא מִדִּפְתִּי אָמַר: לְעוֹלָם אֵין מְטִיבִין לוֹ, וְלָא הִיא! רַב אַחָא מִדִּפְתִּי מִלְּתָא דְּנַפְשֵׁיהּ הוּא דְּאָמַר.

רב אחא אמר כאן מימרה חסרת-תקוה. ועל כך מגיבה הגמרא ש'מילתא דנפשיה' קאמר. פירוש הדבר שרב אחא מייצג רק את דעתו הפרטית, הנובעת מאישיות שלו, אך אינה תקפה ביחס לכלל. ההסבר בקטע הבא:

הסוגיא בבא בתרא דף יב ע"א: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִטְּלָה נְבוּאָה מִן הַנְּבִיאִים וְנִתְּנָה לַשּׁוֹטִים וְלַתִּינוֹקוֹת. לַשּׁוֹטִים, מַאי הִיא? כִּי הָא דְּמַר בַּר רַב אַשִׁי הֲוָה קָאִי בְּרִיסְתְּקָא דִּמְחוֹזָא, שַׁמְעֵיהּ לְהַהוּא שׁוֹטֶה דְּקָאָמַר: רֵישׁ מְתִיבְתָא דְּמָלִיךְ בְּמָתָא מְחַסְיָא, (השתא) טַבְיוּמִי חָתִים. אָמַר: מַאן חָתִים בְּכוּלְּהוּ רַבָּנָן 'טַבְיוּמִי'? אֲנָא! שְׁמַע מִינָהּ: לְדִידִי קַיְּמָא לִי שַׁעְתָּא.

הגמרא שואלת: 'לשוטים מאי היא?' פירוש: באיזו צורה מתנבאים השוטים? והתשובה מופיעה באמצעות סיפור שקרה עם מר בר רב אשי, שהיה מסתובב בשוק של מחוזא, ושמע שוטה אחד המנבא: ראש הישיבה שיתמנה עתה במתא-מחסיה, חתימתו היא 'טביומי' (יום טוב) אמר מר בר רב אשי לעצמו: מי מבין החכמים חותם כך? הרי זה אני! מכאן שזוהי שעתי להתמנות כראש ישיבה.

לפנינו מקרה של נבואה קלאסית שיצאה מפיו של שוטה העיר. מהר"ל מסביר שמאז חורבן בית המקדש השכל והנבואה הם תרתי דסתרי, והשכל מפריע לאדם ללכת אחר חזיונות ורמזים. כשהוסר הכח הנבואי מן החכמים הוא הועבר לידי השוטים והתינוקות, שהם קרובים יותר לעולם החזיונות, אך יש בהם גרעין אמת.

המעשה עם מר בר רב אשי, עוסק בתקופת מינוי ראש חדש למתיבתא במתא מחסיה. מן הסתם היו מועמדים רבים, והשיקולים היו מורכבים, לכאן ולכאן. המעשה מלמדנו כי לפעמים דרושה התעלמות מכל השיקולים הדיפלומטיים והתמקדות בנקודה אחת. שוטה העיר זרק אמירה שהיה בה גרעין אמת, והיא: שמאחורי כל הסאגה הפוליטית והפורמלית כביכול, ינתן המינוי למי שבסופו של דבר יודע לחתום 'טביומי', כלומר יודע לחתום ענין ולקבל החלטות. נשים לב שיש כאן גם מוטיב של 'חתימה', וגם מוטיב של 'יום טוב', כלומר אדם שנחון בתכונה זו ימיו טובים. אמר מר בר רב אשי לעצמו: אני הוא הראוי למינוי! כלומר הוא הכריע, ולטובת עצמו, וכתוצאה מאינטואיציה שנשמעה מפיו של שוטה העיר! כך היא דרכו של אדם היודע להכריע.

קָם אָתָא. אַדְּאָתָא, אִימְנוּ רַבָּנָן עליה לְאוֹתְבֵיהּ דְּרַב אַחָא מִדִּפְתִּי בְּרֵישָׁא, כֵּיוָן דְּשַׁמְעֵי דְּאָתָא, שָׁדְרוּ זוּגָא דְּרַבָּנָן לְגַבֵּיהּ לְאִמְלוּכִי בֵּיהּ. [מר בר רב אשי קם והגיע לעיר, אך בינתיים החליטו חכמי המתיבתא למנות את רב אחא, אולם כאשר שמעו שמר בר רב אשי חזר העירה, שלחו אליו זוג חכמים להימלך בדעתו. עַכְּבִינְהוּ, הָדַר שָׁדְרוּ זוּגָא דְּרַבָּנָן אַחֲרִינָא, עַכְּבִינְהוּ, עַד דְּמָלוּ בֵּי עֲשָׂרָה, וּפָתַח אִיהוּ וְתָנָא וְדָרַשׁ, לְפִי שֶׁאֵין פּוֹתְחִין בְּ'כַלָּה" פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. [עיכב מר בר רב אשי את זוג החכמים בביתו. שבו ושלחו החכמים זוג נוסף, וגם אותם עיכב בביתו, עד שהצטברו בביתו עשרה אנשים. או אז פתח את פיו ונשא דרשת הכתרה לעצמו, שכן 'אין פותחים בכלה − בכינוס חכמים – אלא במנין עשרה]

חכמי המתיבתא ביקשו להימלך בדעתו של מר-בר-רב-אשי, שכן הוא נודע ביכולת ההכרעה שלו, ובקבלת החלטות אמיצות. אלא שבמקרה זה נטל את הפריווילגיה שניתנה לו, ולקח את המינוי לעצמו. למדנו מזה כוחה של הכרעה ושל יכולת מנהיגות. מה היתה תגובתו של המועמד האחר, רב אחא?

קָרִי רַב אַחָא אַנַפְשֵׁיהּ: כָּל הַמְּרִיעִין לוֹ, לֹא בִּמְהֵרָה מְטִיבִין לוֹ, וְכָל הַמְּטִיבִין לוֹ, לֹא בִּמְהֵרָה מְרִיעִין לוֹ. ולאו מילתא היא, אגב צערא דנפשיה קאמר.

כאשר שמע רב אחא על הכרזת המינוי העצמי של מר-בר-רב-אשי, הבין את המסר, שהעדר יכולת ההכרעה היה בעוכריו, ומשום כך הפסיד את המינוי. מי שאין לו את יכולת ההכרעה, לעבור את מפתן הספק ולהכנס אל טרקלין ההחלטות – 'לא במהרה מטיבין לו'. פירוש הדבר שקטנו הסיכויים שאי פעם יגיע לכלל מימוש עצמי. ומה תגובת הגמרא לאמירה פסימית זו? אכן מדובר בהעדר יכולת, אולם אל לו לאדם ליפול לכלל יאוש ולהמנע מלהכריע אודות עצמו הכרעה חיובית. רב אחא נסחף ודיבר מתוך צערו האישי, אולם לכל אדם ישנה תקוה להחלץ מן המבוך בו הוא נתון ולהגיע לכלל החלטה. אין מדובר בחסרון מולד כי אם בהעדר עבודה עצמית, וניתן בהחלט להפוך דלת נעולה לדלת פתוחה.