עונש מתקן ועונש מחנך: כוונות מול מעשים

מסכת בבא קמא דף עט

צוות האתר

ככל מעשי האדם, גם את הרוע ניתן למדוד בשתי צורות, לפי כוונות ולפי תוצאות. מבחינה משפטית יש שתי גישות ביחס לעונשין, יש המביטים על התוצאה בפועל, ויש – על כוונות הנאשם. אין ספק שהגישה השניה נובעת מנקודת מבט חינוכית פסיכולוגית, והתוצאה נבחנת כמדד לרוע האנושי העומד מאחוריה.

ההבדל שבין שתי הגישות מוצא את ביטויו באופיו של העונש המוטל על העבריין. הגישה הממוקדת בתוצאה − מעדיפה עונש שיוודא את תיקון המעשה והחזרת המציאות לקדמותה, ואילו הגישה הממוקדת במניעים – מעדיפה עונש חינוכי שיתקן את המניעים.

שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: מִפְּנֵי מָה הֶחְמִירָה תּוֹרָה בְּגַנָּב יוֹתֵר מִגַּזְלָן? אָמַר לָהֶם: זֶה הִשְׁוָה כְּבוֹד עֶבֶד לִכְבוֹד קוֹנוֹ, וְזֶה לֹא הִשְׁוָה כְּבוֹד עֶבֶד לִכְבוֹד קוֹנוֹ, כִּבְיָכוֹל עָשָׂה עַיִן שֶׁל מַטָּה כְּאִלּוּ אֵינָהּ רוֹאָה, וְאֹזֶן שֶׁל מַטָּה כְּאִלּוּ אֵינָהּ שׁוֹמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה כט) "הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה' לַסְתִּר עֵצָה, וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם" וְגוֹ'. וּכְתִיב: (תהלים צד) "וַיֹאמְרוּ: לֹא יִרְאֶה יָּהּ, וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב". וּכְתִיב: (יחזקאל ט) ["כִּי אָמְרוּ:] עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ וְאֵין ה' רֹאֶה".

בדברים אלה אנו רואים העדפה ברורה של הגישה המחנכת. הגזלן, כוונותיו ומעשיו שווים וגלויים לכל. נפשו רדומה ואינה מעורבת בנעשה, הוא מחפש את התוצאה ואינו מתחשב בשום דבר, וכל כולו חי חיים חיצוניים וריקים. עבריין שכזה אין טעם להענישו עונש מחנך, כי אם עונש הממוקד בתיקון המעוות.

לא כן הגנב, שבמעשיו הראה שאינו מאמין בהשגחה, ועל כן עונשו עונש מחנך. מעשהו של הגנב מעורב בשיקולים של השגחה, כלומר יש כאן מעורבות נפשית קלוקלת, וחטאו הוא בכך שאינו מרגיש את הבושה שבמעשהו, וגיבש לעצמו נימוקים הגיוניים כביכול המבטלים רגישות זו. לפיכך, מעבר לצורך להשיב את המציאות המקולקלת לקדמותה, יש צורך להעניש את העבריין עונש מחנך, קרי עונש הכפל, שכן עליו להפנים ולתקן את המעוות שבנפשו.
אולם לעתים אין די בעונש כפל, ויש להעניש ב'תשלומי ארבעה וחמישה', כך אומרת הגמרא:

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל מְלָאכָה; שׁוֹר, שֶׁבִּטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ, חֲמִשָּׁה. שֶׂה, שֶׁלֹּא בִּטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ, אַרְבָּעָה. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, שׁוֹר, שֶׁהוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו, חֲמִשָּׁה, שֶׂה, שֶׁהִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ, אַרְבָּעָה.

לדעת שני החכמים, ההבדל שבין גניבת השור לגניבת השה טמון בעצם הגניבה. ויש לשאול, מדוע אם כן יש צורך בטביחה ובמכירה? ברור אפוא שההבדל בא לידי ביטוי רק לאחר שנכנס העבריין לתהליך של טביחה ומכירה, וללא זה אין משמעות לביטול המלאכה (לר' מאיר) ולכבוד הבריות (לריב"ז). הסיבה לכך: אדם הגונב לצורכי עצמו, גם אם המניע הוא רוע פנימי, עדיין אין זה אומר שחייו מושתתים על רוע. יתכן מאד שהיו לו סיבות הנראות בעיניו כמוצדקות, ויתכן שבחייו הרגילים הוא אדם תקין ואנושי. אולם כאשר הוא עושה מלאכה בחפץ של חבירו כאילו הוא שלו − אות הוא שכל תפיסת החיים שלו מעוותת. לפיכך מכפילים את עונשו ומעלים את התשלום לארבעה ולחמשה, שכן מלבד הרוע הפנימי יש כאן הכפלת הזדון שבעבירה: גם רוע פנימי וגם עיוות החיים.

ובמה עיוות את חייו? על כך נחלקו התנאים. ר' מאיר סובר שחומרתו היא בכך שמלבד העיוות לצרכיו, הוא עיוות גם את צרכי חברו והרס את מהלך חייו בכך שביטלו ממלאכה. לעומת זאת ר' יוחנן בן זכאי סובר שגם עיוות זה אינו אלא חיצוני, והמדד הוא רק מה שקורה בתוך נפשו של הגנב. במקרה שנפגם מעמדו כאדם, ניתן לו כבר מקצת העונש על מעשיו. אך במקום שלא נפגם מעמדו כאדם, יש להטיל עליו עונש חינוכי גדול ביותר, הוא תשלומי החמשה, בכדי להחזירו למוטב.