יש בעולם תחום אחד מעל לכל ההבדלים והמחלוקות הקיימים בין שיטות ובין אנשים, והוא: מלאכת הפיכת החיים ליצירה רוחנית. תורות ושיטות חולקות זו על זו בנוגע לסגנון החיים, אך מוסכם על כולן כי כאשר הגיע האדם לתכלית חייו, תהא צורתה אשר תהא, עליו להקדיש זמן להפוך אותה לשפה וליצירה רוחנית. אירועים וחוויות מעשירים את האדם בתובנות ובנסיון, אולם ללא בדיקה וניתוח של הדברים, כל מה שצובר האדם יישאר בגדר 'תורת הנפש' ולא יעלה לדרגת 'תורת הנשמה'.

ענין זה מתקשר לחשיבותו ומרכזיותו של בית המקדש ועבודת הקורבנות, התופסים מקום נכבד בתורה. הרעיון הוא שהתורה רואה את הקדושה כתלויה ביכולת לתרגם חיים נפשיים ובהמיים – לחיי נשמה רוחניים. בהקרבת קורבן עם 'נפש' טמון הרעיון שתכליתו של אדם היא העלאת תורת הנפש לכלל תורת הנשמה. יתרה מזו, אין מדובר בהעלאה חד-כיוונית, אלא בהשפעה הדדית. נשמה עם ההתבוננות רחבה ומושכלת מעשירה בחזרה את חיי הנפש, כשם שהחזון והראייה הרחבה בכל תחום, מסייעים לנהל טוב יותר את עולם המעשה. עתה נראה כיצד רמזו לנו חז"ל יסוד זה באמצעות לקח היסטורי:

תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁצָּרוּ בֵּית חַשְׁמוֹנַאי זֶה עַל זֶה, הָיָה הוֹרְקְנוּס מִבִּפְנִים, וְאַרִיסְטוֹבְּלוּס מִבַּחוּץ, וּבְכָל יוֹם הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִים לָהֶם בְּקֻפָּה דִּינָרִין, וְהָיוּ מַעֲלִים לָהֶם תְּמִידִים.

היתה כאן מחלוקת שהביאה למלחמה בין שתי משפחות מבית חשמונאי, אולם שני הצדדים הסכימו שאין לפגוע במלאכת הקורבנות של הצד האחר. כפי שהתבאר, אף שהם היו חלוקים קשות על צורת החיים, הסכימו שניהם שהעלאת קורבן מן החיים, מדרגת 'נפש' לדרגת 'נשמה', היא פעולה נעלה מעל לחיים עצמם והיא הכרחית עבור כולם, ואין כל ויכוח ומלחמה בענין זה.

הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחָכְמַת יְוָנִית. אָמַר לָהֶם: כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִין בָּעֲבוֹדָה, אֵין נִמְסָרִים בְּיֶדְכֶם. לְמָחָר שִׁלְשְׁלוּ דִּינָרִין בְּקֻפָּה וְהֶעֱלוּ לָהֶם חֲזִיר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הַחוֹמָה, נָעַץ צִפָּרְנָיו בַּחוֹמָה, נִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה.

טענתו של הזקן היא לכאורה פשוטה, ומדוע חשוב לציין שהיה מכיר בחכמה יוונית? הרי מעצם העובדה שלמרות המלחמה שביניהם הם העלו זה לזה קרבנות כדי לאפשר את מלאכת המקדש, מוכח שהם הכירו והסכימו על ערכם של הקרבנות, ומה עניינה של חכמה יוונית לדעת שהפסקת הקרבנות תפגע רוחנית באויב ותעניק את הנצחון? עוד יש לעיין מדוע העלו דווקא חזיר ולא השיבו להם קופה ריקה, הרי גם בכך תושבת העבודה?

בספר 'פחד יצחק' על חנוכה ביאר באריכות את מאבקה הקשה של חכמת ישראל בחכמת יוון, בשל הקושי הנובע מעצם קירבתה לתורת ישראל, שכן שתיהן בנויות על אותן יסודות חכמה. ההבדל הוא, שהיהדות מוסיפה שיש להעלות את חכמת הטבע והנפש אל תחום הרוחניות, ועל כך חולקת החכמה היוונית. כלומר, נקודת המחלוקת בין ישראל ליוון היא בדיוק על רעיון זה של בית המקדש והקרבת הקורבנות, שכאמור הם המעלים את ה'נפש' לכלל 'נשמה'.

אותו זקן מבית חשמונאי, ידע שבכדי שדבריו יהיו נשמעים עליו לעלות טענה חדשה ומשכנעת. אילו היה מציע להשיב קופה ריקה היתה הצעתו מתקבלת בבוז על ידי כל אדם המאמין בתורת ישראל.

הרעיון שמאחורי העלאת החזיר היה, שאם נכונה תורת ישראל, ואפשר לרומם את הטבע לדרגה רוחנית, אם כן מדוע התירה התורה להקריב דווקא חיות מסוימות ואמרה על זה טהור ועל זה טמא? מדוע שלא ניקח חזיר וכל שאר חיות ונקדש אותם? על כורחך שגם היהדות לא מצאה דרך אמיתית לקדש את החומר, וכל מלאכת עבודת הקרבנות היא חלקית בלבד. ומכאן, שגם אין בכוחה של התורה להעלות את החיים עצמם, ואם כך אין לה כל יתרון מעל תורות אחרות.
כאשר שמעו בית הורקנוס את דברי הזקן, הם לא בהכרח השתכנעו שהנה החכמה היוונית נכונה היא. מסקנתם הייתה רק שלא עליהם המלאכה לגמור, ואינם מחויבים בחיפוש אחר בהמה טהורה. הם החליטו להעלות לאויביהם חיה טמאה, לסמל את דעתם עליהם שחייהם טמאים בעיניהם ולא ראויים, ואדרבא, שינסו הם להעלות ולהקריב את הטמא כקורבן, אולי יעלה בידם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: אָרוּר הָאִישׁ שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִירִים, וְאָרוּר הָאָדָם שֶׁיְלַּמֵּד אֶת בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית.

עד לאותו מעשה גידול חזירים לא נחשב למשהו משוקץ ונפרד מהחיים. יסוד חכמת החיים היה ברור לכל, וההפרדה בין טהור לטמא היתה נחלת הכלל, ולא היה חשש מפני השיבוש הכרוך בגידול חזירים. בזמנים כתיקונם היה ברור לכל מה ניתן להקרבה ומה לא, מה הם חיים אמיתיים ומה הם חיים בהמיים. כמו כן היה ברור לכל איש ישראל, שלמרות שחכמה יוונית היא חכמת הטבע, אין אפשרות להופכה ולזככה לכלל 'תורת נשמה', ואינה מסוגלת להגיע לכלל קרבן. גם מי שלמד חכמה יוונית ידע להפריד בינה לבין חכמה אלוהית אמיתית והיו משתמשים בה רק בתור חכמה טכנית. עד שבא אותו זקן ולימד תורה חדשה, ונתחדשה דרגה חדשה במאבק שבין תורת ישראל לתורת יוון. נוצר בלבול בין חכמה אמיתית למזוייפת, בין טהור לטמא, ובעלי החכמה היוונית החלו לתמוך בהעלאת חזיר לקורבן. השיבוש נבע מכך שכיון שאין יתרון הקרוי 'תורת נשמה' אלוהית, כל התורות הרוחניות שוות, וממילא ניתן להעלות כל חומר לכלל רוח, גם חיות טמאות. או אז נפתחה חזית חדשה בין חכמת יוון לחכמת ישראל, וגזרו: ארור האיש שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד בנו חכמה יוונית.